מרג מול
 | |
| לידה |
2 באוגוסט 1884 מילוז, הקיסרות הגרמנית  |
|---|---|
| פטירה |
15 במרץ 1977 (בגיל 92) מינכן, גרמניה המערבית |
| מקום קבורה |
Friedhof Zehlendorf |
| מקום לימודים |
Académie Matisse |
| תחום יצירה |
פיסול |
| פרסים והוקרה |
צלב המפקד של מסדר המצוינות של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה |
| בן או בת זוג |
אוסקר מול (1906–1947) |
| צאצאים |
Brigitte Würtz |
  | |
מרג מול (בגרמנית: Marg Moll; 2 באוגוסט 1884 – 15 במרץ 1977) הייתה פסלת, ציירת וסופרת גרמנית, חברת הזצסיון הברלינאי. הושפעה מאוד מאנרי מאטיס כאמנית צעירה. אמנותה הושמדה על ידי הנאצים מכיוון שהגדירו אותה אמנות מנוונת.
קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מול נולדה במולהאוזן, נקראה מרגרטה הפנר. היא למדה בפרנקפורט בין השנים 1903–1905 ולמדה אצל הצייר הנס וולקר בויסבאדן. היא למדה גם ציור בבוואריה אצל אוסקר מול, פרופסור באקדמיה בברסלאו. מרג למדה גם פיסול אצל לואיז שמידט בפרנקפורט. בשנת 1905 היא נסעה לרומא ובהמשך למדה בבית הספר לנשים של לוביס קורינת בברלין בין השנים 1906 ל -1907.[1]
מרגרט נישאה לאוסקר מול. בשנים 1907 עד 1908 למדה באקדמיה מאטיס, פריז, והקימה עם בעלה את בית הספר של מאטיס בפריז בשנת 1908 כדי ללמד ולקדם את האסתטיקה המודרניסטית באמנות, כולל צורת האמנות של מאטיס.[2] בשנת 1908 נפגשו הזוג מול עם אנרי מאטיס. באותה שנה צייר מאטיס את דיוקנה, מוצג בגלריה הלאומית בלונדון. כשהתחילה לעבוד עם מאטיס, היא התמקדה יותר בפיסול, שכללה את הטכניקה שלה והשתמשה בכל מיני חומרי פיסול.[1]
לבני הזוג היו שתי בנות: מליטה, ילידת 1908, ובריג'יט, ילידת 1918. מרג מול חיה בכמה ערים לאורך חייה, כולל ברלין, בין השנים 1908–1919, וברסלאו, לשם עברה להתגורר בשנת 1919 ונשארה עד 1932. בשנת 1934 היא חזרה לברלין והתגוררה בה לאורך כל מלחמת העולם השנייה.
אף על פי שמשפחתה הסתתרה מהנאצים במהלך המלחמה, הם בנו בית בברלין בשנת 1943 שתוכנן על ידי האדריכל הגרמני הנס שרון. הם מילאו את ביתם בציורים של מאטיס, פרננד לגר, ז'ורז' בראק ופיקאסו. ביתם, יחד עם רבים מיצירותיהם, נהרס על ידי הפצצת ברלין בשנת 1943. היא נסעה לאירופה ולארצות הברית לאחר שאוסקר נפטר בשנת 1947. היא התגוררה גם בדיסלדורף וגם במינכן אחרי 1952.
יצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מול ציירה ופיסלה כל חייה, אך סגנון הפיסול שלה עם הזמן הפך מאמנות פיגורטיבית דמוית מאטיס לצורת אמנות מודרנית בהרבה כמו יצירותיו של קונסטנטין ברנקושי. עבודותיה שילבו סגנונות שונים של אמנות גרמנית, כולל אקספרסיוניזם וסגנון באוהאוס. היא חוותה צורות אמנות אלה כאשתו של אוסקר מול, שהיה מנהל האקדמיה של ברסלאו.
מול לקחה פעם חופשה מהנישואין, נסעה לפריז כדי לסיים כמה מיצירותיה בשנת 1928, כאמור בהערותיה האוטוביוגרפיות. מול רצתה להפריד בין יצירותיה לבין בעלה, אך לעיתים הם הציגו יחד את עבודותיהם. תערוכות האמנות המוקדמות ביותר שלה היו עם אמנים אחרים כמו קבוצת נובמבר בברלין ועם אוסקר שלמר, אמן ברסלאו בגלריה פלכטיים בשנת 1931.[1]
עבודותיה נקנו על ידי מוזיאונים בגרמניה, אך רבים מהם הוסרו אחר כך על ידי הנאצים. אחד הפסלים שלה, הרקדנית, נמצא בחורבות במהלך חפירה לתחנת רכבת חדשה בברלין, יחד עם עשר עבודות אחרות. [3] עבודתה הייתה קורבן למערכה של היטלר נגד מה שמכונה אמנות מנוונת. הפסל של מול מוצג במוזיאון Neues בברלין בגרמניה. [4]
הכרה ומורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר מות בעלה בשנת 1947, מול הציגה את עבודותיה מספר פעמים. היא נסעה לארצות הברית שם הוכרה כאמנית שקידמה את חשיבותה של האמנות המודרנית בגרמניה ובעולם כולו. בשנת 1950 פגשה את הפסל הנרי מור. בשנת 1951 הפכה לחברה במועדון האמנות הבינלאומי לנשים בלונדון וקיבלה מדליה. היא המשיכה לעבוד עם GEDOK, ארגון שסייע לאמניות להציג את עבודותיהן באופן חופשי בין השנים 1930 ל 1970.
כשהייתה בת 70 העבירה הרצאות באוניברסיטת דטרויט. בשנות החמישים הוצגו עבודותיה יחד עם ציורי בעלה.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 Wilson, H. W. (1997). Moll, Marg. Biography Reference Bank: Dictionary of Woman Artists. Fitzroy Dearborn Publishers.
- ^ Hubert van den Berg, Marianne Ølholm, Benedikt Hjartarson, Irmeli Hautamäki, A Cultural History of the Avant-Garde in the Nordic Countries 1900-1925, Rodopi, 2012, ISBN 978-94-012-0891-8. (באנגלית)
- ^ Kimmelman, Michael (2010-12-01). "Art's Survivors of Hitler's War (Published 2010)". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2020-11-20.
- ^ Barndt, Kerstin (8 Dec 2011). "Working through Ruins: Berlin's Neues Museum". The Germanic Review: Literature, Culture, Theory. 86 (4): 294–307