דאדא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דאדא או דאדאיזם הוא זרם אמנות אוונגרדי שנוסד בציריך ב-1916, ופעל עד שנת 1923. מרכזי פעילות נוספים של תנועת "דאדא" היו בברלין, בהנובר, בפריז, בקלן ובניו יורק.

ישנן כמה גרסאות סותרות המנסות להסביר את שמה של התנועה - "דאדא". לפי גרסה אחת בחרו חברי התנועה בשם "דאדא" באקראי, על ידי כך שטריסטן צארה הכניס עיפרון אל תוך המילון הצרפתי "Larousse". נבחרה המילה שעליה נעצר העיפרון - סוס עץ (בצרפתית). גרסה נוספת טוענת כי פירוש השם "דאדא" הוא כשל הגיית ילדים. מקור אפשרי נוסף לשמה של הקבוצה, שאותו מציין במאמר היסטוריון האמנות צ'ארלס סטאקי, עשוי להיות בספרו של ז'ול וורן "כוכב הדרום" שבו לגיבור, אליס ווטקינס, יש יען מחמד המכונה "דאדא" ^[1]. אחת מן הגרסאות אף קובעת בנחרצות אירונית, כי "הדאדאיזם" התחיל באופן רשמי ביום 6 בפברואר 1916.

המניע לייסוד תנועת דאדא בציריך היה הזעזוע מזוועות מלחמת העולם הראשונה ומתוצאותיה. החברים בתנועה הגיעו מרחבי העולם: מרומניה, מגרמניה ומצרפת, שהיו נתונות במלחמה. האמנים הגיעו לשווייץ כיוון שהייתה מקום נייטרלי. בעיני בני התקופה הייתה הטכנולוגיה עתידה להביא לשינוי ולעתיד טוב יותר לאנושות, אך במקום זאת היא הביאה להרס ולאכזבה גדולה שבאו בעקבות המלחמה וזוועותיה. חברי הדאדא ביטאו את מחשבותיהם נגד המלחמה, כנגד הבורגנות וכנגד האמנות המסורתית. "כיצד יוכל אדם להיפטר מכל מה שמריח מעיתונאות, מתולעים, מכל מה שנחמד ונכון, מכיסוי העיניים, ממוסריות, מאירופיות, מחדשנות?" שאל הוגו באל במניפסט שכתב - "על ידי אמירת דאדא". ^[2]

הדאדאיסטים קראו לניהיליזם מוחלט, שבעזרתו ביקשו לערער את כל המוסכמות של האמנות והחברה. על פי הדאדא, ההיגיון והסיבתיות אכזבו ככלים לניהול תקין ורציונלי של העולם, ולכן יש לברוא את העולם מחדש, ללא סדר והיגיון - באקראי, מתוך תקווה אוטופית לעולם טוב יותר, ללא מלחמות. במידה רבה גם ביקרו הדאדאיסטים את תנועות האוונגרד האמנותי של תחילת המאה כגון אקספרסיוניזם, כיוון שהן נתפשו בעיניהם כמהלך דיאלקטי, ולא כשינוי רדיקלי של התרבות. ^[3]

ז'אן ארפ, מראשי התנועה, תיאר במאמרו המאוחר "דאדאלנד" את אופי הפעילות של התנועה: "בציריך, בשנת 1915, אדישים למשחטות מלחמת העולם, התמסרנו לאמנויות היפות. בעוד מרחוק רועמות סוללות התותחים, עסקנו אנו בהדבקה, בדקלום, בחריזה, בשירה מקרב לב. חיפשנו אמנות אלמנטרית שתציל, כך חשבנו, את בני-האדם מן הטירוף המשתולל של התקופה. שאפנו לסדר חדש שיחזיר על כנו את האיזון בין השמים לבין הגיהנום. עד מהרה הפכה האמנות הזאת מושא לגינוי כללי. אין תמה שה"פושעים" לא יכלו להבין לליבנו. השיגעון הילדותי שלהם לאותוריטריזם דורש שהאמנות עצמה תשמש מכשיר לטמטום של בני-האדם". ^[4]

ב"מאניפסט XIII" משנת 1918 מאפיין טריסטן צארה את ה"דאדא" ברוח הניהיליזם שדגלו בה: "דאדא הוא חיידק בתול | דאדא מתנגד לחיי מותרות | דאדא | חברה אנונימית לניצול רעיונות | לדאדא 391 גישות וצבעים המשתנים בהתאם למינו של הנשיא | הוא משתנה - אומר הן - ובאותה עת אומר את ההיפך - ללא | חשיבות - צורח - יוצא לדיג עם חכה |דאדא הוא זיקית השינוי המהיר והאינטרסנטי | דאדא מתנגד לעתיד. דאדא מת. דאדא הוא אידיוט. יחי דאדא. | דאדא איננו אסכולה ספרותית, צרח." ^[5]

תוכן עניינים 1 ההיסטוריה של תנועת הדאדא 1.1 דאדא ציריך 1.2 תנועת הדאדא בגרמניה 1.3 תנועת הדאדא בניו יורק 1.4 תנועת הדאדא בצרפת 2 האמנות של תנועת הדאדא 3 השפעת תנועת הדאדא 4 טכניקות דדאיסטיות מרכזיות 5 אנשי תנועת הדאדא 6 הערות שוליים וביבליוגרפיה 7 קישורים חיצוניים

