מוזיאון ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מוזיאון ישראל, ירושלים
סמל המוזיאון
2014-06 Israel - Jerusalem 003 (14755133799).jpg
פרטים
סוג מוזיאון לאמנות, אתנוגרפיה וארכאולוגיה
אדריכל אל מנספלד ודורה גד
שנת פתיחה 1965
כתובת שדרות רופין 11, ירושלים
מייסדים טדי קולק
אוצר ראשי ג'יימס סניידר (מנכ"ל)
http://www.imjnet.org.il

מוזיאון ישראל הוא המוזיאון הגדול והחשוב בישראל. המוזיאון שוכן בגבעת רם בירושלים, בסמוך אל מוזיאון ארצות המקרא ואל הקריה הלאומית לארכאולוגיה של ארץ ישראל והוא אחד המוזיאונים הגדולים ביותר בעולם. המוזיאון מכיל מעל ל-500,000 חפצי אמנות, המייצגים את שלל תרבויות העולם, מראשיתו, עד להווה; מצויים בו אוספים בתחומי הארכאולוגיה, האתנוגרפיה, היודאיקה, האמנות הישראלית ואמנות העולם ותערוכות מתחלפות.

אבי המוזיאון ומייסדו הוא טדי קולק, אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה ולימים ראש עיריית ירושלים, שגם הביא למוזיאון תרומות של אוספים חשובים מהעולם. אדריכלי המוזיאון הם אל מנספלד ודורה גד. המוזיאון נפתח בחודש מאי 1965.

המוזיאון פועל תחת חברה מעורבת בבעלות בחלקים שווים של ממשלת ישראל, עיריית ירושלים, הסוכנות היהודית, אקדמיה בצלאל, האוניברסיטה העברית, בית הנכות בצלאל וקרן היכל הספר.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקמת המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף שנות החמישים של המאה ה-20 הוחלט על הקמת מבנה חדש ל"בית הנכות בצלאל", ששכן בבניין במרכז העיר ירושלים מאז הקמתו בשנת 1929. המוזיאון שימש כמוזיאון לאומי והציג תערוכות אמנות מתחלפות, לצד תצוגת קבע אקלקטית של פריטי אמנות יהודית וישראלית. הבניין הוותיק לא ענה עוד על צרכיו של המוזיאון, שאוספו הקיף באותה עת 23,000 פריטי יודאיקה, 1,000 ציורים, 35 אלף פריטי גרפיקה ו-17 אלף מטבעות, אוספי ארכאולוגיה של ארץ-ישראל, של פרס וחפצים רבים נוספים.‏[1] בנוסף, החפירות הארכיאולוגיות שנערכו בארץ ישראל בשנים שלאחר הקמת המדינה חשפו ממצאים רבים, שממסד הארכיאולוגי ביקש להציג.

מרדכי נרקיס, מנהל בית הנכות, היה מן הראשונים שפעלו להקמת מבנה מוזיאון חדש לבצלאל, ואף הזמין תוכנית אדריכלית מליאופולד קראקאוור, במטרה לקדם נושא זה. בנוסף, ניהל נרקיס משא ומתן עם קק"ל, במטרה לקבל שטח שעליו יוקם המוזיאון העתידי וכן ניסה לגייס כספים לבנייה.‏[2]

לאחר מותו של נרקיס, בשנת 1957, היה המוזיאון שרוי במשבר ניהולי. למרות זאת חודשו המאמצים לבנייה על ידי קארל כץ, המנהל החדש של בית הנכות, ומרדכי ארדון. הצעתם המחודשת כללה גם את בנייתו של אגף עתיקות חדש.‏[3]

אחד ממקורות המימון הראשונים לתכנון המוזיאון היו כספים שהוקצו בשלהי שנת 1957 על ידי ברנרד קאצין בשם ממשלת ארצות הברית. התיווך לתרומה זו הושג על ידי טדי קולק, אז מנהל משרד ראש הממשלה, שהפגיש את קאצין עם נרקיס. בשנת 1958 שימשו כספים אלו להקמת "קרן המוזיאון ישראל-אמריקה", גוף שסיפק את הבסיס הכספי לתכנון ובנייה של "קריית מוזיאונים" לאומית בירושלים. מוזיאון זה עתיד היה להכיל, לצד בניין חדש לבצלאל, גם הקמת מוזיאון ארכאולוגי חדש.‏[5]

השטח שנבחר מוקם בגבעת רם, בקרבת עמק המצלבה, האוניברסיטה העברית וקריית הממשלה. במקום זה שכנה שכונת "נווה שאנן", שפונתה לצורך הבנייה.‏[6]

תכנון המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניית קמפוס המוזיאון

בשנת 1959 הכריזה הוועדה להקמת מוזיאון לאומי בירושלים על תחרות אדריכלים סגורה לתכנון מתחם המוזיאון. במאי 1959 נבחרה הצעתם של אל מנספלד ודורה גד לתכנון קמפוס קריית המוזיאונים, הצעה שהתאפיינה ביכולת יישום הדרגתית וגמישה לביצוע הפרויקט השאפתני. בראשית שנת 1962 הוחל בגיוס כספים עבור הבנייה. עלות הקמת המוזיאון הסתכמה בככ-17 מליון לירות ישראליות‏[7]. מרבית הכסף גויס מתרומות‏[8]. את החלק הארי של המימון תרמו משפחת ברונפמן[9] , דוד שמואל גוטסמן וקרן קאצין.

