משתמש:RotemMaor/עקרון אי-ההחזרה
פתיח: עקרון אי-ההחזרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עקרון ״אי-ההחזרה״ הוא עקרון שנועד למנוע החזרה של אדם למדינת מוצא בה הוא נרדף, ככל שנשקפת סכנה לחייו או לחירותו באותה המדינה. העקרון קובע איסור לגרש אדם למדינה בה נשקפת סכנה לחייו או לחירותו, או לגרש אדם למדינה שביחס אליה קיים חשש כי תסגיר אותו למדינה שלישית בה תישקף סכנה לחייו או לחירותו. העקרון מופיע באמנה בדבר מעמדם של פליטים ובהמשך אף עוגן בפסיקה בפרשת אל-טאי ע״י נשיא ביהמ״שׁ העליון בדימוס אהרון ברק, וזאת מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אשר קובע הגבלה על פגיעה בחירותו, בחייו או בכבודו של אדם, ללא הבדל דת, גזע ומין. לעקרון זה נפקויות משפטיות שביניהן האיסור לדחות פליטים אשר מגיעים לגבולות המדינה ללא בחינה נאותה של בקשות המקלט, ע״י קיום הליך סביר לבחינת הבקשה כאשר במהלכו מאפשרים לאדם לשהות במדינה עד לבירור הבקשה.[1]
רקע היסטורי לחשיבות העקרון[עריכת קוד מקור | עריכה]
סיפורה של האונייה "סנט לואיס" מצליח להמחיש עד כמה מתן כניסה והגנה הם חיוניים. במאי 1939 הספינה "סנט לואיס"[2] הפליגה מנמל המבורג שבגרמניה, שעל סיפונה 930 נוסעים יהודים.[3] אשרות הכניסה של הנוסעים לקובה בוטלו וארה"ב סירבה להתיר את כניסתם אליה, לכן הספינה נאלצה לבסוף לשוב על עקבותיה לאירופה כאשר רק מספר מדינות הסכימו לפתוח את שעריהן לקבלת הנוסעים. כתוצאה מכך רוב נוסעי הספינה נספו בשואה.[4]
הרקע לעתירה: פרשת "אל טאי"[עריכת קוד מקור | עריכה]
האמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 היא שהתוותה את הדרך בה נדרש להתמודד עם סוגיית הפליטים, אולם במדינת ישראל היה קיים פער בין פיתוח המדיניות בדבר דרך ההתנהלות עם פליטים לבין הדרך בה המדינה צפויה להתנהג ככל שהיא חותמת ומאשררת את האמנה. מדינת ישראל הייתה בין הראשונות שקידמו את ניסוח האמנה בדבר מעמדם של פליטים ובין הראשונות לחתום עליה, אולם בפועל לא פותחה בישראל מדיניות כלפי פליטים כפי שמתבקש מהדין הבינלאומי לעניין אימוץ הנורמות המשפטיות הקיימות באמנה, אלא נותרה לשר הפנים סמכות יבשה לגרש כל אדם ללא רישיון ישיבה בישראל, ללא בחינה מהותית של הסיבה לבקשת המקלט. המפנה במדינת ישראל החל משנת 1955 עקב פרשת "אל טאי" שעלתה על סדר היום כתוצאה מהחזקתם של אזרחי עיראק במעצר לזמן רב לצורכי גירוש.[5]
העתירה: בג״צ ״אל טאי״ נ׳ שר הפנים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מדובר בעתירה שנדונה בבג"צ בשנת 1995 ואיחדה כשלוש עתירות כנגד מדינת ישראל. העותרים הם קבוצת פליטים עיראקים שחצו את גבול ירדן בשנת 1944 במטרה להיכנס לישראל. חלק מהעותרים נכנסו בהצלחה לאזורי יהודה ושומרון ושאר העותרים הצליחו להיכנס לשטח ישראל. כל העותרים היו נתונים במעצר עד למימוש צווי הגירוש כנגדם.[6] חלקם היו נתונים במעצר כשלוש שנים וחלקם למעלה משנה. הסוגיות המשפטיות שעלו לדיון עסקו בהיקף הסמכות ובנסיבות הנדרשות כדי להשתמש בסמכות זו.[7] ביחס לסוגיית המעצר[8], לא עלה ספק בדבר סמכות שר הפנים להחזיק אדם שנגדו ניתן צו גירוש, אולם לאור הפגיעה שההליך יוצר בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קיימים שיקולי מדיניות לצד סמכות זו שמחייבים לפעול בהתאם לפסקת ההגבלה ביחס למידתיות הדרושה, וזאת כדי להבטיח שאדם לא ייעצר לתקופה העולה על הנדרש בכדי להשיג את תכלית המעצר.[9] כמו כן, נקבע כי נדרש להבדיל בין החזקה לצורכי גירוש לבין מעצר פלילי משום שמעצר פלילי מצדיק החזקה במעצר בכדי לשמור על שלום הציבור בעוד שהחזקה לצורכי גירוש אינה מחייבת החזקה במעצר ככל שניתן להשיג את התכלית בדרכים פחות פוגעניות[9]. ביחס להחזקה לצורכי גירוש נקבע כי הדרך הראויה לפעול תהיה בחינת חלופות אשר יכולות להגשים את התכלית אך עם פגיעה פחותה בזכויות היסוד, כגון התייצבות תקופתית במשטרה וכדומה, וזאת במטרה לאזן בין צורכי ביטחון הציבור לבין חירותו של הפרט.[10] במקרה דנן חלק מהעותרים הואשמו בעבירות ביטחון ועל כן בית המשפט אישר כי ההחזקה בתנאי מעצר של האנשים שלגביהם קיים סיכון ביטחוני מגשימה את התכלית שדוגלת בהרחקת המגורש מן החברה הישראלית. לבסוף רוב העותרים שלא היוו סיכון ביטחוני שחוררו.[11]