[עריכה] ההיסטוריה של תנועת הדאדא

[עריכה] דאדא ציריך

פעילות תנועת הדאדא התחילה בציריך שבשווייץ כהתארגנות להעלאת מופעים וערבים ספרותיים ב"קברט וולטיר" (Cabaret Voltaire). עם מייסדי הקברט נמנו טריסטן צארה, הצייר מרסל ינקו, ז'אן ארפ ואשתו סופי טאובר, פרנסיס פיקבייה, הוגו באל ואחרים. באל פנה אל יאן אפרים (Jan Ephraim), בעליו של בית קפה בשם "Holläandisch Meierei Cafe", ברחוב שפיגלגאסה מס' 1 (Spiegelgasse) בציריך, וסיכם איתו על פתיחת הקברט האוונגרדי. בקברט, שנקרא על שם וולטיר, הוגה הדעות והסטיריקן בן המאה ה-18, ערכו האמנים תערובת מקורית בין מופעי בידור, ערבים ספרותיים, מיצגים בעלי רוח ניהיליסטית, וגלריה לאמנות. הוגו באל מציין ביומנו מאותם השנים כי "האידאלים של התרבות ושל האמנות בתור תוכנייה למופע בידור - זה הוא ה"קנדיד" שלנו כנגד הזמנים"^[6].

לצד יצירות עצמאיות ומקוריות הוצגו בקברט מיטב יצירות האמנים המודרניסטים בני התקופה. מקום נרחב הוקדש לפעילות ספרותית שכללה הקראת ספרות ושירה מודרניסטית, בהם שירים אקספרסיוניסטיים כגון אלה של אלזה לסקר שילר, פרנץ ורפל, מקס יעקב (Max Jacob) ואחרים. כמו כן הושמעו יצירות מוזיקליות כגון "Berceuse" של קלוד דביסי או סונטה לפסנתר וצ'לו (אופוס 32) מאת קאמי סן-סנס והציגו עבודות של ציירים כגון פבלו פיקאסו לצד עבודות אמנות שיצרו חולי נפש. באחד הערבים הללו, עלה אל הבימה ג'נטלמן נמוך בעל אופי טוב שביצע שתי הומורסקות מאת אנטון צ'כוב וקינח בזמרה של שירי עם. ביומנו כתב באל: "האם אתה יכול לדמיין מישהו השר שירי-עם לתומס ולהיינריך מאן?". ^[7] האירועים בקברט היו פופולריים ומשכו קהל רב שהיה צמא לשערוריות שסיפקו חברי הקבוצה.

שתי הדמויות המרכזיות בקברט היו הוגו באל וטריסטאן צארה. בעוד באל נתפש כמנהיג האינטלקטואלי והאמנותי של התנועה, היה צארה אחראי במידה רבה לפרסומה הרב. באל תיאר אותו באחת מהופעותיו בקברט בה הקריא שירים אותם שלף מתוך כיסי בגדיו השונים.^[8]. יאנקו תיאר אותו כ"אדם הראשון בהיסטוריה שהצליח להתפרנס משירתו". ^[9]. במופעיהם נהגו חברי הקבוצה להעליב את הקהל ולגדף אותו, להציג מחזות קצרים ואבסורדיים כמו מחזות לחלוק, למטרייה ולמכונת כתיבה. תוך שימוש במסכות קרטון גרוטסקיות העלו חברי הקבוצה גם מופעי מחול "פרימיטיביים", שבהם כיכבה סופי טאובר כרקדנית. "כולם נלכדו בשיכרון בלתי נתפש", כתב באל ביומנו, "הקברט הקטן עמד להתפרק והוא הופך להיות מגרש משחקים לרגשות משוגעים".^[10]

עבודות האמנות של הדאדאיסטים היוו אתגר לכל האמונות והמוסכמות של החברה האירופית. העבודות שאבו השראה ממודלים אמנותיים שונים שמקורם באמנות האוונגרדית של תחילת המאה ה-20. יצירות דאדא רבות השתמשו בשפה האמנותית המופשטת שאותה פיתחו הקוביזם והפוטוריזם. אולם, אופי העבודות ואף דרכי יצירתן נועדו לזעזע את הקהל מתוך תקווה אוטופית לשינוי המצב החברתי והפוליטי. לשם כך פיתחו הדאדאיסטים טכניקות אמנות חדשות, שנועדו לערער את השיפוט האמנותי-אסתטי, שזוהה עם התרבות האירופית.

ז'אן ארפ, לדוגמה, יצר קולאז'ים מגזרי נייר צבוע ותבליטים עשויים עץ ובהם צורות מופשטות ומעוגלות (שאותן יכנה בהמשך "ביו-מורפיות"). ארגון הצורות בעבודות אלו נעשה על פי שיטת המקריות, לפי אופן נפילת הצורות על גבי פורמט העבודה. גם טכניקות אחרות שבהן השתמשו הדאדאיסטים כללו מידות שונות של מקריות וניסיון ליצירת חוסר הבנה. העיקריות שבהן היו סוגים שונים של שירה חסרת מובן ותוכן רציונלי שבוצעו כחלק מן המופע הקברטי, כגון "שירה פונטית" — שירה ובה הברות ללא משמעות, ושירה "סימולטנית", כלומר שירה שבה כמה אנשים מקריאים טקסטים שונים בו זמנית במעין קקופוניה.^[11]