ההצעה של מנספלד לתכנון הארכיטקטוני של המוזיאון התבססה מבנה מודולרי של יחידות ריבועיות שאורכן 11.2 מטרים. השימוש ביחידות אלו כבסיס לתכנון אפשר אחידות תכנונית, המושפעת ממסורת הבנייה מודרניסטית, ואפשרות עתידית להרחבה של מבנה המוזיאון באופן אורגני.

מבנה הקמפוס, הפרוס על שטח של מבנה מזכיר כפר ים תכוני הבנוי מיחידות קטנות המשתלבות בנוף. בתכנון המקורי של המוזיאון טיפסו המבקרים בעזרת גרם מדרגות ארוך אל מבנה הכניסה, שמוקם בחלקו העליון של השטח. על תכנון בניין המוזיאון זכו מנספלד וגד בשנת 1966 בפרס ישראל.

לצד מערך המבנים הוקם גם גן פסלים, בשטח של 20 דונם, שעוצב על ידי הפסל ואדריכל הנוף איסמו נוגוצ'י. נגוצ'י בחר לעצב את השטח בעזרת טרסות מעוגלות, היוצרות דיאלוג עם הטופוגרפיה של השטח ועם הנוף המקומי.

בדומה לניסיון המבני לאכלס תחת קורת גג אחת מגוון מבנים, גם עיצבו הפנים עמד בפני אתגר קשה במסגרתו נוצרה שפה עיצובית אחידה למוצגים השונים והמגוונים בהם מאוכלס המוזיאון (ארכאולוגיה, אמנות פלסטית, תכשיטים וכדומה). האחדות הושגה באמצעות ציפוי הרצפה בשטיח אפור, בניית קירות עליהן נמתח בד יוטה טבעי ובניית ארונות תצוגה במידות שונות אך בעיצוב דומה.

במשך השנים נוספו בשטח הקמפוס מבנים שונים שנבנו על פי המודול המקורי של מנספלד. ביניהם מבנה אגף הנוער, ביתן ויסברג לתערוכות ובית ברגמן. קומפלקס נוסף שהוקם בשטח המוזיאון הוא מבנה היכל הספר, שתוכנן על ידי פרדריק ג'ון קיזלר.

פתיחת המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1964 הוחל בתהליך של בניית הנהלת המוזאון והוקמה מועצת מנהלים זמנית, שטדי קולק נחבר לשמש כיו"ר שלה. בנוסף מונה וילם סנדברג, לשעבר אוצר מוזיאון סטיידלק באמסטרדם, לשמש כיועץ אמנותי למוזיאון המתהווה.‏[10]

ב-13 באפריל 1965 הועברו המגילות הגנוזות למשכן החדש, שנחנך ב-20 באפריל. המוזיאון עצמו נפתח בטקס חגיגי ב-11 במאי 1965 בנוכחות נשיא המדינה ומכובדים רבים. לטקס הפתיחה הגיעו כ-500 אורחים מחוץ לישראל, ביניהם דיפלומטים ושרי חוץ רבים, תורמי המוזיאון וקבוצה של אוצרים וראשי מוזיאונים מן העולם.‏[11]

בעת הפתיחה היו במוזיאון ארבעה אגפים ששכנו ב-13 ביתנים‏[12] על שטח של כ-12,800 מ"ר. שני האגפים העיקריים, שפעלו כשני מוזיאוונים מקבילים, היו "מוזיאון שמואל ברונפמן למקרא ועתיקות", שהציג עתיקות וממצאים מן העת העתיקה ועד למאה ה-17 ו"בית הנכות בצלאל", שהציג חפצי יודאיקה, אמנות פרסית ואוספי ציור פיסול וגרפיקה. בנוסף, הוקמו גן אמנות ע"ש בילי רוז ו"היכל הספר על שם גוטסמן".

בעוד שבפתיחת המוזיאון הארכיאולוגי הוצג אוסף עתיקות, הרי שבמוזיאון בצלאל צוינה הפתיחה בתערוכה בנושא התנ"ך באמנות, בהיקף של כ-100 יצירות, רובן בהשאלה ממוזיאונים ברחבי העולם. בין היצירות בלטו עבודות של רמברנט, מארק שאגאל וז'אק ליפשיץ. בנוסף, הוצגה בבנייני האומה תערוכה שנושאה זרמים באמנות הישראלית ובה הוצגו כ-100 עבודות של 29 אמנים ישראלים.‏[13], תערוכה זו הועברה בחודש אוגוסט אל מבנה "בצלאל" במוזיאון.