בעקבות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]
סעיף 33 לאמנה בדבר מעמדם של פליטים הוא שמעגן בחקיקה הבינלאומית את עקרון אי-ההחזרה, כאשר נקודת המוצא המתבקשת היא שהאמנה, כשמה, מתייחסת לפליטים בלבד. העתירה[11] הביאה להרחבת העקרון הספציפי לעניין פליטים לעקרון כללי, הנוגע לכל אדם ואדם מבלי קשר להיותו פליט. מעבר לכך נקבע כי העקרון[12] חל על סמכות שלטונית שעניינה הוא גירוש אדם מישראל ובאמצעות כך הכניס הנשיא בדימוס אהרון ברק את עקרון אי-ההחזרה[13] לליבת הפסיקה בישראל מכוח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. נוסף על כך, סעיף 30(א1) לחוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט) שונה בהשראת העקרון וכעת קובע כי צו גירוש נדרש להתבצע בכפוף ובהתאם ונסיבותיו האישיות של המסתנן, בהתחשב במדינת היעד לגירושו, בהתאם לרוח העקרון.
ראה גם:[עריכת קוד מקור | עריכה]
SS St. Louis - ספינת הנוסעים היהודים
אמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
יפה זילברשץ, משפט וממשל, כרך י, חוברת 1 תשס"ז: על הגירת זרים שאינם יהודים לישראל - פתיחת דיון: בעקבות בג"ץ חוק האזרחות והכניסה לישראל, 87
איל בנבנישתי, 2020: "כי תצור אל עיר... לא תשחית את עצה" - על מידתיות במצור ארוך טווח, 461
טלי קריצמן; אדריאנה קמפ, תשס"ח: כינונו של משטר פליטים בישראל: בין מדינה לחברה אזרחית, 55
עמיחי כהן, ספר רות לפידות - אסופת מאמרים של פרופ' רות לפידות יובל שני והילי מודריק-אבן חן עורכים, מכון סאקר, נב מבט עדכני על כללי הקליטה של המשפט הבין-לאומי, 37
אבינעם כהן, אלון הראל עורך, אונ' תל אביב, 2017: הסגת גבול: מעצר של מבקשי מקלט בשוליים המתרחבים של המשפט הפלילי, 435
יגאל מרזל, אדמונד לוי, אוהד גורדון עורך, 2017: על שיקול דעתו (הרחב) של שר הפנים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב–1952, 249
טלי קריצמן, אדריאנה קמפ, תשס"ח: כינונו של משטר פליטים בישראל: בין מדינה לחברה אזרחית, 55
יונתן ברמן, 2015: מעצר פליטים ומבקשי מקלט בישראל״, ב-ט קריצמן-אמיר, לוינסקי פינת אסמרה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 147-208
הערות שוליים:[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ האגודה לזכויות האזרח, הפורום לזכויות פליטים, אוניברסיטת תל אביב, עקרון איסור הגירוש, 2008
- ^ The S.S St. Louis, The Bible Study
- ^ תמונה של הנוסעים היהודים, באתר יד ושם
- ^ המרכז לטכנולוגיה חינוכית, "סנט לואיס", באתר יד ושם
- ^ בג"ץ "אל טאי" נ' שר הפנים
- ^ צו בדבר מניעת ההסתננות (יהודה והשומרון) (מס' 329), תשכ"ט-1969
- ^ יגאל מרזל, על שיקול דעתו הרחב של שר הפנים על פי חוק הכניסה לישראל, נבו
- ^ סעיף 13(ג) לחוק הכניסה לישראל.
- ^ 1 2 איל בנבנישתי, "כי תצור אל עיר... לא תשחית את עצה" - על מידתיות במצור ארוך טווח, נבו, 2020, עמ' 461
- ^ אילנה שילה, נוה דייגי, דיון בעקבות מבחן התכלית בבג"ץ המסתננים הראשון, נבו, תשע"א, עמ' 1
- ^ 1 2 בג"ץ 4702/94 סלאח אחמד קאדם אל טאיי ואח' נ' שר הפנים, באתר "נבו", 11 בספטמבר 1995
- ^ עקרון האי-החזרה
- ^ הפורום לזכויות פליטים, עקרון איסור הגירוש
