משיכת יתר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

משיכת יתר (או אוברדראפט) היא זכות שנותן הבנק ללקוח למשוך כספים מחשבונו גם כשהיתרה בחשבון איננה מאפשרת זאת, כלומר להיכנס ליתרה שלילית. משיכת יתר היא סוג של הלוואה או אשראי, והבנק גובה בעבורה ריבית. הזכות למשיכת יתר ניתנת למי שהעמיד בטוחות נאותות לרשות הבנק (כגון תוכנית חיסכון, חשבון ניירות ערך, צ'קים דחויים או שעבוד של רכוש). כמו כן, היא ניתנת לרוב הלקוחות המקבלים את משכורתם לחשבון הבנק ("חשבון משכורת").

מסגרת אשראי[עריכת קוד מקור | עריכה]

למשיכת יתר קבועה תקרה, המשתנה בין לקוח ולקוח. מסגרת זו נקראת לעתים מסגרת אשראי (או: תקרת אשראי), אם כי מונח זה משמש גם בהקשרים אחרים. המסגרת נקבעת לפי גובה הביטחונות ו/או גובה המשכורת של הלקוח. הבנקים גובים לעתים עמלה בגין הקצאת מסגרת האשראי, אפילו אם לא נעשה בה שימוש.

חריגה ממסגרת האשראי עלולה לגרום לסירוב הבנק לכבד את בקשת המשיכה, או לגביית ריבית חריגה, גבוהה יותר. בישראל, הנחיה של בנק ישראל, שנכנסה לתוקף ב-1 ביולי 2006, אוסרת על הבנקים לאשר חריגה מעבר לתקרה למשיכת היתר.

משיכת יתר וסוגי אשראי אחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

המאפיין העיקרי של משיכת יתר, לעומת סוגי הלוואות אחרים, הוא הגמישות. מרגע שנקבעה מסגרת האשראי של הלקוח, אין צורך לבקש אישור לכל הלוואה בנפרד. הריבית משולמת רק בגין הימים שבהם החשבון נמצא בפועל במשיכת יתר. לכן, משיכת יתר היא פתרון נוח יותר מנטילת הלוואה כאשר יש צורך בהלוואה לתקופה קצרה (לדוגמה, כאשר יש צורך בהוצאה גדולה כמה ימים לפני קבלת תשלום או משכורת).

עם זאת, הריבית על משיכת יתר גבוהה ביחס לריבית על הלוואות אחרות. לכן לטווח ארוך, משיכת יתר היא פתרון נחות ביחס לסוגי הלוואות אחרים.

חלופת אשראי אחרת המתאפיינת בגמישות היא כרטיס אשראי. ברוב המיקרים, החיוב בגין הוצאות בכרטיס אשראי נעשה באופן תקופתי, כגון אחת לחודש; מה שמאפשר לתזמן את החיוב לתקופה שבה נמצא חשבון הבנק ביתרה חיובית. כרטיסי אשראי מאפשרים גם לדחות את החיובים לתקופה ארוכה יותר, תוך תשלום ריבית מתאימה. ברוב מדינות המערב, כמו ארצות הברית, אשראי באמצעות כרטיס אשראי נפוץ יותר מאשר משיכת יתר בנקאית.

משיכת יתר בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים איפשרו הבנקים בישראל משיכת יתר ללקוחות פרטיים בהיקפים גדולים מאד. בפרט, הבנקים הקצו מסגרות אשראי ללקוחותיהם באופן חד-צדדי, שלא על פי בקשת הלקוח, וכן נטו לאשר משיכה מעבר למסגרת האשראי המאושרת, וזאת בשיעורי ריבית גבוהים.

מדיניות זו של הבנקים, בצירוף עם מודעות כלכלית נמוכה של הלקוחות, יצרה תרבות שבה חשבונות פרטיים רבים נמצאים במשיכת יתר תקופות זמן ארוכות או באופן קבוע, תוך תשלום ריביות גבוהות.

החל משנת 2003 נעשה מאמץ להקטין את הסתמכותם של משקי הבית על משיכת היתר כאמצעי מימון, תוך מעבר לשליטה מוגברת בהוצאות ולאפיקי הלוואה אחרים. במסגרת זו, הורה בנק ישראל לבנקים להפסיק להקצות מסגרות אשראי באופן חד-צדדי ולהפסיק לאשר חריגות ממסגרת האשראי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]