לאחר פתיחת שלושת האגפים הראשונים של המוזיאון, נמשכו העבודות להקמת שאר המבנים בקמפוס. ב-1 ביוני 1966, לדוגמה, נחנך אגף הנוער וב-8 בנובמבר 1966 נערך במוזיאון טקס הנחת אבן פינה לספרייה, במימון של אקסל שפרינגר.‏[14]

רפי אתגר, חצי יובל למוזיאון ישראל, 1990

במחצית שנות ה-80 של המאה ה-20 נוסף למוזיאון מבנה תצוגה נוסף, בכניסה אל המוזיאון, שתוכנן על ידי הארכיטקט יורגן בו (Jørgen Bo). בשנות ה-90 הורחב המבנה בשנית על ידי תוספת אגף לאמנות מודרנית.‏[15]

חידוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2005 הוחלט על שיפוץ של המבנה והקמפוס והתאמתם לאוסף הגדל, לכמות המבקרים ולתקני בנייה חדשים. ב-25 ביוני 2007 נסגרו רוב שטחי התצוגה של המוזיאון לטובת שיפוץ מקיף בעלות של יותר כ-100 מיליון דולר שגויסו מתרומות‏[16][17][18] במסגרת השיפוץ נוספו מבנים חדשים בשטח 7,800 מ"ר וכן הורחב ושופץ כשליש משטחו הבנוי של המוזיאון.‏[19] כמו כן עוצבה למוזיאון כניסה חדשה ומקורה. תוכנית השיפוץ הוכנה בידי חברת העיצוב של ג'יימס קרפנטר מניו-יורק בשיתוף עם האדריכלים הישראלים צבי אפרת, מאירה קובלסקי ואסף לרמן. מבחינה אדריכלית שמר השיפוץ על התווי הכללי החיצוני של המוזיאון, אולם חלליו הפנמיים אורגנו מחדש כדי להדגיש את מבני האגפים השונים של המוזיאון.

במסגרת השיפוץ נעשה ארגון מחדש של חלל התצוגה, ששטחם הוכפל לכ-20 אלף מ"ר.‏[20] חלקים גדולים מהם הוקדשו להקמת תצוגות קבע המציגות מבחר מאוספי המוזיאון השונים. הדבר הודגש בייחוד לגבי תצוגת הקבע של האמנות הישראלית, שהיוותה חידוש על רקע תצוגות לא סדירות של ההיסטוריה של האמנות הישראלית בקרב המוזיאונים בישראל.‏[21] בנוסף הזמין המוזיאון שתי יצירות מיוחדות - הפסל "היפוך העולם" מאת אניש קאפור והציור "והייתה קשת" מאת האמן האיסלנדי אולאפור אליאסון.‏[22]

עבור יצירת המעבר המקורה, המוליך אל ה"קרדו", נחצבו כמליון פיט מעוקבים של אדמה, מתחת למבנה המוזיאון, המוליכים אל חלל מרכזי - ה"קארדו", ממנו מתאפשרת גישה אל כל שלושת אגפי המוזיאון המרכזיים.‏[24]

ממנו במבני המוזיאון שופרה הנגישות לנכים‏[25] וכן הוסר אוהל גדול ששימש את המוזיאון לאירועים פרטיים.

ב-25 ביולי 2010 נחנך מחדש מבנה המוזיאון באירוע חגיגי. בשבועיים שלאחר פתיחתו ביקרו במוזיאון מספר שיא של קרוב ל-50,000 מבקרים.‏[26]

אגפי המוזיאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

היכל הספר ודגם ירושלים בימי בית שני[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתחם היכל הספר
חלק מתוך דגם ירושלים בימי הבית השני
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היכל הספר, דגם ירושלים בסוף ימי בית שני

היכל הספר, שנחנך ב-20 באפריל 1965, היינו קומפלקס שנבנה כדי להציג ולשמר את שבע מגילות ים המלח, שהתגלו בשנת 1947 בקומרן. במרכז התצוגה מוצגים קטעים שונים מן המגילות.

המבנה החיצוני של ההיכל, המבוסס על הניגוד שבין כיפה לבנה לבין קיר שחור, מבקש לשקף את הניגוד שבין 'בני האור' לבין 'בני החושך', מושגים שמקורם ב"מגילת מלחמת בני אור בבני חושך".[דרוש מקור] הכניסה אל היא דרך פרוזדור דמוי-מערה המוביל אל מרכז הכיפה. עיצובה הייחודי של הכיפה מושפע מעיצובם של מכסי כדי החרס שבהם נמצאו המגילות.‏[27]

במפלס הנמוך של ההיכל מוצג, החל משנת 1993[28], גם כתר ארם צובא. ה'כתר' הוא כתב יד של התנ"ך שנכתב לפי ההשערה בסביבות שנת 920 ונתפש על ידי חוקרי המקרא הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך.[דרוש מקור] הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, ושכן בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן, לקראת סוף המאה ה-14, הופקד בידי יהודי בחאלב.

מוצג בולט נוסף במתחם הוא "דגם ירושלים בסוף ימי בית שני", שהועבר אל המוזיאון בשנת 2006. הדגם נבנה בין השנים 1962-1966 לפי פרשנותו של פרופסור מיכאל אבי-יונה לתיאוריו של יוסף בן מתיתיהו. הדגם שכן בתחילה בשטח מלון הולילנד שבשכונת בית וגן בירושלים. עם העברתו שופץ הדגם והועבר, במבצע הנדסי מורכב, אל שטח המוזיאון. בנוסף, הותאם למחקרים חדשים אודות ההיסטוריה של ירושלים באותה עת.

הדגם רחב הממדים, 2000 מטר רבוע גודלו, מציג את מבני העיר בקנה מידה של 1:50. גולת הכותרת של הדגם היא בית המקדש, שתיאורו בדגם הפך לסמל ומוצג בפרסומים שונים כתמונה ריאלית של בית המקדש השני.

