ניקולאס גומברט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ניקולאס גומברטהולנדית: Nicolas Gombert; נולד ב-1495 בקירוב, נפטר ב-1560 בקירוב) היה מלחין פרנקו-פלמי מתקופת הרנסאנס. הוא היה בין המלחינים המפורסמים ביותר ורבי ההשפעה בין ז'וסקן דה פרה לג'ובאני פלסטרינה, ומטובי המייצגים של הסגנון הפוליפוני המורכב, שהגיע לשיא התפתחותו בתקופה זו בתולדות המוזיקה.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אין פרטים של ממש על שנותיו הראשונות, אבל סביר להניח שנולד בסביבות 1495 בדרום פלנדריה, כנראה בין ליל לסנט אומר, אולי בעיירה לה גורג. לדברי הסופר ותאורטיקאי המוזיקה הגרמני הרמן פינק, גומברט למד אצל ז'וסקן, כנראה בתקופת פרישתו של המלחין הנודע בקונדה-סיר-ל'אסקו, בין השנים 1515 ו-1521.

גומברט שירת כזמר בקאפלה של חצר קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, ואולי גם כמלחין, בשנת 1526. קרוב לוודאי, שגומברט נשכר לעבודה כשקרל עבר דרך פלנדריה, כי הקיסר הרבה במסעות ובדרכו סיפח חברים חדשים לפמליה שלו. מסמך משנת 1529 מזכיר את גומבר כ"ממונה על הנערים" ("magister puerorum ") בקאפלה המלכותית. הוא והזמרים שהדריך נלוו אל הקיסר במסעותיו בחבלי הארץ שבשליטתו, כפי שאפשר ללמוד מרשומות על הופעותיהם בערים שונות באימפריה לכל אורך התקופה. לביקורים האלה הייתה השפעה מוזיקלית, בחלקו הודות למעמדו של גומבר כמוזיקאי; כך שמסעותיו של קרל עם הקאפלה שלו, כמו אלה של קודמו בתפקיד, פליפה הראשון, מלך קסטיליה עם המלחין פייר דה לה רי, המשיכו את החדרת המסורת הפוליפונית של האסכולה הפרנקו-פלמית אל חצי האי האיברי. בזמן מן הזמנים בשנות ה-30' של המאה ה-16 היה גומברט ללבלר כנסייה וכנראה גם לכומר; הוא קיבל קצבאות כמורה בכמה קתדרלות, ביניהן קורטריי, לן, מץ ובתון. הוא נשאר בקאפלה הקיסרית כממונה על הילדים (maitre des enfants עד למועד שבין 1537 ל-1540, כאשר החליף אותו במשרה תומא קרקיון ואחריו קורנליוס קאניס. אף כי החזיק בתפקיד ממונה על הילדים בקאפלה, לא קיבל מעולם באופן רשמי את התואר maitre de chapelle - מנהל מוזיקלי - שניתן הן לאדריאן טיבו והן לתומא קרקיון. במקביל למשרה זו, החזיק גם באופן בלתי רשמי במשרת מלחין החצר וחיבר מספר רב של יצירות המנציחות את האירועים החשובים בחיי קרל החמישי.

בשנת 1540, בשיא הקריירה שלו, נעלם גומברט מרשומות הקאפלה. לדברי הרופא והמתמטיקאי ז'רום קרדן, ב"תיאונוסטון" (1560), בשנת 1540 עמד גומברט למשפט באשמת ניצול מיני של נער שהיה בהשגחתו ונדון לעבודת פרך בספינת אסירים. אין ידיעות על תקופת שירותו המדויקת בספינת הכלא, אבל הייתה לו אפשרות להמשיך בהלחנה לפחות חלק מן הזמן. סביר להניח, שניתנה לו חנינה במהלך שנת 1547 או קודם, במועד שבו שלח מטורניי מכתב מצורף למגניפיקט אל איש אמונו של קרל, פראנטה אי גונזגה. לפי פרשנות אחת לדברי קרדן, המוזיקה למגניפיקט, שכתב היד שלה שמור במדריד, ריגשה את קרל עד שמצא לנכון לשחרר את מלחינה לפני המועד. השערה אחרת (לואיס 1994) היא, שקרדן התכוון לספר הראשון של מוטטים בארבעה קולות, הגדוש חרטה והכאה על חטא; כך או כך, בכל מקרה אין מענה ברור לתהייה, איך יכול היה גומברט לחבר מוזיקה בשעה שחתר במשוטיה של ספינת אסירים.

לא ידוע כמה שנים חי גומברט אחרי חנינתו או באילו משרות, אם בכלל, שירת; הקריירה שלו דעכה לאלמוניות יחסית אחרי שחרורו. ייתכן שפרש לטורניי ושם עשה את שנותיו האחרונות ככומר בכנסייה המקומית. מועד פטירתו המשוער הוא בין 1556 ל-1561; בשנת 1556 הזכיר הרמן פינק שגומברט עוד היה בחיים, ובשנת 1561 כתב קרדן שהוא מת, ללא פרטים.

