בית המשפט הגבוה לצדק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Emblem of Israel.svg
הממשל בישראל
נשיא המדינה
ראובן ריבלין
ממשלת ישראל - הממשלה ה-33
ראש הממשלה
בנימין נתניהו
ממלא מקום ראש הממשלה
לא מונה באופן רשמי
היועץ המשפטי לממשלה
יהודה וינשטיין
הכנסת - משכן הכנסת
יושב ראש הכנסת
יולי אדלשטיין
חבר הכנסת
ועדות הכנסת
חוקי יסוד
בתי המשפט בישראל
בית המשפט העליון
נשיא בית המשפט העליון
אשר גרוניס
בית המשפט הגבוה לצדק
המשפט בישראל
הבחירות בישראל
מפלגות בישראל

שיטת הממשל בישראל
פוליטיקה בישראל
הפרדת הרשויות בישראל
יחסי החוץ של ישראל

פורטל - הממשל בישראל

בית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ) הוא אחד מהתפקידים אותו ממלא בית המשפט העליון במדינת ישראל. במסגרת זו עוסק בית המשפט בעתירות כנגד רשויות המדינה השונות, וכנגד גופים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים במדינה. בנוסף, בסמכותו של בג"ץ לדון בכל עניין אשר הוא רואה צורך לתת בו סעד למען הצדק ואשר אינו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר. מעמדו של בג"ץ, סמכויותיו, ודרכי פעולתו הם בין מאפייניו הייחודיים של המשפט בישראל.

סמכותו של בג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמכויותיו של בג"ץ מוגדרות בחוק יסוד: השפיטה בסעיפים 15(ג) ו 15(ד):

Cquote2.svg

סעיף 15(ג): בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר.

סעיף 15(ד): מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן (ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק -

1) לתת צווים על שחרור אנשים שנעצרו או נאסרו שלא כדין;

2) לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין - להימנע מלפעול;

3) לתת צווים לבתי משפט, לבתי דין ולגופים ואנשים בעלי סמכויות שיפוטיות או מעין-שיפוטיות על פי דין - למעט בתי משפט שחוק זה דן בהם ולמעט בתי דין דתיים - לדון בעניין פלוני או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בעניין פלוני, ולבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה שלא כדין;

4) לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בעניין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בעניין פלוני שלא לפי סמכותם; ובלבד שלא ייזקק בית המשפט לבקשה לפי פסקה זו אם המבקש לא עורר את שאלת הסמכות בהזדמנות הראשונה שהייתה לו; ואם לא הייתה לו הזדמנות סבירה לעורר שאלת הסמכות עד שניתנה החלטה על ידי בית הדין הדתי, רשאי בית המשפט לבטל דיון שנתקיים או החלטה שניתנה על ידי בית הדין הדתי ללא סמכות.

Cquote3.svg

בית המשפט העליון מהווה ערכאת ערעור על החלטות של בתי משפט נמוכים ממנו בהיררכיה של מערכת המשפט, אך אינו מהווה ערכאת ערעור על החלטות של בתי דין שמחוץ להירארכיה זו, כגון בית הדין הרבני ועל חלק מההחלטות של בית הדין לעבודה. יחד עם זאת, ניתן לעתור לבג"ץ כנגד החלטות של בתי דין אלה, כאשר נפל בהן פגם מהותי, ההופך אותן לבלתי סבירות ביותר. פעמים רבות דוחה בג"ץ עתירות כאלה המוגשות בפניו, בנימוק שאינו מהווה ערכאת ערעור‏[1], אך במקרים המעטים יחסית שבהם דן בג"ץ לגופן של עתירות כאלה, קורה לעתים שהוא הופך על פיה את החלטת בית הדין.

בין נשיא בית הדין הארצי לעבודה, מנחם גולדברג לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק התקיימה מחלוקת משפטית בשאלת היחסים בין בית הדין לעבודה לבג"ץ. גולדברג, כקודמו בר-ניב, ראה את בית הדין הארצי לעבודה כערכאה עליונה בנושאים הנדונים בו‏[2]. ברק, לעומתו, התיר עתירות לבג"ץ כנגד פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה‏[3].