אגף אדמונד ולילי ספרא לאמנויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אגף אדמונד ולילי ספרא לאמנויות" חובק בתוכו עשר מחלקות ומציע מבט כולל על תולדות האמנות, הן גאוגרפית והן כרונולוגית. בנוסף לתפקידו כמוזיאון אנציקלופדי, שואף מוזיאון ישראל להישאר רלוונטי לזמן ולמקום אליו הוא משתייך ולכן האגף לאמנויות שם דגש על רכישות חדשות, על תערוכות מתחלפות ועל מחקר.

מחלקות האגף הן: אמנות אירופה, אמנות מודרנית, אמנות עכשווית, אמנות ישראלית, רישומים והדפסים, צילום, עיצוב ואדריכלות, אמנות יבשת אמריקה, אמנות אפריקה ואוקיאניה ואמנות אסיה. תצוגת האגף לאומנויות כוללת גם את גן האמנות ע"ש בילי רוז ואת בית טיכו שבמרכז ירושלים. במוזיאון קיימת תצוגת קבע של מתוך מרבית אוספי האגף ולאורך השנה נפתחות תערוכות מתחלפות אשר מאפשרות התעמקות והדגשה של זוויות מיוחדות של האוסף ושל הרכישות החדשות.

בסיס אוסף האמנות של המוזיאון הוא אוסף "בית הנכות בצלאל", אשר הוקם בירושלים בשנת 1925 בראשותו של פרופסור בוריס ש"ץ. מטרתו של ש"ץ הייתה לאצור אוסף שיהווה גרעין רוחני לעם היהודי וישמש כבסיס וכמקור השראה לאמנים ולציבור. בשנת 1949 הופקדו באוסף מספר רב של יצירות אמנות ויודאיקה, שמקורן היה ברכוש היהודי שנגזל בתקופת השואה. יצירות אמנות נוספות הופקדו במוזיאון על ידי הארגון לשיקום התרבות היהודית (JCR), ובשנת 1954 הובאו אל האוסף ציורים רבים אשר היו שייכים למוזיאון היהודי בברלין, אשר נסגר עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון.

לאחר חידוש מבנה המוזיאון, בשנת 2010, הוקמה תצוגת קבע הנפרשת על-פני שתי קומות. למבקר באוספי הקבע מזדמן מפגש עם יצירות מופת כ"מות אדוניס" של רובנס ו"פטרוס הקדוש" של רמברנדט, עם יצירות ישראליות מוערכות של יוסף זריצקי, מרדכי ארדון וראובן רובין, עם אוסף רחב היקף של אמנות הדאדא והסוריאליזם‏[29]., עם אוסף כלי קרמיקה סינים נדירים באיכותם, עם יצירות מרכזיות של מעצבים כלודוויג מיס ון דר רוהה ופיליפ סטארק, עם אמנים עכשוויים כמונה חאטום וגרהרד ריכטר, עם חפצים המרכיבים את סיפוריהן של תרבויות אפריקה אוקיאניה ואמריקה המשתרעות על למעלה מארבעת אלפים שנה. תמהיל זה מבטא את אופיו ושאיפתו של האגף להציג את שורשי התרבות האמנותית לצד עשייה מחודשת ועכשווית עם הפנים קדימה.

האגף לארכאולוגיה ע"ש שמואל וסיידי ברונפמן[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגף מציג ממצאים ארכאולוגיים שונים, בדגש על הארכאולוגיה של ארץ ישראל. כמו כן, התצוגה המחודשת, שנחנכה בשנת 2010, כוללת כ-8,000 חפצים מתקופות שונות בהיסטוריה של ארץ ישראל[30]. האגף לוקח בחשבון את השפעתם של התרבויות השכנות והכובשות על תולדות ארץ ישראל.

בין המוצגים הבולטים נמנים מנסרת סנחריב המתארת את מלחמת סנחריב ביהודה בדומה למקרא, וכתובת מימי בית ראשון בה מופיע נוסח ברכת כהנים.

בגן מצוי דגם של בית הכנסת קשתות רחבעם ברמת הגולן, הכולל אבנים מקוריות.כתובת הקדשה על טיח. פסיפס גאומטרי שנמצאה בבית הכנסת בתל רחוב בעמק בית שאן. וכתובת רחוב - כתובת הלכתית ארוכה ברצפת הפסיפס, שבה שמונה סעיפים שערוכים ב-29 שורות, ובהם טקסטים המופיעים במקורות תנאים ואמוראים, שנוגעים למצוות התלויות בארץ. זוהי הכתובת הארוכה ביותר שנמצאה.

באגף ישנם גם אוספי ממצאים שנתרמו על ידי תורמים שונים או נרכשו על ידי המוזיאון. אחד הידועים שבהם הוא "אוסף דיין" שמקורו בחפירות הארכאולוגיות הלא חוקיות שערך משה דיין לאורך השנים. לאחר פטירתו רכש המוזיאון את האוסף מאלמנתו במיליון דולר.‏[31]

האגף לאמנות ותרבות יהודית ע"ש ג`ק, ג`וזף ומורטון מנדל[עריכת קוד מקור | עריכה]

"האגף לאמנות ותרבות יהודית ע"ש ג`ק, ג`וזף ומורטון מנדל" אוֹצֵר מגוון חפצי קודש וחול של קהילות ישראל ברחבי העולם מימי הביניים ועד ימינו אלה. האוסף משקף את העושר והיופי שבמסורת האמנותית היהודית לצד ההשפעות הסגנוניות המקומיות בהן חיו יהודים.

