מריטוקרטיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מֶריטוקרטיהאנגלית: Meritocracy) היא שיטת ממשל ושיטת ניהול בה בעלי הכוח נבחרים או ממונים לתפקידם על בסיס יכולתם. העיקרון המריטוקרטי קובע שכל מי שיכול ורוצה מצליח‏[1].

שיטת ממשל זו מנוגדת לשיטות ממשל בהן בעלי הכוח נבחרים לפי עושרם, מעמדם החברתי, או בבחירה של ציבור האזרחים. בהשאלה, משמש המונח לציון מערכות שלטון בהן בחירתם של בעלי תפקידים מושפעת בעיקר מכישוריהם למלא את תפקידם. המונח נטבע ב־1958 על ידי מייקל יאנג בספרו "עליית המריטוקרטיה". יאנג טבע את המונח לגנאי, אך עם השנים זכה גם לפירוש בהקשר חיובי.‏[2]

יתרונות המריטוקרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח משמש בהקשרים חיוביים בפיהם של אלו הגורסים כי כוח, מעמד ומשרות צריכים להימצא בידי אלו שנמצאו ראויים להחזיק בהם בהתאם להשכלתם וכישוריהם. לעתים, גורסים התומכים בשלטון מריטוקרטי כי רצוי וראוי לכונן שלטון של מומחים.

חסרונות המריטוקרטיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המונח משמש בהקשרים שליליים בפיהם של אלו התומכים בכך שעמדות של כוח, משרות ומעמד יוענקו לבני אדם על פי עקרונות זכאות אחרים כמו השתייכות לקבוצה מסוימת באוכלוסייה (העדפה מתקנת). ביקורת אחרת על שלטון מריטוקרטי מצביעה על היכולת המוגבלת להגדיר "ראוי" או "מתאים" לתפקידים מסוימים, מצב העשוי לגרום למינוים של אנשים לתפקיד בהתאם לרשימת דרישות סף ביורוקרטיות וטכניות (לדוגמה, החזקה בתעודה או רישוי מסוים). ביקורת מסוג שלישי מצביעה על־כך שהאוחזים ברסן המינוי המריטוקרטי אינם ממונים כשלעצמם באופן מריטוקרטי אלא מחזיקים בכוח מתוקף היותם מכונני המריטוקרטיה.

מריטוקרטיה בחינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרתה של מדיניות חינוכית מריטוקרטית היא לקדם מצוינות, על ידי הקצאת משאבים רבים יותר לתלמידים בעלי יכולת אינטלקטואלית גבוהה ומוטיבציה רבה ללמידה והתפתחות‏[1]. ברוח זו, מורים נוטים לעודד ולתגמל תלמידים שלהערכתם משקיעים מאמצים בלמידה‏[3].

קיימות שתי גישות להערכת מצוינות‏[1]:

  • מצוינות סלקטיבית - נמדדת ביחס לתלמידים אחרים ובודקת את רמת ההשגים של התלמיד ביחס לבני גילו. על פי גישה זו יש להקצות יותר משאבים לתלמידים בעלי יכולת גבוהה.
  • מצוינות לא סלקטיבית - נמדדת ביחס לתלמיד עצמו ובודקת את מידת מיצוי היכולות שלו. על פי גישה זו יש להקצות את המשאבים באופן שווה לתלמידים בעלי יכולות שונות.

האופי השוויוני של מדניות חינוכית זו בא לידי ביטוי בכך שהיא מתעלמת מהבדלים כמו מגדר, דת, גזע, לאום ומעמד כלכלי‏[1]. אחת המתקפות החריפות ביותר על המריטוקרטיה החינוכית כסוג של "אחיזת עיניים" המובילה לשיעתוק מעמדי, הציע הפילוסוף הישראלי חן למפרט בספרו Meritocratic Education and Social Worthlessness אשר פורסם באנגליה ובארצות הברית בסוף 2012. על פי למפרט, רעיון המריטוקרטיה כאשר הוא מיושם במדיניות חינוכית, אינו אלא דארויניזם חברתי בתחפושת של שוויון הזדמנויות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 יוסי, י' (2005). הזדמנות למה? "תפוז" – כתב עת פדגוגי לחדשות ויזמות, משרד החינוך.
  2. ^ ר' הערתו של מייקל יאנג בכתבה בעיתון הגארדיאן, המקוננת על השינוי שחל במשמעות המונח שטבע
  3. ^ היימן, ט' (2004). הכיתה המשלבת: עמדות מורים כלפי תלמידים עם וללא לקות למידה דפים, (38), 152-165.
P parthenon.svg ערך זה הוא קצרמר בנושא מדע המדינה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.