עאישה עבד א-רחמאן

עאישה עבד א-רחמאן
عائشة عبد الرحمن

לידה	18 בנובמבר 1913 דמיאט, מצרים
פטירה	1 בדצמבר 1998 (בגיל 85) קהיר, מצרים
מדינה	מצרים
מקום לימודים	אוניברסיטת קהיר
שפות היצירה	ערבית
בן או בת זוג	Amīn Khūlī
פרסים והוקרה	פרס המלך פייסל הבינלאומי לספרות ולשפה הערבית (1994) בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה

עאישה עבד א-רחמאן (בערבית: عائشة عبد الرحمن; בתעתיק מדויק: עאא'שה עבד אלרחמן; 18 בנובמבר 1913‏ – 1 בדצמבר 1998), הידועה גם בשם בנת א-שאטי (بنت الشاطئ, בעברית: "נערת החוף"), הייתה עיתונאית וסופרת מצרית, פרופסור לספרות, השפה הערבית ופרשנות הקוראן. האישה הראשונה שהרצתה באל-אזהר, האקדמיה המוסלמית בקהיר. האמינה בשוויון בין נשים לגברים באסלאם, וניסתה להבין ולממש את זכויות האישה המוסלמית דרך פרשנות הקוראן.

ביוגרפיה

עאישה עבד א-רחמאן נולדה במשפחה דתית, בעיר החוף דמיאט שבמצרים ב-1913, אביה היה שיח' אזהרי (שיח' בוגר אוניברסיטת אל-אזהר). אמה עודדה אותה ועזרה לה להמשיך את לימודיה. כשהייתה בת חמש, משפחתה עזבה את דמיאט לבלות את חופשת הקיץ בכפר שיברא בח'ום (شبرا بخوم) במחוז אל-מנופיה (المنوفية) - הכפר של סבה, השיח' עלי עבד א-רחמאן (الشيخ علي عبد الرحمن). בתקופה זאת נכנסה עאישה לכוּתַּאבּ (الكتّاب, מקום ללימוד קוראן ושפה ערבית) אצל השיח' מורסי, ושם למדה את הקוראן בעל-פה. כשהגיעה לגיל בית ספר, רצתה ללמוד בבית הספר אל-אמיריה (مدرسة الأميرية), אך אביה התנגד, כי לא היה מקובל בתקופתה שבנות של המשאיח' (מוסלמים דתיים בעלי ידע בהלכה האסלאמית) ילמדו בבתי ספר. הסיבה לכך הייתה שהקולוניאליזם הבריטי לא התייחס לשפה הערבית בבתי הספר כחשובה ובעלת ערך. הלימודים היו בשפה האנגלית או הצרפתית, ולכן מלומדי אל-אזהר הסתכלו במבט חדשני על בתי ספר ממשלתיים ולא רצו שהבנות שלהם ילמדו בהן, והעדיפו ללמד אותן בבית. לבסוף הצליחה עאישה ללמוד בבית ספר זה בזכות אמה וסבה (מצד האמא), השיח' מוחמד א-דהמוג'י (الشيخ محمد الدهموجي, 1927), ולעבור את מבחני הגמר בבתי ספר. היא סיימה את השלב היסודי בבית הספר בשנת 1931, וקיבלה תעודת בגרות בשנת 1932.

לעאישה היו מאבקים שונים בלימודים, בגלל שרוב הבנות בכפרה למדו רק עד לשלב מסוים, בעוד היא המשיכה ללימודים אקדמיים. היא למדה בפקולטת הספרות באוניברסיטת קהיר וסיימה את התואר הראשון בשפה הערבית וספרות בשנת 1939. בשנת 1941 סיימה את התואר השני בשפה הערבית וספרות. בשנת 1950 סיימה את הדוקטורט בספרות. כמו כן, היא לימדה באוניברסיטת ומכללות שונות במדינות ערב.

