עדינה קמיאן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עדינה קמיאן
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 7 באפריל 1971 (בת 53)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק מוזיאון ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

עדינה קמיאן (נולדה ב-7 באפריל 1971) היא אוצרת אמנות בינלאומית. משנת 2005 משמשת קמיאן כראש המחלקה לאמנות מודרנית ומשנת 2016, גם כאוצרת בכירה במוזיאון ישראל, ירושלים.[1] משנת 2014 מרצה קמיאן באקדמיה לאמנות ועיצוב, בצלאל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עדינה קמיאן נולדה בניו יורק, ובשנת 1980 עלתה לישראל. למדה בתיכון פלך בירושלים ובשנים 1989–1991 שירתה בחיל המודיעין של צה"ל, ביחידה 8200. בשנת 1994 סיימה את לימודי התואר הראשון בהצטיינות בפסיכולוגיה ובלימודים כלליים באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2001 סיימה את לימודי התואר השני, בתחומים פסיכולוגיה קלינית ותולדות האמנות, שנלמד גם הוא באוניברסיטה העברית. עבודת הגמר שלה השוותה בין מבחן רורשך הפסיכודיאגנוסטי לאוטומטיזם סוריאליסטי (דלקומניה); היא פורסמה בגרסה מקוצרת בקטלוג "סוריאליזם ומה שמעבר במוזיאון ישראל".

בשנת 2012 השלימה קמיאן את לימודי הדוקטורט בהיסטוריה ובתיאוריה של האמנות במרכז לחקר הסוריאליזם ומורשתו של אוניברסיטת אסקס, שמהווה שותפות מוסדית ייחודית בין אוניברסיטת אסקס, אוניברסיטת מנצ'סטר ומזיאון הטייט. עבודת הדוקטורט שלה התמקדה בשיתופי הפעולה של מרסל דושאן ומאן ריי עם הסוחר-חוקר-משורר, ארטורו שוורץ, בשיעתוק החפצים-מן-המוכן והאובייקטים שלהם בשנות השישים ובתחילת שנות השבעים של המאה העשרים. ספרה, "דושן, מאן ריי וחידת השיעתוק", פורסם בסדרת "מחקרים בסוריאליזם" של הוצאת רוטלדג' בשנת 2018.[2]

בשנת 1994 החלה קמיאן לעבוד במחלקה לאמנות מודרנית של מוזיאון ישראל בתור חוקרת בתפקיד פרילנס. במחלקה שימשה בתפקידים רבים לאורך השנים, כגון עוזרת אוצרת ואוצרת משנה, עד שבשנת 2005 קיבלה לידיה את ניהול המחלקה. כיום, קמיאן היא האוצרת האחראית על אוסף ורה וארטורו שוורץ לאמנות הדאדא, הסוריאליזם ומורשתם. קמיאן אחראית גם על הגלריות לאמנות האימפרסיוניסטיות והפוסט-אימפרסיוניסטית ועל הגלריה לאמנות מודרנית. בתוך כך, היא אחראית על פיתוח האוסף, לרבות רכישות של יצירות חשובות כגון היצירה "מתווה לרפואה" מאת גוסטב קלימט (1897–1998), כמו גם יצירות של אמניות שהתגלו מאוחר, כגון "ללא כותרת (קרש גיהוץ)" (1963) של יאיויי קוסמה, "מנקה" (1965) של אלינה שפוצ'ניקוב, "ללא כותרת" (1970) של לוצ'יטה הורטדו, "האם הטובה" (1991) ו"דמות קמורה" (1993) של לואיז בורז'ואה ו"פיתוי" (1982) של קרול רמה. לאחרונה הורחב האוסף של אמנות הדאדא והסוריאליזם עם מבחר יצירות מעיזבונו של מאן ריי.