בהתייחס להחלטות בתי דין רבניים מנה בג"ץ את המקרים הבאים בהם יראה מקום להתערב‏[4]:

  • ההכרעה ניתנה בחריגה מסמכות
  • ההכרעה פוגעת בכללי הצדק הטבעי
  • ישנה בהכרעה סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי
  • מצב בו נדרש סעד מן הצדק אשר אינו בסמכותו של בית משפט או בית-דין אחר

הפולמוס סביב גבולות סמכותו של בית המשפט[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחת הנהגתו של הנשיא אהרן ברק, אימץ בג"ץ גישה של אקטיביזם שיפוטי, הגורסת כי בג"ץ יכול לדון גם בדברים שאינם קשורים ישירות לדברים שהובאו לפניו, וביכולתו לבטל חוקים הסותרים חוק יסוד. רבים ערערו על תפיסה זו. כמו כן, הרחיב בג"ץ את זכות העמידה בפניו. הוא פתח את דלתותיו בפני עותרים ציבוריים כדוגמת האגודה לזכויות האזרח והתנועה לאיכות השלטון, בניגוד לתפיסה הקודמת לפיה רק מי שנפגע אישית יכול להגיש עתירה לבג"ץ. "זכות העמידה" שימשה בעבר ככלי מרסן, והיא זכורה במיוחד במקרה של העתירה להעמיד לדין את לאה רבין, אשר נדחתה על הסף בטענה שמגיש העתירה לא נפגע אישית, ועל כן אין לו זכות עמידה. יש הטוענים, כי בהיעדר כלי מרסן זה, בג"ץ מערער את היציבות השלטונית בישראל, אך מנגד המצדדים בצמצום כלי זה מציינים כי זה פתח הגנה רחבה יותר על זכויות אדם על ידי עתירות של ארגונים חברתיים ומאבק בשחיתות שלטונית.

תפקיד בית המשפט העליון הוא בין השאר לשמש כגוף המותח ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המבצעת כחלק מכלי חיוני בשמירה על זכויות האדם וכגורם מאזן לכוחה של הרשות המבצעת. כבעל תפקיד זה, מעורר לעתים בג"ץ זעם רב בחוגים פוליטיים, המבקשים להגבילו. במיוחד מוטרדים רבים מהמגבלות שמטיל בג"ץ, שדלתותיו פתוחות גם בפני עותרים פלסטינים, על פעולתה של מערכת הביטחון. ביטוי קיצוני לכך בא בדבריו של ראש הממשלה, יצחק רבין, שהביע תקווה שהרשות הפלסטינית תילחם בטרור "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

לעתים תוקפים אנשי ימין את בג"ץ על פסקי-דין שבעיניהם יש בהם לסייע להשגת מטרות השמאל או לפגוע בביטחון, ומנגד לעתים תוקפים אנשי שמאל את בג"ץ על כך שהוא מקבל כמעט תמיד את עמדות מערכת הביטחון, גם כאשר יש בכך פגיעות חמורות בזכויות האדם[5].

בקרב הציבור החרדי והדתי קיימת תחושת ניכור כלפי בג"ץ, בשל פסקי-דין המובילים לתוצאה השונה לעתים מהשקפת עולמם הדתית. הדבר בא לידי ביטוי במיוחד בהפגנת החרדים נגד בית המשפט העליון, שנערכה בשנת 1999, ובעצרות ענק שליוו למאסר את הורי עמנואל בשנת 2010, שעיקרו המרכזי היה מחאה נגד מה שנתפס על ידם כהתערבות פסולה של בג"ץ במהות החינוך החרדי.

כנגד בג"ץ נטען שבעקבות "המהפכה החוקתית" והאקטיביזם השיפוטי שהנהיג אהרון ברק, שופטי בג"ץ נטו לפסוק לפי ערכיהם ותפישותיהם ולא לפי החוק שחוקקה הכנסת[6][7][8][9]. היו שהפליגו וטענו כי בג"ץ פועל כ"דיקטטורה שיפוטית"‏[10][11][12].