בין השנים 1939–1942, היא הועסקה כעוזרת הוראה במכללה לאמנויות של אוניברסיטת קהיר. בין השנים 1943–1944, כיהנה כמפקחת השפה הערבית במשרד החינוך המצרי, ובשנת 1951 קיבלה תפקידים שונים באוניברסיטת עין שמס (جامعة عين شمس). בשנת 1970 עסקה במחקרים על פרשנות הקוראן באוניברסיטת אל-קרוויין במרוקו, ורוב מחקריה עסקו בלימודי קוראן, פרשנות וחדית'ים (الأحاديث النبوية).

באוניברסיטת קהיר פגשה עאישה במרצה אמין אל-ח'ולי (أمين الخولي) ונישאה לו. היא למדה ממנו את שיטת "א-תפסיר אל-ביאני" לקוראן (التفسير البياني, סוג של פרשנות הקוראן). היה שוני בין הרעיונות של אביה ובין אלה של בן זוגה: אביה היה שמרני שהשתייך לסופים, ואילו אמין אל-ח'ולי היה מוג'תאהיד (مجتهد) שניסה להבין את האסלאם דרך השכל והלוגיקה.

האישה הראשונה שהרצתה באל-אזהר

עאישה עבד א-רחמאן תמיד דרשה שיהיה לנשים מקום באל-אזהר, גם כסטודנטיות וגם כמרצות. היא הדריכה סטודנטיות לתואר שני ותלמידות מחקר שלמדו באל-אזהר, והיו לה קשרים טובים עם השיח'ים כל חייה. היא הייתה האישה הראשונה שהרצתה באל-אזהר, והתגובות לכך היו מגוונות: חלק קיבלו אותה בשמחה, וחלק ניסו לשכנע אותה שזה אסור. היא התעלמה מהתנגדות זו והמשיכה ללמד. היא שמרה על יחסים טובים עם אל-אזהר. על ההתנגדות אמרה: "אלה שכעסו עליי בגלל מה שעשיתי, אני אמשיך לכבד אותם", והוסיפה: "ייתכן שהמסר שרציתי להעביר הועבר בצורה לא נכונה, ולכן הם לא הבינו מה שאני רוצה להעביר, וחשבו שאני רוצה להתנגד לסביבה המכובדת הזו, שחס וחלילה אעשה את זה, אני רציתי להעיר שיש לנו – כנשים – מקום בהיסטוריה הערבית ובאסלאם, אולי רבים לא ידעו עליה, והם חושבים שהדת – דרך הרעלה – רוצה להרחיק את האישה מהחיים ומהחברה."

כתביה

עאישה עבד א-רחמאן פרסמה את המאמר הראשון שלה בעיתון אל-אהראם בשנת 1936, בשם הבדוי "בנת א-שאטי" ("נערת החוף"), שבעזרתו רצתה להסתיר את זהותה בגלל משפחתה השמרנית. היא כתבה כמעט 40 ספרים בתחומים שונים: בספרות הערבית, בפרשנות הקוראן, על החיים של הנשים בראשית האסלאם, במיוחד משפחתו של הנביא מוחמד, נשותיו ובנותיו, ונושאים חברתיים עכשוויים כמו יצירת ספרות. בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, החלה עבד א-רחמאן לכתוב ספרים ומאמרים על השפה הערבית בקוראן. היא כתבה ספרים אסלאמיים על לימודי הקוראן, כגון: "הקוראן והפרשנות המודרנית" (القرآن والتفسير العصري), "פרשנות והסברים בקוראן" (التفسير البياني للقرآن الكريم), "הדמות האסלאמית" (الشخصية الإسلامية), ו"נשי בית הנביא" (تراجم سيدات بيت النبوة), שכולל חמישה חלקים:

1. אמו של הנביא מוחמד - אמינה בנת והב
2. נשותיו של הנביא מוחמד
3. בנותיו של הנביא מוחמד
4. זינב בנת עלי (السيدة زينب بنت علي)
5. סוכיינה בנת חוסיין (السيدة سُكينة بنت الحسين).