אמן אחר, מרסל ינקו, יצר תבליטים עשויים עץ בסגנון קוביסטי-מופשט, ציורים אקספרסיביים המשולבים בקולאז'ים וכן סדרה של ציורים בסגנון השואב מן הקוביזם והפוטוריזם שתיארו את אירועי הדאדא. בצילום ציור אבוד הנושא את השם "קברט וולטיר" (1916), מתואר מופע קברט בליווי פסנתרן. אל מול הבימה הקטנה יישובים הצופים סביב שולחנות עגולים ומגיבים למופע. בציורים אחרים, כדוגמת "נשף בציריך" (1915) ^[12] מופיעים זוגות רוקדים המתוארים גם הם כדמויות שמורכבות מצורות גאומטריות.

לצד מופעי הקברט הוציאו חברי הקבוצה כמה מגזינים ובהם הדפיסו מיצירותיהן השונות. בעיתונים אלו מופיעה שירה "לטריסטית" שהיא שירה אדיוגרפית הכתובה בצורה גרפית והתייחדה בשימוש בגופנים מרובים ושונים בשיר אחד ובמבנה שורות חריג. חריגה מכללי הכתיבה הובילה אל אותו ניהיליזם שאליו שאפו האמנים. ^[13]

במופע ידוע שהתקיים בקברט ב-23 ביוני 1916, הופיע הוגו באל על הבימה, כשהוא לבוש תלבושת וצילינדר עשויים מקרטון, כמעין שריון, והקריא את שירו "קרוואן הפילים", שיר פונטי וחסר משמעות, המשלב השפעות של האמנות הפרימיטיבית. באל תיאר מופע זה כך: "לבשתי תלבושת מיוחדת שתוכננה ביד יאנקו (מרסל ינקו) ובידי. רגלי היו נתונות בגליל הדוק של קרטון כחול ונוצץ שהגיע עד למותני, ועד אותו מקום נראיתי כאובליסק. למעלה לבשתי צווארון ענקי גזור מבריסטול, מצופה אדום מבפנים וזהוב מבחוץ. הוא הודק לצווארי בצורה כזאת שהרמת מרפקי והורדתם הניעה אותו ככנפיים. על כל זאת נוספה מגבעת גבוהה וגלילית של רופא אליל בפסי לבן-וכחול. ...העלו אותי לבמה בחשיכה, ואני פתחתי בקצב איטי ובחגיגיות: gadji beri bimba glandridi laula lonni cadori ...". ^[14] תגובת הקהל הנזעם מן הזעזוע ומן האבסורד שבמופע היוותה על פי האנס ריכטר חלק אינטגרלי מהמופע. ריכטר תיאר את באל כ"עומד אין-נוע כסבונרולה קנאי ואדיש."

ה"קברט וולטיר" פעל במשך כשישה חודשים. סגירתו נבעה מחוסר אמצעים להפעילו ובעיקר מדרישת המשטרה המקומית לסגור את המקומות הציבוריים עד שעה עשר. ^[15]. לאחר סגירתו העתיקו חברי הקבוצה את פעילותם למקומות אחרים. בחודש מרץ 1917 פתחו באל וצארה תערוכות ב"גלריה דאדא" שמוקמה בגלריה קוראי (Corray), ברחוב Bahnhofstrasse מספר 19. עם המציגים בתערוכה הראשונה, שאורגנה בכשלושה ימים, נמנו קנדינסקי, פאול קלי ואחרים. ".^[16] במסגרת הגלריה גם ניתנו הרצאות, כגון הרצאה של צארא על האמנות המופשטת. בגלריה חזרה הקבוצה על דרכי הפעילות של הקברט. איימי הנינג הופיעה במופע של תיאטרון בובות "פוליטי", סופי טאובר הופיעה בריקודים "מופשטים" כשהיא עוטה מסכות קרטון שעיצב יאנקו, וצארא חיבר והציג "שירים כושיים". מופעים כגון זה שיקפו את ההתעניינות האתנוגרפית באמנות אפריקאית, שהייתה פופולרית באירופה בתחילת המאה ה-20. עבור הדאדאיסטים שימשה התרבות האפריקאית שאותה דמיינו, כמודל אלטרנטיבי לחברה האירופית.

ערבי דאדא נוספים התקיימו באולם ואג (Waag Hall) בציריך. הערב הראשון התקיים ב-14 ביולי 1916 וכלל קטעי ריקוד, הקראת מאניפסטים ושירה סימולטנית. בינואר 1917 הקימו חברי הקבוצה, בהנהגת צארא, את "תערוכת הדאדא הראשונה" (Première Exposition Dada) בגלריה בעיר. החלפת מיקום הפעילות של הדאדאיסטים סימנה גם שינוי ברוח התנועה. בחלל גלריה זה הציגו חברי הקבוצה שלוש תערוכות, קיימו הרצאות, ערבי קפה ו"תה של אחרי הצהריים" (Afternoon tea) עבור קהל הצופים, לצד המשך העלאת מופעי הדאדא השערורייתיים שלהם. אולם, במידה רבה נכנסו המופעים למעין שגרת פעילות. צארה, שהפך למנהיג הקבוצה לאחר עזיבתו של הוגו באל בשנת 1917, החל לפרסם כתבים רבים. חברי התנועה אף החלו להדפיס תוכניות מראש ולחלק הזמנות למופעים, וגבו דמי כניסה גבוהים.