ראשיתו של האוסף בתחילת המאה ה-20 עם הקמתו של בית הנכות בצלאל בניהולו של מרדכי נרקיס, אשר הרחיב את אוסף תשמישי הקדושה והמצווה באופן משמעותי כשהציל אוצרות חשובים בין שתי מלחמות העולם ולאחר השואה. אוצר זה שולב במוזיאון ישראל שהוקם ב-1965 במחלקות ליודאיקה ולאתנוגרפיה יהודית. בשנת 1995 אוחדו המחלקות לאגף נפרד.

במהלך השנים אוספי האגף הועשרו באמצעות מתנות ורכישות של חפצים; אוספים שנתרמו בשלמותם; ועבודת שדה בקרב קהילות יהודיות בישראל ומחוצה לה. בין האוספים החשובים באגף נמנים אוסף שטיגליץ ואוסף פויכטוונגר לתשמישי קדושה ומצווה ולחפצים הקשורים בטקסי חיים, וכן אוסף שולמן ואוסף ראתיינס לתרבות חומרית, תשמישי קדושה, לבוש ותכשיטים מצפון אפריקה ותימן.

האוסף כולל כתבי יד נדירים, ארבעה בתי כנסת המשוחזרים בתצוגה, תשמישי קדושה ומצווה, וכן חפצים הקשורים בטקסי החיים, לבוש, חפצי בית ותכשיטים מקהילות יהודיות בארץ ובחו"ל. מבחר חפצים חשובים ונדירים מאוסף מקיף זה, אשר שימשו וליוו את היהודים בחייהם הפרטיים והציבוריים, משולבים בתצוגת הקבע בצורה השוואתית. מבעד להם מתגלה תמונה חיה של קהילות ישראל ובה שזורים חיי היחיד עם הקהילה, המקודש עם היומיומי והמסורתי עם החדש והמתהווה. חמישה נושאים עיקריים נפרשים בתצוגת הקבע המחודשת:

  • מקצב החיים: לידה, חתונה, מוות - אחדות הניגודים בין עצב לשמחה, חיים ומוות, זיכרון ותקווה המגולמים בכל שלב משלבי החיים.
  • להאיר את הכתב - מבחר כתבי־יד עבריים מאוירים נדירים מימי־הביניים ותקופת הרנסאנס. התצוגה מגלה את תולדותיהם ואת איכותם האמנותית.
  • שדרת בתי-הכנסת: קדושה ויופי - ארבעה בתי־כנסת מאירופה, מאסיה ומאמריקה על תכולתם המקורית ותצוגת עיטורים לספר התורה לצדם. אלה גם אלה מגלים את הדומה והשונה באדריכלות בתי־הכנסת ובתשמישי הקדושה של קהילות היהודים.
  • השנה העברית ומחזור המועדים – קדושת השבת והחגים היהודיים לרבות חגים וימי הזיכרון שנקבעו בלוח השנה של מדינת ישראל הם כר פורה ליצירתם של חפצים ויצירות אמנות.
  • לבוש ותכשיטים: שאלה של זהות - מערכות לבוש ותכשיטים מן היחידות בעולם, המשקפות זהויות יהודיות מן המזרח ומן המערב, כפי שעוצבו בהשראת המקום, המנהג והחוק בכל קהילה וקהילה.

בין התערוכות השונות שהציג האגף: 2012 "חסידים: לא רק שחור-לבן" [קטלוג]; 2006-7 "לחם: בקרב עדות ודתות בארץ" [קטלוג]; 2005 "מרומא לירושלים: פאר כתבי – היד העבריים של ספריית הוותיקן"; 2003-4 "ויסעו ויחנו: אוסף סוכות מרחבי העולם" [קטלוג]; 2002 "אורות בהרי האטלס: מנורות חנוכה מאוסף זיידע שולמן" [קטלוג]; 2001 "חתום בכוכבים: דימוי וסמל בגלגל המזלות" [קטלוג]; 2000 "עטור מצחך, מתיבת התכשיטים של עדות ישראל" [קטלוג]; 2000 "יהודי תימן. אלפיים שנות תרבות ומסורת" [קטלוג]; 1995 "יהודי הודו" [קטלוג]; 1994 "בחזרה לעיירה - אנ-סקי והמשלחת האתנוגרפית היהודית 1912- 1914" [קטלוג]; 1993 "מזל טוב - כתובות מצוירות מאוסף מוזיאון ישראל"; 1972 "היהודים במרוקו: אורח-חיים, מסורת ואמנות" [קטלוג].

מרכז המידע לאמנות ותרבות יהודית על שם אן ואיזידור פאלק[עריכת קוד מקור | עריכה]

במרכז המידע ספריית מחקר וארכיון צילומים ייחודי הגדל כל הזמן וכולל כ-20,000 צילומים. רבים מהם נדירים מאוד וחלקם מהווים תיעוד אחרון לחיי היום-יום התוססים של קהילות יהודיות שאינן עוד מאפגניסטן, תימן, מזרח אירופה ועוד. ביניהם צילומים של בתי כנסת, בתי קברות חפצי פולחן וחפצים רבים אחרים.