בספטמבר ובאוקטובר 2013 החליט בג"ץ להדיח שלושה ראשי עיריות (שמעון גפסו, יצחק רוכברגר ושלמה לחיאני) לאחר שהוגש נגדם כתב אישום, בהרחיבו הלכה דומה שנפסקה לגבי שרים וסגני שרים בשנת 1993, למרות שהחוק מחייב את הדחתם רק אם הורשעו בעבירה שיש עמה קלון[13]. זמן קצר לאחר פסיקה זו נערכו הבחירות לרשויות המקומיות, ושלושת ראשי הערים המודחים נבחרו מחדש. היו שראו זאת כהבעת אי-אמון של הציבור בבג"ץ‏[14].

גבולות סמכותו של בג"ץ מעסיקים לא רק את הפוליטיקאים אלא גם את המשפטנים. ויכוח ציבורי התעורר סביב הסכמתו של בג"ץ לדון בעתירה נגד מינוי של דני חלוץ לרמטכ"ל. דוגמה לכך הם דבריה של פרופ' רות גביזון:

אם אכן גס לבו של חלוץ במותם של אזרחים אגב פעולות צבאיות – לא ראוי שיהיה קצין בכיר בצה"ל. טוב שקמה זעקה, וטוב שהאלוף הסביר למה התכוון. עתירה לבג"ץ נגד מינויו היא עניין אחר לגמרי. העובדה כי בית המשפט דרש מן האלוף להסביר את עצמו פעם נוספת נראית, שוב, כהכנסת דיון ציבורי חשוב לתוך מסגרת שאינה הולמת. ההחלטה מי יהיה סגן רמטכ"ל אינה צריכה להיחתך בבית המשפט הגבוה לצדק על סמך התבטאויות פומביות שנויות במחלוקת.‏[15]

למרות חשיבותו של בג"ץ, הכלים ויכולת ההתערבות שלו בממסד ובחברה בישראל, מוגבלים. במקרים בהם ניתן צו על תנאי, העתירות יכולות להביא לתוצאות מיידיות, ולעורר הדים ציבוריים. פסיקותיו, בדרך כלל אין בכוחן לפתור בעיות חברתיות עקרוניות ואינן יכולות לשמש כאלטרנטיבה לאסטרטגיה של מאבק חברתי. במרבית המקרים הן יכולות לשמש כמנוף וגיבוי ערכי ומוסרי למאבקים חברתיים, מתוקף היותו רף משפטי גבוה במדינת ישראל.

אופן פעולתו של בג"ץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

עתירה עשויה להיות מוגשת כנגד מעשה או מחדל של רשות מרשויות המדינה (הממשלה, משרדי הממשלה, פקידי ציבור, הכנסת וכדומה), שלדעת העותר עומדים בסתירה לעקרונות הצדק או לחוקי המדינה.

עתירות רבות מוגשת לבג"ץ, המהווה ערכאה ראשונה לדיון בהן, והדבר מטיל עומס רב על שופטי בית המשפט העליון. משום כך הוקמו בתי משפט לעניינים מנהליים, הפועלים במסגרת בתי המשפט המחוזיים. בתי המשפט לעניינים מנהליים הוסמכו לדון בחלק מהעניינים שטופלו בעבר בבג"ץ. הדבר מקל על העומס בבית המשפט העליון.

תנאי סף לקבלת סעד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפסיקת בית המשפט העליון פותחו במהלך השנים מספר תנאי סף בהם צריך העותר לעמוד על מנת שבית המשפט יעניק לו סעד. עם זאת, מאז שנות ה-80 מסתמנת מגמה של היחלשות תנאי הסף.

  • זכות עמידה - על מנת לקנות זכות עמידה נדרש העותר לבג"ץ להראות נזק ספציפי כתוצאה מפעילות המדינה כנגדה הוא עותר. בעבר נקבע בפסיקה כי עניין אישי באינטרס ציבורי אינו מספיק כדי להעניק זכות עמידה:

"במקום שהעותר מסתמך לעניין מעמדו, אך [=רק] על הטענה כי החלטת הרשות הציבורית פגעה באינטרס ציבורי-קולקטיבי, שיש לו עניין בו, ובלי שהוא טוען לפגיעה ממשית בתוך רשות היחיד שלו, לא יכיר בית המשפט, על פי הרגיל, בזכות עמידתו ולא יזקק לעתירתו."