סופה של מלחמת העולם סימן גם את סופה של ההתאגדות בציריך. העיר נפתחה למבקרים חדשים, ביניהם אמנים כגון פרנסיס פיקבייה שהגיעו אל העיר ואמני הדאדא בציריך הרבו לשוטט באירופה. התנועה גם החלה להתפרסם בעזרת מגזינים וקטלוגים שהוציאו חברי הקבוצה. ב-9 באפריל 1919 נערך "ערב הדאדא" הגדול האחרון בציריך. עד סוף שנת 1920 עזבו רוב חברי הקבוצה לערים שונות באירופה. אמנים כגון ז'אן ארפ ופיקביה עברו לפריז והיו בין מקימי תנועת הסוריאליזם. ג'ורג' גרוס ואחרים הקימו את תנועת הדאדא בברלין. בניו-יורק פעלו אמנים בזיקה ישירה אל הדאדא, כמו מאן ריי ומרסל דושאן.

[עריכה] תנועת הדאדא בגרמניה

בגרמניה קיבלה תנועת הדאדא אופי פוליטי יותר ומחאתי כנגד השלטון והבורגנות הגרמאנית, ברוח המרקסיזם. בעשייתם האמנותית פעלו הדאדאיסטים הגרמנים בשיטות הדומות לתנועת הדאדא בציריך. מרכזה הגדול של התנועה היה בברלין, שם פעלו אמנים רבים ונערכו ערבי דאדא ופורסמו מניפסטים וכתבי עת. ב12 באפריל 1918 נערך בברלין אירוע הדאדא הראשון, ובו נשא ריכארד הילזנבק (Richard Huelsenbeck) את "המניפסט הדאדאיסטי" של הקבוצה הגרמנית. במניפסט הביע הולזנבק את האכזבה מהאמנות האקספרסיוניסטית שנוסדה "מעבר לגבול, והפך בגרמניה, בהתאם למאניירה אהובה, לאידיליה משמינה וצפייה למשכורות טובות - דבר אין לו עם שאיפותיהם של אנשי מעשה. אלו שחתמו על מאניפסט זה התאספו תחת ססמת הקרב ד א ד א ! ! !". "להיות דאדאיסט" מוסיף הילזנבק, "פירושו בנסיבות מסוימות להיות יותר איש מעשה, יותר חבר מפלגה פוליטית מאשר אמן - להיות אמן רק במקרה. [...] בידיכם נקרעת הרקמה, אתם אומרים "כן" לחיים החותרים מעלה על ידי השלילה. חיוב - שלילה: ההוקוס פוקוס העצום של הקיום מכנף את עצביו של דאדאיסט אמיתי [...] הלאה העמדה האסתטית-אתית! הלאה ההפשטה חסרת הדם של האקספרסיוניזם! הלאה ראשים ספרותיים חלולים והתאוריות שלהם לשיפור פני העולם!"^[17]

במאמר "מהו הדאדאיזם ומה הוא רוצה בגרמניה" (1919), שפורסם בעיתון "Der Dada", הציגו חברי הקבוצה דרישות ברוח הסוציאליזם כגון "החרמה מידית של הרכוש (סוציאליזציה)" ו"חיוב הכמרים לעיקרי האמונה הדאדאיסטית", לצד דרישות ניהיליסטיות כגון "האכלה פומבית, מדי יום ביומו, של כל אנשי היצירה והרוח בכיכר פוטסדאם". ^[18]

אחד מהגדולים שבאירועי הדאדא נערך בברלין בקיץ 1920. בגלריה לאמנות בבעלות אוטו בוקהרד (Otto Burchard) התקיים "יריד הדאדא הבינלאומי הראשון" ובו הציגו ג'ורג גרוס ואחיו החורג אוטו שמלהאוזן (Otto Schmalhausen), ג'ון הרטפילד, ראול האוסמן, האנה הוך, מקס ארנסט, אוטו דיקס, האנס ארפ, רודולף שילסטר (Rudolf Schlichter), פרנסיס פיקבייה ואחרים.^[19]

אחת התרומות הסגנוניות המשמעותיות של תנועת הדאדא בגרמניה הייתה המצאת טכניקת הפוטומונטז'. הטכניקה, שרבים מאמני התנועה טענו כי היו שותפים להמצאתה, ^[20] כללה שימוש בדימויים מצולמים, בנוסף לשאר מגוון החומרים שכבר היו בשימוש בטכניקת הקולאז'. האמנים ראול האוסמן והאנה הוך, לדוגמה, מציינים את השימוש בדימויים מצולמים של חיילים, שהיו פופולריים בתקופה זו בגרמניה, כאחד מהמקורות לטכניקה זו. הדימויים הוויזואליים נגזרו והודבקו מחדש ברוח אמנות הקולאז' בקומפוזיציות דינאמיות, ושולבו בהם חומרים דו-ממדיים נוספים כגון טקסט מן העיתונות או פיסות נייר אחרות.