כמו כן המרכז מהווה מקום ללימוד והעמקת הידע אודות חפצים מהאוסף, בעזרת מאגר מידע וסיור וירטואלי בתערוכות השונות.

אגף הנוער והחינוך לאמנות ע"ש רות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אגף הנוער והחינוך לאמנות ע"ש רות" הוקם עם היווסדו של מוזיאון ישראל בשנת 1965 כמרכז חינוכי של תצוגה ויצירה מתוך התנסות, משחק בסביבה המוזיאלית. בתחילת דרכו הוא יועד לילדים בלבד ומשך אליו אלפי משתתפים מדיי שנה בחוגי אמנות וסדנאות שונות. במהלך השנים התרחבה פעילותו והוא מרכז כיום את מרבית פעילויות החינוך וההעשרה של המוזיאון לכל הגילאים והמיגזרים.

תערוכה שנתית לכל המשפחה עומדת במרכז הפעילות שמציע אגף הנוער. כ-100 תערוכות הוצגו בו מיום הקמתו וכללו תמיד אמנות ישראלית ובינלאומית בשילוב הפעלות והתנסויות. התערוכות עוסקות בדרך כלל בנושאי חתך, כגון "שאלה של טעם" (2002) שעסקה באוכל על היבטיו הרבים באמנות, "זה הזמן" (2000), שציינה את תחילתו של האלף השלישי ובחנה לעומק את מושג הזמן, או "תעתועים" (2013) שבחנה את תפישת המציאות שלנו לנוכח אשליות ויזואליות וביקשה לעודד ספקנות וביקורתיות. תערוכות אגף הנוער קנו להן שם בארץ ובעולם והן מושכות קהל רב של ילדים, נוער ומבוגרים. אופיין החווייתי מרחיב את האופקים ומפתח חשיבה יצירתית. התערוכות כולן יוצרות מרחב לימודי חלופי, מסקרן ומאתגר המשלב התבוננות, משחק ועשייה.

באגף ישנם גם אוספים נדירים הלקוחים כולם מעולם הילדים: אוסף צעצועים, מבחר גדול של בובות, ספרים נדירים ואיורים מיוחדים. אוספים אלה משמשים לתצוגה, ללימוד ומחקר, ואף מושאלים למוזיאונים ברחבי העולם.

פעילות אגף הנוער מתנהלת בחמש מחלקות: מחלקת תערוכות, מחלקת תוכניות העשרה, מחלקת הדרכות, מחלקת חוגים ומחלקת השתלמויות. זהו אחד מאגפי החינוך המוזיאלי הגדולים והמובילים בעולם והוא מונה כמאה אנשי צוות ובהם אוצרים, מורים-אמנים, מדריכים, מנהלי תוכניות ומרצים.

הפעילות החינוכית מתפרשת על תחומי ידע רבים והיא נועדה לתווך ולגשר בין המוזיאון ומוצגיו לבין קהלים וקהילות. עשרות התוכניות המתקיימות מדיי שנה מתאימות לכל גיל והן כוללות הדרכות, תוכניות עיוניות, סדנאות אמנות, אביזרי הדגמה, חומרי הסברה ומשחק מודפסים או דיגיטליים וכן מרכזי ידע וחוויה עצמאיים ומקוריים כגון סדנת מיחזור, המשמשת מרכז ארצי ליצירה אמנותית מחומרי פסולת; ספריית איור המוקדשת לתחום איור ספרי ילדים בארץ ובעולם, תל ארכיאולוגי משוחזר, המשמש כדגם פעיל ללמידה ולמשחק; פינות הפעלה חווייתיות לילדים צעירים; סדנאות מולטימדיה ועוד.

נוסף על הפעילות במוזיאון, האגף מקיים פעילות קהילתית-חברתית ענפה מתוך מחויבות לערכי שוויון ואחריות חברתית. ברוח זו מתקיימים פרויקטים שנתיים היוצאים גם אל מחוץ לכותלי המוזיאון, אל הקהילה, המבקשים להניע תהליכים ארוכי טווח ומבססים קשר רציף עם המשתתפים בתוכניות. התוכניות הקהילתיות מאפשרות לאנשים בעלי צרכים מיוחדים לבקר במוזיאון ולבטא עצמם באמצעות האמנות. התוכניות משמשות גם כגשר בין קהילות כמו למשל פרויקט משותף לערבים ויהודים החיים באזור ירושלים.

מפעל נוסף של אגף הנוער והחינוך לאמנות הוא כתב העת לחינוך מוזיאלי "פלטפורמה", היוצא לאור ארבע פעמים בשנה ומופץ לאלפי מנויים וקוראים מזדמנים. ייעודו של כתב העת לעודד ולטפח את תחום החינוך המוזיאלי בישראל ואת הקהילה העוסקת בו ולשמש פלטפורמה לשיח פתוח, מעשיר ודינמי. מדוריו השונים סוקרים התרחשויות ויוזמות בתחום החינוך המוזיאלי בארץ, ונוגעים בזיקה שבין המרחב המוזיאלי לקהל ולסוגיות של זהות, חברה ותרבות. יוזמה זו ועוד רבות אחרות מבטאות את השאיפה החינוכית של המוזיאון.

