נשי טראכיס

נשי טראכיס
Τραχίνιαι
	שריפת הרקלס, מאת זבאלד בהאם
כתיבה	סופוקלס
דמויות	דיאנריה (אשת הרקלס); אחות; היילוס (בן דיאנריה והרקלס); שליח; ליכס (כרוזו של הרקלס); הרקלס; איש זקן; מקהלת נשי טראכיס
סוגה	טרגדיה יוונית
שפה	יוונית עתיקה

נשי טראכיס (מיוונית עתיקה: "Τραχίνιαι") היא אחת משבע הטרגדיות של המחזאי היווני סופוקלס, אשר שרדו לאורך השנים. מועד כתיבת היצירה עדיין שנוי במחלוקת בין החוקרים^[1], ונראה שנכתבה בוודאות אחרי שנת 450 לפנה"ס. על-פי החוקר האנגלי תומאס ובסטר (אנ'), המחזה נכתב במקביל למחזה אנטיגונה או לצד המחזה היווני שאבד "הרקלס המטורף" מאת המחזאי אוריפידס. המחזה מספר על מותו של הרקלס בגלל אשתו דיאנירה.

עלילת המחזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחזה נפתח בנאומה של דיאנירה, אשת הרקלס (כך בהגיה היוונית, בניגוד ל"הרקולס" בלאטינית), המספרת על תולדות חייה ועל הקשיים בחיי הנישואין שלה: בעלה, הרקלס, זנח אותה ואת בנה, ויצא להרפתקאות לאחר שהוטלו עליו שתים עשרה המטלות, או שנים-עשר מעללי הגבורה. היא מחליטה לשלוח את בנם, היילוס כדי למצוא את הרקלס בעלה, בגלל ששמעה נבואה כי "סופו של הרקלס קרב בידי מי שכבר מת".

בינתיים, ליכאס, אחד מאנשיו של הרקלס, מבשר לדיאנירה סיפור כוזב שעל פיו הרקלס החליט לנקום במלך אוצ'ליה אשר שיעבד אותו, ולכן הוא הטיל מצור על העיר, כבש אותה, וכעת הוא בדרכו הביתה לטראכיס, ובין שבויי המלחמה נמצאת גם איולה, ביתו של מלך העיר.

למעשה, הרקלס התאהב באיולה הצעירה והיפה, ולכן כבש את העיר מלכתחילה. הדבר מעורר את קנאתה של דיאנירה, והיא מחליטה להשתמש בשיקוי ששמרה שנים רבות אשר נועד להחזיר לה את אהבתו של בעלה. סיפור השיקוי מסופר בעלילה אחרת במיתולוגיה, שלפיה כשהייתה דיאנירה צעירה, העביר אותה הקנטאור נסוס את הנהר, אולם כשניסה לאנוס אותה, ירה בו הרקלס חץ והרגו. לפני מותו הוא ביקש לנקום ולחש לדיאנירה שדמו, אם ישפך בחושך על בגד כלשהו, יוכל להחזיר לה יום אחד את אהבת בעלה. דאנריה, בתמימותה האמינה לו.

דיאנירה שמרה את השיקוי שנים רבות, ומעולם לא השתמשה בו, גם לא כששמעה על הבנים הלא חוקיים שבעלה הוליד. כעת, לנוכח התאהבותו של בעלה באיולה, החליטה שאין לה ברירה אלא להשתמש בשיקוי. בלילה, כפי שהורה לה נסוס, היא שפכה את טיפות הדם על שריון האריה מנמיאה וציוותה על ליכאס להביא את השריון לבעלה. אולם לאחר שהשליח יוצא לדרכו היא מתחילה לחשוד בדבריו של נסוס ושופכת מעט מהדם באור שמש. לזוועתה היא מגלה כי מדובר דמו של נסוס המעורב בארס ההידרה הופך בשמש לחומצה מאכלת ולא לשיקוי אהבה. סיפור זה הוא המקור לביטוי "כותונת נסוס".

בינתיים הספיק ליכאס להגיע ולתת להרקלס את השריון, והרעל פעל את פעולתו וגרם להרקלס סבל נורא, ובתגובה הוא רצח את ליכאס. גוסס ומלווה בידי בנו היילוס, הוא מגיע אל ביתו. שם מתגלה גופתה של דיאנירה, אשר התאבדה, מכיוון שלא יכלה לשאת בצער שגרמה להרקלס. הרקלס מתמלא גם הוא בצער. בסוף המחזה הוא מעניק את איולה השבויה לבנו היילוס להיות לו לאישה, ומצווה על בנו לעלות אותו באש בעודו חי. וכך למעשה לגאול אותו מייסוריו. כך מתקיימת הנבואה ששמעה דיאנירה שעל פיה בעלה ימות "מידי מי שכבר מת".

תרגום היצירה לעברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצירה תורגמה לעברית מהמקור היווני העתיק בידי שני מתרגמים ישראלים.

נשי טראכיס, סופקלס, תרגום בידי אהרן שבתאי
סופוקלס, שבע הטרגדיות, תרגום שלמה דיקמן

בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מרטין קרימפ כתב את המחזה "אכזר ורחום" כעיבוד מודרני ל"נשי טראכיס". המחזה הועלה בתיאטרון הבימה לראשונה בשנת 2005, בבימויו של ארתור קוגן, ובהשתתפות עידית טפרסון בתפקיד אמליה, אשת הגנרל, ויגאל נאור בתפקיד הגנרל.