אחד מן הפוטומונטז'ים הידועים ביותר היא יצירתו של ראול האוסמן (Raoul Hausmann) המכונה "ABCD", או "דיוקן האמן" מן השנים 1923 - 1924. ביצירה הופיע קטע חתוך מדיוקנו של האוסמן, בין גזרי עיתונים, פרסומות, שטר כסף ועוד. בפיו מודבקות האותיות ABCD ועל עינו הימנית שרבוט הנראה כמעין גלגל מטרה ורוד. הקומפוזיציה הדינמית ומרובת האלכסונים של העבודה, בשיתוף עם הדימוי המטריד של דמות האמן, יוצרת תחושה של אימה או אלימות. עבודה ידועה אחרת של האוסמן היא אסמבלאז' בשם "הראש המכני" או "הרוח של העידן שלנו" (1920). היא מציגה ראש של בובת תצוגה לפאות, שאליו מחוברים מכשירי מדידה, מנגנון שעון יד, חלקי מצלמה וצילינדר הלקוח ממכונת כתיבה. עבודה אירונית זו מציגה את תוצאות האידאל הנכזב של הטכנולוגיה.

אמני דאדא נוספים שפעלו בברלין היו האנה הוך (Hannah Höch) ויוהאנס באדר (Johannes Baader). שני האמנים עסקו ביצירת קולאז'ים ופוטומונטז'ים עמוסים בפרטים ובקומפוזיציות דחוסות. ג'ון הארטפילד (John Heartfield) יצר עבודות גראפיות, פסלי אסמבלא'ז בעלי אופי פוליטי וגם פוטומנטז'ים, שאותם פיתח מאוחר יותר כצורת מחאה פוליטית נגד השלטון בגרמניה.

האמנים הפוליטיים ביותר בתנועה הגרמנית היו הציירים ג'ורג' גרוס (George Grosz) ואוטו דיקס (Otto Dix). גרוס ודיקס יצרו בעיקר רישומים וציורים בסגנון המושפע מהאמנות האקספרסיוניסטית. העבודות התאפיינו בשימוש במשיכות מכחול בוטות או ביצירת דמויות בעלות אופי קריקטורי וגרוטסקי. בעבודותיהם מופיעים ראשי החברה כקריקטורות נלעגות לצד זונות ואנשי דת. הסצינות המתוארות הכילו אלימות ואלימות מינית, ובאמצעותן הביעו האמנים את יחסם אל סיאובו של השלטון ושל החברה הגרמנית בתקופת רפובליקת ויימאר.

בעיר קלן פעלו האמנים קורט שוויטרס (Kurt Schwitters) ומקס ארנסט (Max Ernst). שוויטרס יצר קולאז'ים המורכבים מפיסות אשפת נייר שמצא, מחלקי עץ מעובדים ומחפצים אחרים הנושאים אופי אישי יותר מן הקולאז'ים של שאר חברי התנועה. את האסמבלאז' ראה שוויטרס כעקרון פעולה עיקרי, שכינה "מרץ" (Merz). השם, על פי שוויטרס, לקוח מקרע נייר ועליו האותיות מתוך שמו של "קומרצבנק" (Commerzbank), בנק גרמני גדול. השם אף מזכיר את המילה הצרפתית "merde", שפירושה "חרא".

עבודתו המונומנטלית של שוויטרס הייתה ה"מרצבאו" (Merzbau). הייתה זו סביבת אסמבלאז' גדולה שהוקמה בביתו של שוויטרס בהנובר והתפרסה על כל ביתו. הסביבה הורכבה מחלקי עץ, קרטון וכדומה, שיצרו סביבה בהשפעת האמנות המופשטת והקוביסטית. שוויטרס עיצב סביבה זו מחדש ועדכן אותה בהתאם להתפתחותו הסגנונית. על אף המראה המופשט של העבודה, שוויטרס הקדיש בה פינות שונות לנושאים ולאנשים שונים. מרכזה של העבודה היה עץ מפוסל שכונה "עמוד הייסורים הארוטיים" ("Säule des erotischen Elends"). בנוסף לכך הוכשרו פינות וגומחות בעבודה לאמנים כגון האנס ארפ, להאנה הוך, ל"מערת הרוצחים", "מערת אהבה" ועוד. ^[21].

עם האמנים שהושפעו מתפיסתו של שוויטרס ניתן למנות את אל ליסיצקי ותיאו ואן דוסברג. ביחד עם ליסיצקי, שקידם את הרעיון של תנועת אמנות בינלאומית ברוח עקרונות הקונסטרוקטיביזם, הוא הוציא וערך את כתב העת "Merz". בכתב העת שערך ואן דוסברג - "דה סטייל", אשר נקרא כשמה של תנועת האוונגרד ההולנדית, שולבו יצירות ספרותיות של חברי הדאדא ביניהם יצירות של באל, ארפ ושוויטרס.

[עריכה] תנועת הדאדא בניו יורק

תנועת הדאדא בניו יורק סבבה בעיקר סביב דמותם של מרסל דושאן, מאן ריי ופרנסיס פיקבייה, שהתוודעו אל תנועת הדאדא בעיקר דרך קשרים אישיים ודרך פרסומים של תנועת הדאדא באירופה. הם עסקו בפעילות אמנותית שהייתה האוונגרד האמנותי הראשון בארצות הברית.