גן האמנות ע”ש בילי רוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצד מבני התצוגה הוקם בקמפוס המוזיאון גן פסלים, המציג יצירות פסלים מסוף המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20, לצד יצירות פיסוליות חדשות.

הגן הוקם בתרומת בילי רוז, שגם תרם את אוסף הפיסול שלו למוזיאון. הוא עוצב על ידי הפסל ואדריכל הנוף איסמו נוגוצ'י[32]

בין הפסלים בגן מצויים פסלים מאת אמנים זרים כגון רוברט אינדיאנה, הנרי מור, דיוויד סמית, פאבלו פיקאסו, אוגוסט רודן, לין צ'דוויק, מגדלנה אבקאנוביץ' ואמנים ישראלים כדוגמת יגאל תומרקין, מנשה קדישמן, מיכה אולמן ואחרים.

בית טיכו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – בית טיכו

"בית טיכו" הוא אחד הבתים הראשונים בירושלים שנבנו מחוץ לחומות העיר העתיקה בסוף המאה ה-19. בתחילת המאה ה-20 שימש הבית כמרפאה וככביתם של רופא העיניים, אברהם אלברט טיכו ורעייתו הציירת אנה טיכו.

הבניין שופץ על ידי האדריכל דוד קרויאנקר על פי תוכניות שאושרו על ידי אנה טיכו עוד בחייה, והוסב למוזיאון מודרני המיטיב לשקף את אווירת ירושלים של תחילת המאה ה-20. לצד תצוגת קבע של ריהוט ופריטים אמנותיים שהיו שייכים לבני הזוג, כגון אוסף חנוכייות יוצא דופן, מציג הבית גם תצוגות מתחלפות של תערוכות אמנות, המקיימות דיאלוג עם יצירתה של אנה טיכו.

פרסי מוזיאון ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדי שנתיים מעניק המוזיאון פרסים בתחום האומנות והעיצוב. הפרסים בקטגוריות השונות מוענקים לאומנים הבולטים בתחומם כהוקרה וכעידוד לפועלם וליצירתם האמנותית.

הפרסים המחולקים מטעם המוזיאון הם: פרס סנדברג לאמנות ישראלית, פרס קולינר לאומן ישראלי צעיר, פרס שפילמן הבינלאומי למצוינות בצילום, פרס ז'ראר לוי לצלם צעיר, פרס קבלין לצילום ופרס יעקב פינס לאמן הדפס ישראלי

בתחום הארכאולוגיה ניתן החל משנת 1979 פרס פרשיה שימל (Percia Schimmel Award) לארכאולוגים על תרומתם לארכאלוגיה של ארץ-ישראל וארצות המקרא, או לחוקרים שהשיגו הישג חשוב בתחומים קרובים.

פרס נוסף המוענק מטעם מוזיאון ישראל הוא פרס בן-יצחק. זהו פרס שמעניק אגף הנוער במוזיאון ישראל, לאיור ספרי ילדים. הפרס מוענק אחת לשנתיים החל משנת 1978.