מוזיקה וסגנון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גומברט הוא אולי המלחין המייצג ביותר את דורו בין ז'וסקן לפלסטרינה, בייחוד בתחום המוזיקה הכנסייתית. הוא שכלל את הסגנון הפוליפוני עד היותו מושלם בתכלית השלמות; אם אימיטציה היא תחבולה שכיחה אצל ז'וסקן, היא מחלחלת בכל אצל גומברט. תרוצות הומופוניות ממושכות נדירות ביצירות הקודש שלו, והוא נוטה ביותר לאימיטציה ברווחי זמן סמוכים מאוד, מעלל קשה מאוד מבחינה טכנית (אם כי לעתים רחוקות מאוד כתב קאנון מחמיר). הוא העדיף את טווחי הקול הנמוכים ובמקום ארבעת הקולות שהיו מקובלים בזמנו, העדיף הקבצות גדולות יותר, כמו חלוקה לחמישה או שישה תפקידים קוליים. גומברט, שלא כקודמו ומורו, ז'וסקן דה פרה, השתמש במספרים לא סדירים של כניסות קוליות ונמנע מחלוקות מדויקות של פסוקים. סינקופות והטעמות מנוגדות מאפיינות את הניב הריתמי שלו ומבחינה הרמונית, יצירותיו של גומברט שמות דגש על המסגרת המודאלית המסורתית. "מוזיקה פיקטה", מונח המתייחס לשינויים כרומאטיים בגובהי צליל, בלט מאוד בסגנונות כתיבתו המוזיקלית. המוזיקה שלו נודעת בשימוש בדיסוננס מושהה ובהצגת מספר רב של יחסים מדומים. הוא משתמש בדיסוננסים להשגת רושם רגשי, למשל, כביטוי של יגון במוטט בן ששת הקולות שלו על מות ז'וסקן,Musae Jovis, הכולל חצאי טונים ומדי פעם, אקורדים משולשים יסודיים במרווחי טריטון ביניהם.

מתוך עשר המיסות שחיבר גומברט, תשע שרדו בשלמותן. מועדי כתיבתן של המיסות אינם מפורטים, אבל אפשר להסיק שהיו בין יצירותיו המוקדמות מן העובדה, שסגנונן ראשוני ובסיסי מאוד בהשוואה ליצירותיו המאוחרות יותר. שני מאפיינים מזיקליים, סקוונצה ואוסטינאטו, הנדירים ביצירותיו המאוחרות יותר של גומברט, נוכחים במיסות המוקדמות שלו,Quam pulchra es ו-Tempore paschali

גומברט ביכר את המוטט על צורות אחרת, וחיבוריו בסוגה זו לא זו בלבד שהיו בעלי ההשפעה הרבה ביותר במכלול יצירתו, אלא שניכר בהם הגיוון הרב ביותר בטכניקת הלחנה. המוטטים שלו, לצד אלה של אדריאן וילארט ויאקובוס קלמנס נון פאפה, הם משכמם ומעלה בהשוואה לאלה של שאר מלחיני המוטט הפלמיים. מאפיינים מוכרים של מוטטים מן הדור הקודם, כגון אוסטננאטו, קנון, קנטוס פירמוס וטקסטים כפולים, הינם יוצאי דופן בסגנון של גומברט, פרט לאותם מקרים, שבהם השתמש בהיבטים סגנוניים של הדור הקודם כמנחת הוקרה, כמו במוטט על מות ז'וסקן דה פרה, Musae Jovis. השראה לטקסטים למוטטים שלו שאב גומברט מכתבי הקודש - מספר תהילים, למשל - בניגוד לליטורגיה של הכנסייה הקתולית. הוא ייחס חשיבות פחותה למיקום הטקסט ולבהירותו מאשר לכלל המצלול והרגשות המובעים בו.

שמונת המגניפיקטים שגומברט הלחין, אלה שאולי זיכו אותו בחנינה מעבודת פרך, הם בין יצירותיו המפורסמות ביותר. כל אחד מהם כתוב באחד המודוסים הכנסייתיים ובנוי ממחזור של מוטטים קצרים, כשהמוטטים הנפרדים מבוססים על בתים עוקבים בטקסט של המגניפיקט.

אחדות מיצירותיו של גומברט נכתבו להרכב ווקאלי גדול מן המקובל, הכולל 8, 9, 10 ואף 12 קולות. היצירות האלה אינן פוליכוראליות במובן הרגיל של המילה, או בדרכה של האסכולה הוונציאנית, של הפרדה מרחבית בין הקולות; אצל גומברט, הקבצות המשנה של הקולות משתנות במהלך היצירה. חיבורים אלה להרכבים גדולים כוללים קרדו לשמונה קולות, אגנוס מן ה-Missa Tempore paschali ומוזיקה ל-10 ול-12 קולות ל"מלכת השמיים" (Regina caeli). בהשוואה לסגנון ה-cori spezzati הצפון-איטלקי, יצירותיו מרובות הקולות של גומברט לא היו אנטיפונליות. במקום לפצל כוחות באופן עקבי, נהג גומברט לשנות את צירופי הקבוצות הקוליות. היצירות הקוליות האלה הכילו יותר חזרה ישירה, סקוונצה ואוסטינאטו מיתר יצירותיו, מחמת הדרישות הטכניות שהציגו.