הפיתוח המרכזי של הדאדא הניו יורקי היה מושג ה"רדי מייד", שאותו פיתח דושאן באופן עצמאי עוד בשנת 1913. משמעות מושג ה"רדי מייד" היא לקיחת עצם מן המוכן והפיכתו ליצירת אמנות. על ידי כך ביקש דושאן להפריך את ההנחה כי ערכה האמנותי העיקרי של יצירת אמנות הוא בטיפול בה, כלומר ב"מגע היד" של האמן. הרדי מייד הראשון של דושאן היה גלגל אופניים שהורכב על גבי שרפרף ביתי. חפץ זה, כמו גם "מתקן הבקבוקים" שהיה מתקן עתיק וחסר שימוש לייבוש בקבוקים, שדושאן רכש בחנות, היו חפצים מעוקרים מן השימושיות המודרנית שלהם. מצד השני היו אלה עצמים חסרי "הילה" אמנותית, כפי שהגדיר זאת וולטר בנימין, כיוון שהציגו אסתטיקה טכנולוגית מודרניסטית ומופשטת, ולא נתפשו בעיני הצופים כ"פסל".

הרדי מיידים של דושאן - "גלגל אופניים" (1913), "מתקן הבקבוקים" (1914), "מקדים את שבירת הזרוע" (1915), "מזרקה" (1917), "מלכודת" (1917) ו"מתלה כובעים" (1917), העמידו אלטרנטיבה רדיקלית לתולדות האמנות בכך שהציעו להתעלם מהאסתטיקה האירופית, שטיפחה מסורת המעריכה את המלאכה ואת האומנות של הציור והפיסול, והציעו במקומה את הרעיון כי כל אחד יכול להיות אמן, שכן יצירת הרדי מייד הפנתה את הדגש אל יצירת האמנות כרעיון.

עבודה מרכזית נוספת של דושאן הייתה רדי מייד בשם "L.H.O.O.Q." משנת 1919. בעבודה שרבט דושאן על גבי גלויה מסחרית שפם וזקן לפניה של ה"מונה ליזה" וכתב את האותיות "L.H.O.O.Q", שהגיית שמן בצרפתית נשמעת כמו "חם לה בטוסיק". אקט אמנותי זה מכיל ניסיון "לדרדר" את מעמדה של יצירתו האמנותית של לאונרדו דה וינצ'י באמצעות הומור.

פעילותו של מאן ריי בתנועת הדאדא הייתה תולדה של מפגשו עם אלפרד שטיגליץ (Stieglitz), צלם, סוחר אמנות ובעל גלריה שתמך באמנות האוונגרדית בארצות הברית, ועם מרסל דושאן. עבודותיו של ריי במסגרת תנועת הדאדא הכילו מניפולציות על חפצים ביתיים (רדי מייד), ציורים וצילומים מעובדים. אחת מיצירותיו הידועות היא העבודה "מתנה" (1921) ^[22]. העבודה הורכבה ממגהץ ברזל שעליו הרכיב ריי מעין ווים או מסמרים המעקרים את אופן השימוש במכשיר ומרמזים גם על אלימות במרחב הביתי. אובייקט אחר הוא "אובייקט מיועד להשמדה" משנת 1923. היצירה הורכבה מצילום עינה של לי מילר (Lee Miller), שהורכב על מטוטלת של מטרונום. היצירה קישרה בצורה אסוציאטיבית בין זיכרון לבין קולו של המטרונום.

הצייר הצרפתי פרנסיס פיקבייה היה פעיל בניו יורק החל משנת 1913, אז הציג את עבודותיו ב"תערוכת הנשקייה" (Armory Show), תערוכה שגם דושאן הציג בה - את ה"מזרקה" שלו. בעידודו של שטיגליץ הציג פיקבייה ציורים מופשטים ורישומים של חלקי מכונות כמודלים לאסתטיקה מודרניסטית וחדשה של עידן המכונות.

בשנת 1920 הוקמה בניו יורק "האגודה האנונימית בע"מ" (Société Anonyme). האגודה, שאותה הקימו מרסל דושאן, מאן ריי וקתרין דרייר (Katherine Dreier), קידמה והציגה תערוכות אמנות מודרנית, ברוח אמנות הדאדא. החל משנת 1920 ועד לשנת 1940 הציגה האגודה כשמונים תערוכות אמנות מודרנית. בשנת 1926 הוצגה במוזיאון ברוקלין לאמנות "תערוכה בינלאומית לאמנות מודרנית" שארגנה האגודה, ובה הוצגו יצירות של אמנים כגון וסילי קנדינסקי ווינסנט ואן גוך לצד יצירות דאדאיסטיות של דושאן, ריי ואחרים. פעילותה של האגודה עזרה לפרסומה של האמנות המודרניסטית בארצות הברית בכלל ושל אמנות הדאדא בפרט. ^[23]

[עריכה] תנועת הדאדא בצרפת

בצרפת הצטרפה להשפעת המסורת הצעירה של תנועת הדאדא בציריך גם השפעתה של הספרות האוונגרדית של סוף המאה ה-19. משוררים וסופרים כגון שארל בודלר, ארתור רמבו, אלפרד ז'ארי, גיום אפולינר ולוטראמון (Comte de Lautréamont) הציגו חזיונות אפוקליפטיים המלווים באלימות, במין ובזלזול בערכי החברה הצרפתית הבורגנית. לצד תוכנם הפרובוקטיבי של יצירותיהם, הם הציגו גם שבירה של נורמות אמנותיות כגון ההפרדה בין שירה לפרוזה ועוד. ^[24]