גלריית תמונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיאון בקולנוע ובטלוויזיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מיכל דייגי-מנדלס וסילביה רוזנברג (עורכות), דברי ימי הארץ : ארכאולוגיה במוזיאון ישראל, ירושלים: מוזיאון ישראל, 2010
  • בנז'מין, חיה, בצלאל, ירושלים: מבחר מאוסף אלן ב. סליפקה במוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל ירושלים 2008
  • בן-יוסף, נעם, לחם! בקרב דתות ועדות בארץ, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2006
  • מוצ'בסקי-שנפר, אסתר, יהודי תימן: אלפיים שנות תרבות ומסורת, מוזיאון ישראל, ירושלים 2000
  • צבר, שלום, מזל טוב. כתובות מצוירות מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים תשנ"ד
  • בנז'מין, חיה, אוסף שטיגליץ: יצירות מופת באמנות יהודית, מוזיאון ישראל, ירושלים 1987
  • מולר-לנצט אביבה, ע', היהודים במרוקו: אורח-חיים, מסורת ואמנות, מוזיאון ישראל, ירושלים 1973
  • משורר, יעקב (עורך), מאוצרות מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, תשמ"ז
  • פרי-להמן, מאירה (עורכת), על נייר, בנייר, עם נייר : 100 יצירות מן המאה העשרים מאוסף מוזיאון ישראל, ירושלים , מוזיאון ישראל, ירושלים, 1990
  • צלמונה, יגאל, 100 שנות אמנות ישראלית, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010
  • צלמונה, יגאל (עורך), 40 יצירות-מופת של יופי וקדושה מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2005
  • קמיאן-קשדן, עדינה (עורכת), חולמים גלויי עיניים: אוסף ורה וארטורו שוורץ לאמנות דאדא וסוריאליזם במוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2008
  • קמיאן-קשדן, עדינה (עורכת), מפגשים מודרניים, ציור ופיסול מן המאה ה-20 במוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל, ירושלים, 2010
  • רחום, סטפני (עורכת), אימפרסיונסטים ופוסט-אימפרסיוניסטים: ציור ופיסול מאוסף מוזיאון ישראל, מוזיאון ישראל וכתר, ירושלים
  • שחר, ישעיהו, אוסף פויכטונגר: מסורת ואמנות יהודית, מוזיאון ישראל, ירושלים 1971.
  • Schwarz, Arturo, Love at First Sight, Israel Museum, Jerusalem, 2001
  • Spitzer, Judith (ed.), The Billy Rose Art Garden, Israel Museum, Jerusalem, 2004
  • The Jewish Wardrobe: From the Collection of the Israel Museum, Jerusalem, Concept and Project Director: Daisy Raccah-Djivre, Editor: Dr. Esther Juhasz, Associate Editor: No'am Bar'am-Ben-Yossef, The Israel Museum, Jerusalem, and 5 Continents Edition, Milan, 2012.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מוזיאון ישראל בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ראו: יונתן אמיר, אוצר טמון במרתפים, מעריב, 27 במאי 1958.
  2. ^ ראו: תמיר, טלי, "מוזיאון ישראל: החלום, המימוש והקונספציה", באתר הבית של טלי תמיר.
  3. ^ ראו: תמיר, טלי, "מוזיאון ישראל: החלום, המימוש והקונספציה", באתר הבית של טלי תמיר.
  4. ^ יוקם מוזיאון לאומי בבירה, דבר, 3 במאי 1959.
  5. ^ ראו: אבידן משיח, מוזיאון ב"צלאל" למשכנו החדש, חרות, 16 באוקטובר 1964. וגם:‏[4]
  6. ^ ראו: יהודה האזרחיאנדרטה למגילות הגנוזות, מעריב, 15 ביוני 1962.
  7. ^ ראו: ה18,215 ממ"ר נבנו על-ידי "סולל-בונה" במוזיאון ישראל, דבר, 11 במאי 1965.
  8. ^ ראו: הצלחה למגבית בחו"ל למען בניין "בצלאל", דבר, 9 בינואר 1962.
  9. ^ ראו: המוזיאון הארכיאולוגי בבירה יוקם בתרומת משפ' ברונפמן, דבר, 23 באוקטובר 1962.
  10. ^ ראו: ההולנדי י. ו. סנדברג נתמנה מדריך לתצוגות במוזיאון ישראל, דבר, 18 במרץ 1964.
  11. ^ ראו: 500 אורחים מחוץ לארץ לפתיחת מוזיאון ישראל, דבר, 4 במאי 1965.
  12. ^ ראו: הכנות אחרונות לקראת פתיחת מוזיאון ישראל, חרות, 2 במאי 1965.
  13. ^ ראו: "מוזיאון ישראל" יחנך מחר, דבר, 10 במאי 1965.
  14. ^ ראו: "תודה על ההזדמנות להפגין רצון טוב", מעריב, 9 בנובמבר 1966.
  15. ^ Snyder S., James, Renewed, Israel Museum, Jerusalem, 2011, p. 18
  16. ^ מירב קריסטל, משפצים - רוב המוזיאון סגור, באתר ynet‏, 24 ביוני 2007
  17. ^ אסתר זנדברגסדר חדש במוזיאון, באתר הארץ, 24 ביוני 2007
  18. ^ רוני מלול, מוזיאון משודרג, nrg ‏, 15/12/2009
  19. ^ רובינזון, נתיב, מוזיאון ישראל החדש נחנך בערב ט"ו באב, אתר רשת ב', 26.7.2010
  20. ^ ראו: דקל גודוביץ, קניון מוזיאון ישראל, כלכליסט, 26 ביולי 2010
  21. ^ בשנת 2011, עם חנוכת האגף החדש של מוזיאון תל אביב לאמנות, הוקמה אף שם תצוגה היסטורית של אמנות ישראלית שהוצגה תחת השם "המוזיאון מציג את עצמו".
  22. ^ ראו: אמיר, יונתן, שיפור פשוט באתר ערב רב, 21 ביולי 2010
  23. ^ Snyder S., James, Renewed, Israel Museum, Jerusalem, 2011, p. 21
  24. ^ [23]
  25. ^ פעולות בולטת בשיפור הנגישות היו חפירת מנהרה גישה שבקצהה מעליות למבנה המרכזי של המוזיאון, המקילה את הגישה למבנה זה (במקום שביל לולייני בין גרמי המדרגות, אשר שימש כשביל הגישה קודם לכן.
  26. ^ אלי ערמון אזולאי' 50 אלף מבקרים כבר פקדו את מוזיאון ישראל המחודש, אתר עכבר העיר, 10.8.2010.
  27. ^ ראו: 15 מליון ל"י יושקעו בהקמת "מוזיאון ישראל", דבר, 13 במאי 1964
  28. ^ ראו: כתר ארם צובא - הכתר כיום באתר יד יצחק בן צבי.
  29. ^ ‏ראו: Rick Radin , Arturo Schwartz - benefactor to art and Israel
  30. ^ ראו כאן
  31. ^ רן שפירא, מגילות משה דיין, באתר הארץ, 29/09/04
  32. ^ רות קולודני-בקי, זהו טדי: ביוגרפיה מפי חברים. הוצאת משרד הביטחון, 1987. עמ' 150

קואורדינטות: 31°46′20.56″N 35°12′16.29″E / 31.7723778°N 35.2045250°E / 31.7723778; 35.2045250