– השופט אגרנט בבג"ץ 287/69 שמחה מירון נ' שר העבודה
כך שימשה זכות העמידה במשך שנים רבות כמחסום בפני תביעות נגד מדינת ישראל ב. למשל, תביעות כנגד דחיית שירות בצבא לבחורי ישיבות, אשר זכו לדיון בשנות ה-90 של המאה ה-20, נדחו על הסף בשנות ה-70 בגלל העדר זכות עמידה. אולם, בתהליך הדרגתי, הקלו שופטי בית המשפט העליון בדרישות זכות העמידה. תחילתו של התהליך היה בקביעת סייגים לעקרון זכות העמידה, בפסקי דין מוקדמים. כך למשל בבג"ץ שמחה מירון שצוטט לעיל, הביע השופט ויתקון את דעתו כי אין לקבוע מסמרות בעניין זה: "עלינו להשתמש בשיקול-דעתנו ולהכריע בכל מקרה על פי נסיבותיו".
בשנות התשעים הוקלה עוד יותר הדרישה לזכות העמידה וכבר נאמר על ידי שופטי בית המשפט העליון בריש גלי כי גם נזק כוללני כנגד התובע נחשב לעילה מספקת להגשת עתירה.

"בית המשפט בהלכה פסוקה הרחיב עד מאוד את זכות העמידה של העותר הציבורי. הוא עשה כן מקום שמדובר בעניין בעל אופי ציבורי שיש לו נגיעה לקידומו של שלטון החוק, לאכיפתם של עקרונות חוקתיים, ומקום שמתבקשת התערבות כדי לתקן פגם מהותי בפעולת המינהל הציבורי. מעמדו של העותר הציבורי הוכר גם מקום שהוא אינו יכול להצביע על נגיעה אישית ישירה או על פגיעה אישית בו."

– השופטת א' פרוקצ'יה בבג"ץ 651/03, האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' יו"ר ועדת הבחירות לכנסת
עם זאת, נקבע שכאשר יש נפגע פרטי אשר אינו פונה לבית המשפט נגד פעולת המדינה, לא יוכל עותר ציבורי להביא את העניין בפני בית המשפט, אלא אם נסיבות העניין יוצאות דופן בחשיבותן הציבורית.
  • פנייה מוקדמת - בטרם פנייה לבג"ץ על העותר לפנות לרשות כנגדה בכוונתו לעתור ולאפשר לה להשיב לפנייתו. בהיעדר פנייה מוקדמת עשויה העתירה להידחות ללא כל בדיקה נוספת על ידי בג"ץ. בג"ץ גם דורש שיינתן לרשות די זמן להגיב ולהתייחס לפנייה המוקדמת ואינו נוהג להתערב בלוח הזמנים שקובעת הרשות לטיפול בפנייה. עתירה כנגד היועץ המשפטי לממשלה שהוגשה רק חודש אחרי הפנייה המוקדמת נדחתה על הסף בגלל אי מיצוי הפנייה המוקדמת‏[16]. הפנייה המוקדמת חייבת להעשות על ידי העותר עצמו, והוא אינו יכול להסתמך על פניות קודמות של אחרים שפנו באותו עניין‏[17]. הפנייה המוקדמת נדרשת לכלול "מיצוי הליכים", כלומר שימוש בכל אמצעי הערעור העומדים בפני העותר, לפני הפנייה לבג"ץ. במקרה בו עותרת טענה שהיא פנתה לבג"ץ ולא לערעור בגלל לוח הזמנים קצר והחשש שהמתנה לתוצאות הערעור לא תאפשר פנייה בזמן לבג"ץ, דחה השופט יורם דנציגר את העתירה וכתב שלכל הפחות היה על העותרת לצרף לעתירה את כתב הערעור שעתיד היה להיות מוגש ביחד עם הצהרה על כוונה להגיש את הערעור‏[18].
  • שיהוי - תנאי סף זה הוא מעין תמונת ראי של תנאי הסף בדבר "פנייה מוקדמת". על העותר לפנות לבג"ץ מיד לאחר שהעניין הופך אקטואלי (אך לאחר שביצע פנייה מוקדמת לרשות ולא קיבל מענה מספק). עיכוב בלתי מוצדק בפנייה לבג"ץ, בפרט כאשר הרשות או אחרים כבר הסתמכו על ההחלטה כנגדה מבוקש הסעד, יביא לדחיית העתירה. במיוחד, "כשמדובר בקיומן של בחירות, חייבים מועדי הפעולה או התגובה להיות קצרים ביותר, שאם לא כן תלקה הפנייה בשיהוי". כך למשל, כאשר תשובת המדינה לפניית העותרים נתקבלה שבוע לפני הבחירות לרב העיר אשדוד והעתירה עצמה הוגשה ביום הבחירות, סירבה השופטת אסתר חיות להוציא צו ביניים נגד קיום הבחירות, כאשר אחת מנימוקיה הוא שיהוי‏[19].
  • סעד חלופי - בג"ץ יידחה עתירה מקום שהעותר יכול היה לקבל סעד בערכאה משפטית אחרת או במקום אחר.
  • היעדר ניקיון כפיים - העותר חייב לבוא לבג"ץ בידיים נקיות, לאחר שהציג בעתירתו את כל העובדות הרלוונטיות באופן אמיתי ומלא. ניקיון כפיים בא לידי ביטוי גם בהתנהגותו של העותר: נטילת החוק לידיים ועשיית דין עצמית יביאו לדחיית העתירה.

"חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם"

– בג"ץ 17/06 מונה צבח ואחרים נגד שר הפנים
כלל זה שימש את השופטים בעת דחיית העתירה של תושבי עמונה נגד הריסת תשעת הבתים, כאשר פורסם בתקשורת שהעותרים יתנגדו להריסת הבתים אם בית המשפט ידחה את העתירה. כלל זה שימש את בית המשפט גם במקרה של נואף צבח אשר עתירה שנייה שלו לבג"ץ נגד גירושו מן הארץ, נדחה על הסף בגלל שלא עמד בסיכום בעקבות העתירה הראשונה שלו.
  • עניינים תאורטיים - בג"ץ לא ידון בעתירה כאשר מדובר במעשה עשוי, והסעד המבוקש הוא תאורטי בלבד. לפיכך, גם את טענות העותר נכונות העתירה עשויה להידחות מסיבה זו.
  • שימוש בלשון בוטה - עתירה המנוסחת בלשון בוטה עשויה להידחות ולו מטעם זה בלבד‏[20].

סדר הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם הגשת העתירה, יערוך בדרך כלל בג"ץ בירור ראשוני בעניינה. אם נראה לבית המשפט שיש בעתירה ממש, יינתן בעתירה צו על תנאי, שבו נדרשת הרשות לנמק את צעדיה או את מחדליה שכנגדם הוגשה העתירה. אם תיכשל הרשות במתן נימוק משכנע לצעדיה, יוציא בג"ץ צו מוחלט, האוסר ביצוע צעדים אלה או המורה לרשות לפעול באופן מסוים.

לעתים מלווה הדיון בעתירה בצו ביניים מטעם בית המשפט, האוסר על הרשות לשנות את המצב הקיים בצעדים בלתי-הפיכים כל עוד מתנהל הדיון בעתירה. לדוגמה: בעת דיון בעתירה שנועדה למנוע הריסה של בית, מורה צו ביניים שלא להרוס את הבית עד לסיום הדיון בעתירה; ללא צו כזה, תוכל הרשות להרוס את הבית, והדיון בבית המשפט יהפוך חסר תועלת.

סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק נקבע בתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984, ובנהגים שהשתרשו. בתיק טיפוסי, סדר ההתרחשויות הוא כדלקמן:

  • אתחול העתירה – קרי הגשת בקשה למתן צו על תנאי – על ידי העותר. (סעיפים 1-4 לתקסדבג"ץ)
    • הבקשה מובאת תחילה בפני שופט יחיד; זה רשאי לתת צו על תנאי, להורות על הזמנת העותר לפניו, או להעביר את הבקשה להרכב תלתא (הרכב של שלושה שופטים). (סעיף 5 לתקסדבג"ץ)
      • הועברה הבקשה להרכב תלתא, רשאי ההרכב לדחות את העתירה על הסף (במקרה כזה ניתן להטיל הוצאות על העותר), לתת צו על תנאי, או להורות על הזמנת העותר לפניו (דהיינו, לכנס דיון בבקשה). (סעיפים 5-6 לתקסדבג"ץ)
        • היה וכונס דיון בבקשה, רשאי בית המשפט (אך אינו חייב) לזמן גם את המשיב לדיון. במקרה כזה, על המשיב להגיש גם תגובה בכתב לעתירה, לפני הדיון. אם בית המשפט הרשה זאת, רשאי העותר להגיש תשובה לתגובת המשיב. (סעיף 7 לתקסדבג"ץ)
          • אם (לאחר או ללא דיון) נתן בית המשפט צו על תנאי, השאלה כעת היא האם יהפוך לצו מוחלט (קבוע). בשלב זה, רשאי המשיב להגיש תצהיר תשובה לצו על תנאי. (סעיפים 8-10 לתקסדבג"ץ)
            • בשלב זה, העותר והמשיב רשאים, כל אחד, למסור אל הצד השני דרישת פרטים נוספים באשר לתצהיר התשובה או לעתירה. אם הצד השני לא מסר את הפרטים הנוספים בתוך תקופת הזמן הקבועה בתקנות, יכול הצד הדורש לפנות לבית המשפט ולבקש שיצווה על הצד השני למסור את הפרטים. לאחר שקיבל אחד מהצדדים את הפרטים מן הצד שנגדו, הוא רשאי לתת תצהיר נוסף לעניין פרטים נוספים. (סעיפים 11-13 לתקסדבג"ץ)
            • הדיון בדבר הפיכתו של הצו על תנאי לצו מוחלט מתקיים בפני הרכב שופטים. לפני הדיון, כל צד מגיש עיקרי טיעון, הכוללים בצורה תמציתית את טענותיו של כל צד, בנקודות שהוא רשאי לטעון על פי הצו על תנאי. בדיון עצמו נוכחים שני הצדדים, והם רשאים לתת בו הצהרות בעל פה, ולחקור נגדית את המצהירים של הצד השני. (סעיפים 14-18 לתקסדבג"ץ)
              • כעבור תקופה נוספת, יתן בית המשפט פסק דין.
          • בית המשפט יכול לתת צווי ביניים ככל שיראה לנכון. (סעיף 19 לתקסדבג"ץ)

ניתן לעיין בתיקים באמצעות מנגנון הצגת התיקים של בית המשפט העליון, אשר מספק פירוט של כל הדיונים, ההודעות וההחלטות בתיק נתון.

החלטות בולטות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בג"ץ הוא כלי רב עוצמה לעיצוב צביונה של המדינה, כמדינה שאזרחיה מוגנים מפני שרירות לב שלטונית. רבות מהחלטותיו של בג"ץ השפיעו במידה רבה על צביונה של המדינה. דוגמאות להחלטות כאלה:

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם התגברות המעורבות של בג"ץ בהתאם לאקטיביזם השיפוטי נכנס לשיח הציבורי דיון במה שנקרא "מבחן בג"ץ" - "האם פעולה מסוימת של השלטון תפסל בעתירה לבג"ץ?" ומוסדות השלטון נמנעים מלכתחילה מלבצע פעולות שיש סיכוי גבוה שייפסלו על ידי בג"ץ או כפי שהדבר מכונה - "לא יעמדו במבחן בג"ץ". כך למשל, המדינה בחרה את האמצעים שננקטו כנגד אלג'זירה תוך לקיחה בחשבון של "מבחן בג"ץ"‏[21], בלשכת השר לביטחון פנים הסבירו את אי ההענות לבקשת ראש הממשלה למנוע צעדה של אנשי ימין בסילוואן בכך ש"היועץ המשפטי לא חשב שזה יעבור מבחן בג"ץ"‏[22] והשר אביגדור ליברמן ביקש מאנשי משרדו לבחון האם התניית השתתפות בקורס צוערים בשירות צבאי ולאומי תעמוד במבחן בג"ץ‏[23]. בהתאם לכך, ההשפעה של בג"ץ חורגת בהרבה מההחלטות עצמן בכך שהחלטות שונות לא הגיעו לידי עתירה בפני בית המשפט שכן כבר בתהליך קבלת ההחלטות שוקללה עמדת בית המשפט כפי שנראתה על בסיס פסיקות קודמות, על מנת למנוע את התערבות בג"ץ מלכתחילה.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לדוגמה: בג"ץ 8018/09
  2. ^ מנחם גולדברג, "על היקף הביקורת של בית המשפט העליון על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה", הפרקליט ל"ח
  3. ^ אהרן ברק, "ביקורת שיפוטית ואחריות ממלכתית - היקף הביקורת של בית המשפט העליון על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה", הפרקליט ל"ח
  4. ^ בג"ץ 10223/09
  5. ^ "בג"ץ הוא אחת הרגליים המרכזיות שעליהן עומד הכיבוש" - ראיון עם מיכאל ספרד, באתר גלובס, 11 ביוני 2010
    ורד לוי-ברזילי, אצלי זה פוליטי, נקודה, באתר הארץ, 1 בנובמבר 2005
  6. ^ קובי נחשוני, רוב הישראלים: בג"ץ פוסק בעיקר נגד הדת, אתר nrg
  7. ^ יהונתן ליס, יו"ר ועדת הכנסת יריב לוין: בג"ץ מסכן את יכולת קיומנו, אתר הארץ
  8. ^ בן דרור ימיני, שופטי בג"ץ עוקפים את הדמוקרטיה, אתר nrg
  9. ^ פרופ' אומן נגד בג"ץ: "הבעיה החמורה ביותר של מדינת ישראל", מעריב השבוע, 25 בנובמבר 2014.
  10. ^ אנו חיים בדיקטטורה של בג"ץ, באתר ערוץ 7, 9 ביוני 2008
  11. ^ ח"כ לוין: "קבוצה רדיקלית שמאלנית שולטת בביהמ"ש העליון", אתר גלובס
  12. ^ זאב גלילי, האם בג"ץ הוא גם השופט, גם המחוקק וגם המבצע, מקור ראשון
  13. ^ בג"ץ 4921/13 אומ"ץ אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ואחרים נגד ראש עיריית רמת השרון, יצחק רוכברגר ואחרים, ניתן ב-17 בספטמבר 2013
    בג"ץ 6549/13 תנועת אומ"ץ אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי ומשפטי נגד ראש עיריית בת ים ואחרים, ניתן ב-20 באוקטובר 2013
  14. ^ בן-דרור ימיניהשם האמיתי לתוצאות הבחירות: המרד בבג"ץ, באתר nrg‏, 23 באוקטובר 2013
    אורי ישראל פז, תוצאות הבחירות לרשויות: "על מערכת המשפט לעשות חשבון נפש נוקב", באתר "תקדין", 23 באוקטובר 2013
  15. ^ רות גביזוןדן חלוץ ובג"ץ, באתר ynet‏, 29.11.2004
  16. ^ בג"ץ 10143/09
  17. ^ בג"ץ 9074/09
  18. ^ בג"ץ 7569/10
  19. ^ ע"א 2219/92 שפירא ליבאי נ' מפלגת העבודה הישראלית, צוטט ב-בג"ץ 1917/10 - א'
  20. ^ בג"ץ 2880/10, פסק דין מיום ד' באייר התש"ע
  21. ^ ברק רביד, קטאר ניתקה יחסים, ישראל בתגובה מקשה על אל-ג'זירה, באתר הארץ, 3 בפברואר 2009
  22. ^ צעדת הימין תתקיים כמתוכנן, באתר ערוץ 7, 24 באפריל 2010
  23. ^ שלמה צזנה, דרושים צוערים אחרי שירות, ניוזלטר 25.08.2009, ישראל היום


שופטי בית המשפט העליון

נשיא בית המשפט העליון: אשר גרוניס
המשנה לנשיא: מרים נאור

אליקים רובינשטיין | סלים ג'ובראן | אסתר חיות | חנן מלצר | יורם דנציגר | ניל הנדל | עוזי פוגלמן | יצחק עמית | צבי זילברטל | נעם סולברג | אורי שהם | דפנה ברק-ארז
Emblem of Israel.svg