א-רחמאן חקרה טקסטים ספרותיים היסטוריים, כגון: "החיים האנושיים אצל אבו אל-עלאא", 1944 (الحياة الإنسانية عند أبي العلاء), "ערכים חדשים לספרות הערבית העתיקה והחדשה" (قيم جديدة للأدب العربيّ القديم والحديث), "המשוררת הערבייה המודרנית" (الشاعرة العربية المعاصرة), ו"אל-ח'נסאא, המשוררת הערבייה הראשונה אל-סחאבייה" (الخنساء، الشّاعرة العربية الأولى الصحابية). היא כתבה מחקרים, כמו: "האישה המוסלמית בספר: האסלאם, היום ומחר" (المراة المسلمة، كتاب: الاسلام اليوم وغدًا, 1940), "ראביעה אל-עדוייה סופרת ומשוררת" (رابعة العدوية أديبة وشاعرة،, 1962), "הספרות הנשית העכשווית" (الأدب النسوي المعاصر 1963), "הראייה האסלאמית לשחרור האישה האסלאמית" (المفهوم الإسلامي لتحرير المرأة الإسلامية, 1968) ו"דמות האישה בקוראן" (شخصية المرأة في القرآن الكريم, 1975).

כתיבה נשית או פמיניסטית?

לא היה קל להבחין לאיזה זרם עאישה עבד א-רחמאן שייכת. השמרנים המוסלמים התנגדו לדעותיה, אולם אחרים ראו בה שמרנית: היא התנגדה למצב האישה המוסלמית בעולם הערבי, אך במקביל התנגדה גם לעקרונות מעמד האישה המערביים, ורצתה לחזור לקוראן ולרעיונות האסלאמיים. לטענתה, בתי הספר המערביים במצרים יצרו נשים שמתנגדות לתרבות האסלאמית הערבית שלהן. לכן יש שני דברים שיצאה נגדם: רמת החינוך הנמוכה והאנאלפביתיות הנפוצה בקרב הנשים המוסלמיות, וגם העירום, הזנות,^{[דרושה הבהרה]} וכל מה שנוגד את האסלאם.

היא כתבה מאמר בשם "האישה הערבית בימינו", והציגה אותו בכווית בנובמבר 1965. לאחר מכן כתבה מחקר בשם "האישה המוסלמית אתמול והיום", ומחקר נוסף: "מבוא לנושאי האישה המוסלמית בחברות מוסלמיות". היא ניסתה להפיץ את דעותיה אודות האישה ומעמדה באסלאם, דרך כתבות עיתונאיות, סיפורים, הרצאות ולימודים. היא דיברה בנושאי העבודה, הלימודים, החופש, השוויון, והרעלה. הדרך להתקדמות האישה הערבייה בעיני עאישה עבד א-רחמאן:

1. האישה הערבייה החדשה מוכיחה את עצמה בצורה ישירה, בלי תרומה מהגברים, והיא מממשת את הזכויות שלה.
2. האישה צריכה לדעת את מקומה בעולם היום, ואת תפקידה, ולשם כך היא צריכה להבין היטב את הדמות של האישה המוסלמית לפי הדת האסלאמית, ותעסוק בשחרור הרעיונות הרווחות לגבי נשים וגברים, במיוחד על החופש והשוויון. ^{[דרושה הבהרה]}
3. לחזור לקוראן ולרעיונות האסלאמיים לגבי האישה ומעמדה.

א-רחמאן מדגישה את הזכות של האישה לחיות, כזכות טבעית, כמו הגבר, כאשר היא מציינת שזכות זאת אינה ניתנת מהגברים, אלא נולדת איתה. היא מדגישה גם את חשיבות הלימודים, כזכות טבעית אנושית, שלא קשורה לאישור של וַאלי אלאַמְר (ولي أمر – "אפוטרופוס", "אחראי", "הגבר האחראי על האישה") שלה. היא מאמינה בשוויון בין גברים לנשים, בזכויות ובחובות, אך עם זאת מציינת שהאישה נשארת אישה, והגבר נשאר גבר. היא מפרשת את החופש של האישה כהיותה אחראית על מעשיה, ומאמינה שהצניעות והמסורתיות של האישה הן קשורות אליה בלבד, והיא שקובעת אותן.