יצירותיו החילוניות - בעיקר שאנסונים - מורכבות פחות מבחינה קונטרפונקטית מן המוטטים והמיסות שלו, אך בכל זאת מורכבות יותר מרוב היצירות החילוניות של תקופתו, בייחוד השאנסון ה"פריזאי". באמצע המאה ה-16 יוחסו לגומברט כמה מן השאנסונים הפריזאים, אבל מחקרים מאוחרים גילו, שהוא לא היה ה"ניקולאס" היחיד שכתב את הקטעים החילוניים האלה, שרבים מהם נכתבו למעשה על ידי ניקולא דה לה גרוט או גיום ניקולאס. מחברי הטקסטים ששימשו בשאנסונים רבים, וסוגה שגומברט הצטיין בה, היו אלמונים ברובם. הוא פנה לשירה עתיקה, במקרים רבים בעלת אופי עממי, שנסבה במקרים רבים על אהבה נכזבת, פרידות, ניתוקים, בוגדנות וכדומה. רבים מן השאנסונים הללו הופיעו בחוברות תווים ללאוטה ולוויגואלה (גיטרה פרימיטיבית), ותפוצתם הגאוגרפית הרחבה מעידה על הפופולריות העצומה שזכו לה.

מכלל יצירותיו שרדו 10 מיסות, כ-140 מוטטים, כ-70 שאנסונים, קאנסון (שנכתב כנראה בעת ביקור בספרד, מדריגל וקומץ יצירות אינסטרומנטאליות.

השפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גומברט היה אחד המלחינים המהוללים ביותר באירופה אחרי מות ז'וסקן דה פרה, כפי שאפשר ללמוד מן התפוצה הרחבה של יצירותיו, השימוש במוזיקה שלו כחומר מקור ליצירותיהם של אחרים ותשומת הלב היחידה במינה שקיבל ממדפיסים (שהוציאו מהדורות של יצירותיו, בעוד שרוב המהדורות המודפסות באותם ימים היו אנתולוגיות של מוזיקה מאת מלחינים אחדים). גומברט, שנהנה מהערצת בני זמנו, היה בלעדית מלחין של מלחינים, אין ידיעה על תגובת הקהל הרחב למוזיקה של גומברט, אם לחיוב ואם לשלילה, אך ידוע כי מלחינים רבים כיבדו את יכולתו המוזיקלית וניסו להמשיך במורשתו בדורות הבאים, אך התקשו בכך, משום שעל אף פרסומו וזמינות יצירותיו, הדור הבא של מלחינים מן האסכולה הפרנקו-פלמית כתב בעיקר בסגנון מפושט יותר. בחלקו נבע הדבר מתגובה בלתי נמנעת לניב קונטרפונקטי שהגיע לקיצוניות, ובחלקו מתכתיבים מפורשים של מוועידת טרנטו, שדרשה, כי הטקסט יהיה ברור ומובן בתכלית במוזיקה דתית, בעיקר כזו המשמשת לעבודת הקודש - דרישה שכמעט אין לעמוד בה במרקם דחוס באימיטאציות.

בעוד שרוב מלחיני הדור הבא לא המשיכו לכתוב מוזיקה ווקאלית בשיטת האימיטאציה המתפשטת של גומברט, הם המשיכו להשתמש במרקם הקונטרפונקטי הזה ביצירות אינסטרומנטאליות. צורות כמו בקנצונה והריצ'רקאר צמחו ישירות מן הסגנון הווקאלי של גומברט; צורות ותהליכים בארוקיים כדוגמת בפוגה הם צאצאים מאוחרים יותר של סגנונו. המוזיקה של גומברט מייצגת את אחת הדוגמאות הקיצוניות של מורכבות קונטרפונקטית שהושגה ביום מן הימים במוזיקה ווקאלית צרופה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Atlas, Allan W. Renaissance Music: Music in Western Europe, 1400-1600. New York: Norton, 1998.
  • Brown, Howard Mayer and Stein, Louise K. Music in the Renaissance. 2nd ed. New Jersey: Prentice Hall, 1999.
  • Nugent, George and Jas, Eric “Nicolas Gombert”. Grove Music Online. ed. L. Macy (accessed 19 November 2007), <http://www.grovemusic.com>.
  • Reese, Gustave Music In the Renaissance. New York, Norton, 1954.
  • Taruskin, Richard The Oxford History of Western Music: Volume 1-The Earliest Notations to the Sixteenth Century. New York: Oxford University Press, 2005.

מראי מקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אטלס, עמ' 396-7
  • ריז, עמ' 256-7
  • טארוסקין,עמ' 503
  • נאג'נט/יאס, מילון גרוב המקוון