בפריז התרכזו מספר אמנים שהיו קשורים לתנועת הדאדא ברחבי העולם. לאחר פירוק התנועה בציריך הגיעו אל העיר טריסטין צארה, ארפ יאנקו ורבים אחרים. פרנסיס פיקבייה ודושאן ביקרו בפריז מדי פעם ופעלו בה, ומאן ריי היגר אל העיר. בפריז המשיכו חברי הקבוצה לקיים "ערבי דאדא" בעלי אופי ספרותי. בחודש אוגוסט 1920 זכתה תנועת הדאדא באחד מגילויי ההערכה הראשונים בעיתונות, בדמות מאמר מאת ז'אק ריוויר בעיתון "נובל רוויו פרנסז". התקבלותה של התנועה סימלה על פי אנדרה ברטון (André Breton), מי שהיה אחד מראשי התנועה בצרפת, את סופה של תנועת הדאדא. "[המאמר] ציין, לזכותנו, שלפחות ניסינו מה שהוא כינה: "ניסיון של המציאות הפסיכולוגית המוחלטת", ושהעלינו את הלשון לדרגה נעלה, משום שלא רצינו לראות בה "אמצעי" כי אם "ישות בפני עצמה"." ^[25]

ברטון ואנשי הדאדא בפריז שמו דגש על טכניקות דאדאיסטיות כגון אוטומטיזם ועל שילוב רעיונות מן הפסיכואנליזה כגון "תת מודע". בשנת 1923 נעלמה פעילות הדאדא כשרבים מן האמנים ומן הרעיונות האמנותיים שפיתחו נטמעו בתוך תנועת הסוריאליזם.

[עריכה] האמנות של תנועת הדאדא

"סגנונה" של תנועת הדאדא הוא קשה להגדרה. חברי התנועה עסקו באופן מוצהר בז'אנרים אמנותיים שונים במקביל, כגון אמנות פלאסטית, ספרות, שירה, קולנוע ועוד, מתוך מגמה לערער את דפוסי החשיבה אודות החברה והאמנות. לפיכך היו שכינו אותה כ"אנטי-אמנות". על רקע פריחת הלאומיות באירופה הציעה התנועה בינלאומיות וסולידריות. ביצירות האמנות ניכסו לעצמם חברי תנועת הדאדא רבות מן הטכניקות האמנותיות האוונגרדיות של תחילת המאה העשרים, כגון אמנות מופשטת, קוביזם, אקספרסיוניזם פוטוריזם ועוד. השפעות אלו, בשיתוף עם השפעות מן האמנות הפרימיטיבית, חוברו לכדי סינתזה ניהיליסטית ואוונגרדית, שעיקרה, על פי רוב, זלזול באובייקט האמנותי וביצירה האמנותית. במסגרת מגמה זו השתמשו האמנים חברי תנועת הדאדא בכמה טכניקות אמנותית, שאת חלקן פיתחו בעצמם ואחרות שאלו מאמנים אחרים.

סגנון אמנות פלאסטית מובהק יותר התגבש אצל קבוצת הדאדא בגרמניה, שם התפתח סוג של קולאז' שמאופיין בקומפוזיציות דחוסות ומרובות פרטים (האנה הוף, קורט שוויטרס, ראול האוסמן ואחרים). פיתוח נוסף של חברי התנועה היה המצאת הפוטומונטז' ביצירות של אמנים כגון ג'ורג גרוס ואוטו דיקס, ניכר אופי קריקטורי והתייחסות ישירה וביקורתית לחברה הגרמנית הבורגנית.

בניו יורק פיתח דושאן את מושג ה"רדי מייד", שיצר סוג חדש של יחסים בין האמן לקהלו. הרדי מייד, בהיותו אובייקט תעשייתי חסר ייחוד, מקבל מתוקף אופן הבחירה של האמן בו, את מעמדו כיצירת אמנות. בכך הוא מערער את מושג האמנות, ערכיה ודרכי שיפוטה בצורה רדיקלית.

פרשנות מקורית לאמנות תנועת הדאדא הביא וולטר בנימין במאמרו הידוע "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" (1936). בנימין טוען כי "הדאדאיזם ניסה ליצור את האפקטים, שהקהל מחפש אותם כיום בסרט, באמצעים של הציור (או לחילופין של הספרות)". אפקטים אלו ניסו גם ליצור "השפלה של החומר שלהם" בדמות קולאז'ים או שירה לטריסטית. על ידי השימוש באמצעים אלו, ניסו הדאדאיסטים לערער את מעמדה של היצירה האמנותית כמושא להתבוננות, מעמד שאותו מתאר בנימין כ"הילה" של היצירה האמנותית.

[עריכה] השפעת תנועת הדאדא

לתנועת הדאדא נודעה השפעה רבה באמנות שאחריה. את ההשפעה הישירה ביותר ניתן למצוא באמנות של תנועת הסוריאליזם, שאימצה רבות מן הטכניקות ומן הגישות הרדיקליות של הדאדא, לעתים תוך הכפפתן למסגרת הפסיכואנליטית שבעקבות פרויד. רעיונות כגון "מקריות" או העלאת דימויים מתוך התת מודע, גויסו על מנת לערער על מה שנתפס כטאבו חברתי. במידה רבה, המהלך הסוריאליסטי הקהה את הביקורת החברתית שברעיונות הדאדאיסטים.