האישה בקוראן

עאישה עבד א-רחמאן דנה בספריה בדמויות הנשיות שנזכרו בקוראן, בתקופות שונות, בחברות שונות, ובאמונות ודתות רבות, ודרך הנשים הללו ניסתה לצייר את התמונה הגדולה של דמות האישה באסלאם. היא התחילה בחוה ויצאה נגד התפיסה שחוה נוצרה מצלעו של אדם, ושבניגוד אליו, היא אינה ישות מושלמת. לטענתה אלוהים ברא את חוה ואת אדם מרוח אחת ("وبث منهما رجالًا كثيرًا ونساءً") והיא השתמשה בפסוקים מהקוראן כדי להוכיח את טענתה. רעיון אחר שהתנגדה לו הוא שחוה פיתתה את אדם לאכול מהעץ, והחטא הזה רודף את כל הנשים. לטענת א-רחמאן, הקוראן מתנגד לטענה זו ("وعصى آدم ربه فغوى").

היא מדברת גם על אמהות הנביאים, על השפעתן בעיצוב דמותם של הנביאים, והתפקיד שלהן בהפצת המסר האלוהי: האג'ר (הגר), אמו של אסמאעיל (ישמעאל); אמו של מוסא (משה), חנה בת זוגו של עימראן (אימה של מרים הבתולה); מרים אמו של עיסא (ישו) ואמינה בנת והב אמו של הנביא מוחמד. כמו כן היא מדברת על בילקיס, מלכת שבא, והדרך של הקוראן להציג את הדמות המיוחדת הזאת. היא מציגה גם את אשת נוח, אשת לוט, ונשות המלכים, אשת פרעה ואשת אל-עזיז, ואת החופש שלהן לבחור את החיים שלהן ואת האמונה שלהן בלי קשר לאמונה של בני זוגן. א-רחמאן התייחסה גם אל הבנות שנזכרו בקוראן: אחותו של מוסא (מרים הנביאה) ותפקידה בשמירתה על החיים שלו, והבנות של שועייב (יתרו). דרך כל הדמויות הנשיות האלו ניסתה א-רחמאן לבנות דמות נשית מוסלמית, שהיא חופשייה בבחירת האמונה שלה, ובאופן החיים שלה.

הצעותיה של א-רחמאן להתקדמות האישה המוסלמית

עאישה עבד א-רחמאן הציגה הצעות בכנס טריפולי ב-12 בדצמבר 1970 בתחום הדעווה האסלאמית (الدعوة الاسلامية), לשחרור האישה החדשה:

1. פרסום ספרים על הדמות של האישה המוסלמית, וכתיבת מחקרים על האישה בקוראן ובסונה (السنة النبوية) ובהיסטוריה האסלאמית הפוליטית, הדתית, המדעית והספרותית.
2. בחירת ספרים לדמויות נשיות מוסלמיות מהספרייה הערבית, ושימוש בחלק מהספרים אלה בלימודים, לסטודנטיות בתי ספר תיכוניים במדינות הערביות.
3. בניית ספרייה למחקים וספרים אסלאמיים, עם תרגום הספרים האסלאמיים שפורסמו בשפה לא ערבית, ותרגום הספרים הערביים לשפות אחרות.

פרסים והוקרה

עאישה עבד א-רחמאן קיבלה מספר רב של תעודות הוקרה: פרס הממשלה במצרים בלימודי חברה, פרס הסיפור הקצר ופרס המדינה בספרות; תעודת הוקרה ב"יעילות הרוחנית" מהמלך חסן השני, ופרס הספרות ממדינת כווית. היא הייתה חברה במועצת המחקרים האסלאמיים, המועצה הגבוהה לתרבות, והמועצות הלאומיות המתמחות במצרים. על שמה של גברת עאישה עבד א-רחמאן נקראו במצרים ובמדינות ערב אחרות בתי ספר ואולמות לימוד. בנוסף, קיבלה את הפרס הבינלאומי על שם המלך פייסל, לאור הצטיינותה ביצירה, ובמיוחד בפירוש פסוקי הקוראן (אל-תפסיר אל-ביאני).

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא עאישה עבד א-רחמאן בוויקישיתוף