במסגרת תפקידה במוזיאון, קמיאן אצרה תערוכות רבות וכן, חיברה ספרים, קטלוגים ומאמרים העוסקים בתנועות האמנות דאדא, וסוריאליזם, כמו גם באמנים, תנועות ונושאים אחרים הקשורים באמנות המאה העשרים. תוך שימת דגש מיוחד על הקשר בין אמנות האוונגרד לאמנות העכשווית, קמיאן מציגה אסטרטגיות אוצרותיות חדשניות בתוך המוזיאון האנציקלופדי, תוך הקפדה על רגישות ביחס לשאלות חברתיות-פוליטיות בנות הזמן. כאוצרת במוזיאון ישראל, קמיאן אצרה תערוכות פורצות דרך, כגון "מאן ריי: משוואות אנושיות" (2015, בשותפות עם וונדי גרוסמן, אנדרו שטראוס ואדוואר סבלין), "אין כמו בבית" (2017) ו"נופי גוף" (2020), שזכו לתהודה מקומית ובינלאומית משמעותית. בנוסף, היא מארגנת ומשתתפת באופן קבוע בכנסים, בהרצאות ובדיאלוגים בינלאומיים עם דמויות בולטות בשדה האמנות העולמי, כמו גם מובילה תערוכות ושותפויות בינלאומיות ותורמת באופן מרכזי לקידום אוסף מוזיאון ישראל, בשיתוף פעולה פורה עם המחלקה לניוד תערוכות במוזיאון ישראל.

כמו כן, קמיאן מתנדבת בוועדה לאמנות ציבורית בעיריית ירושלים, ובבית סוטריה בירושלים, שם היא מציעה פעילות אמנותית-טיפולית.

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • "נוף אנושי – נוף נשי", נופי גוף, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2020.
  • אימפרסיוניזם ופוסט-אימפרסיוניזם מאוסף מוזיאון ישראל, מרכז לאמנות סיאול, 2020.
  • אין כמו בבית, מוזיאון אוסף בררדו, ליסבון, 2018.
  • דושן, מגריט, דאלי, מהפכני המאה ה-20: יצירות מופת מאוסף מוזיאון ישראל, ירושלים, ארמון אלברגטי, בולוניה, 2018; ארמון גביריה, מדריד, 2018.
  • "אי-מקום כחמר וכמחשבה", אין כמו בבית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2017.
  • "(להסיר את) מסכת הטראומה בין שתי מלחמות העולם", לילה יורד על ברלין: יצירות מופת מהגלריה הלאומית ברלין 1905–1945, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2015.
  • "החפצה של הגוף והאנשה של החפץ", מאן ריי: משוואות אנושיות, אוסף פיליפס, וושינגטון ומוזיאון ישראל, ירושלים, 2015.
  • דאדא וסוריאליזם: מגריט, דושן, מאן ריי, מירו, דאלי. יצירות נבחרות מאוסף מוזיאון ישראל, ירושלים, הגלריה ההונגרית הלאומית, 2014; דאדא וסוריאליזם מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ההרמיטאז', סן פטרסבורג, 2014.
  • צבע פראי: יצירות מופת של הפוביזם והאקספרסיוניזם מאוסף מרצבכר, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2013.
  • "הרקדניות הספרדיות של ז'ואן מירו: רטט הרוח היצירתית", הרקדנית הספרדייה של מירו, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2013. קטלוג באנגלית, דפדפת עברית.
  • מפגשים מודרניים: ציור ופיסול מן המאה ה-20, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010.
  • סוריאליזם ומה שמעבר, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2007.
  • מוזיאון ישראל ירושלים, הארי אמברמס, ניו-יורק, ומוזיאון ישראל, ירושלים, 2005 (הרחבות ליצירות).
  • מבט על האוסף: הנרי מור, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2004.
  • זאת ועוד: רכישות חדשות באוסף ורה וארטורו שוורץ לאמנות דאדא וסוריאליזם, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2003. דפדפת.
  • מבט על האוסף: ג'ייקוב אפשטיין, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2002.
  • מבט על האוסף: ז'אן דובופה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2001.
  • יצירת מופת אורחת: פול גוגן, סיפורים ברברים, בהשאלה ממוזיאון פולקוונג, אסן, גרמניה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1999.
  • יצירת מופת אורחת: גוסטב קלימט, יהודית I, בהשאלה מאת הגלריה האוסטרית בלוודרה, וינה, מוזיאון ישראל, ירושלים, 1997.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]