בשנות השישים היוותה תנועת הדאדא השפעה ליצירתה של אמנות הפופ ארט בארצות הברית ובאירופה. מבחינת טכניקות היצירה הופיעו שוב קולאז'ים ויצירות אסמבלאז'יות, כגון ביצירותיהם של האמנים רוברט ראושנברג, ריצ'רד המילטון, וכן נוצרו מופעים ואירועים רב תחומיים שנקראו "הפנינג" שהיוו את המקור לאמנות המיצג. מבחינה רעיונית ניכרת השפעת התנועה ביצירה האמנותית כביקורת על ערכי החברה המערבית שלאחר מלחמת העולם השנייה תוך ערעור מחודש של מושג האמנות ודרכי שיפוטה. האמנים המזוהים ביותר עם סוג ביקורת כזו היו ג'ספר ג'ונס ובייחוד אנדי וורהול, שהציג תפיסה ההופכת את אקט יצירת האמנות למעין תעשייה. בכך ביקש להדגיש את אופן השיפוט של האמנות בחברה הקפיטליסטית. אמנים נוספים הפועלים בגישה דומה הם ג'ף קונס (Jeff Koons) וצמד האמנים פיטר פישלי ודייוויד ווייס (Peter Fischli & David Weiss) היוצרים פסלים ומייצבים אשר מנסים לערער את היחס בין אמנות לבין אומנות.

[עריכה] טכניקות דדאיסטיות מרכזיות

• קולאז' (הֶדְבֵּק) - מדיה אמנותית שבה נעשה שימוש בפיסות עיתון, נייר, אריג או כל חומר אחר לכדי יצירת תמונה דו-ממדית. פרשנות אמנותית מודרניסטית מעניקה למדיום זה אופי ביקורתי כלפי המציאות, כיוון והוא מאלץ את הצופה להתמודד עם חלקים שהם אשלייתיים ומציאותיים בעת ובעונה אחת.
• אסמבלאז' - טכניקה אמנותית דומה לקולאז', שבה יוצרים אובייקט תלת-ממדי מחיבור של חפצים שונים. האסמבלאז' יכול לתפקד כפסל חופשי בחלל או כתבליט.
• פוטומונטז' - טכניקה להרכבת צילומים או תמונות שונות לכדי תמונה אחת.
• שירה פונטית - שירה מבוצעת המורכבת מהברות וצלילים, אשר אינם מצטרפים לכדי יצירת תוכן או משמעות במובנם המקובל. השירה הפונטית ניסתה לסלק את המשמעות מן השיר כמהלך ביקורתי-ניהיליסטי.
• שירה לטריסטית - שירה אידיוגרפית כתובה, המבוססת על טקסט כתוב על הדף תוך יצירת קומפוזיציה ציורית. פיתוח של השירה הפונטית אשר, על פי הדאדאיסטים, רואה את האותיות, המהוות את היחידות הבסיסיות של השירה, כעדיפות על המילים היוצרות משמעות. השירה הופיעה בעיקר במגזינים שהוציאו חברי התנועה.
• שירה סימולטנית- מיצג או מעין מחזה שנכתב למספר אנשים הדוברים ביחד, מתוך כוונה ליצור דיסוננס קבוע ובלבול אצל המאזין. הטקסט יכול להיות בעל משמעות, אולם עימותו עם טקסט מקביל סותר משמעות זו.
• רדי מייד - אמנות הנוצרת תוך שימוש באובייקטים או בחפצים יומיומיים. השימוש בחפצים כ-"אמנות", כשהם מנותקים מההקשר השימושי והמקורי שלהם, מרחיב בצורה יסודית את החשיבה המקובלת אודות "מהי אמנות". לעתים עובר החפץ התאמות ושינויים.

[עריכה] אנשי תנועת הדאדא

דאדא ציריך טריסטן צארה הוגו באל ז'אן ארפ מרסל ינקו סופי טאובר-ארפ פרנסיס פיקבייה אמי הנינגז (Emmy Hennings) ריכרד הילזנבק (Richard Huelsenbeck) האנס ריכטר (Hans Richter)

תנועת הדאדא בגרמניה ג'ורג' גרוס אוטו דיקס ראול האוסמן האנה הך קורט שוויטרס מקס ארנסט ז'אן ארפ יוהאנס באדר (Johannes Baader) האנס ריכטר ריכרד הילזנבק תיאו ואן דוסברג (Theo Van Dousburf) אל ליסיצקי

דאדא ניו-יורק מרסל דושאן מאן ריי פרנסיס פיקבייה קתרין דרייר ג'וזף סטלה (Joseph Stella)

תנועת הדאדא בצרפת פרנסיס פיקבייה אנדרה ברטון ז'אן ארפ לואי אראגון (Louis Aragon) מרסל דושאן פול אלואר (Paul Eluard) טריסטן צארה

[עריכה] הערות שוליים וביבליוגרפיה

1. ^ ראו: Stuckey, Charles; "Dada Lives", Art in America, June/july 2006, p.142-151
2. ^ Ball, Dada Manifesto, Inside: Dickerman, Leah (ed.), Dada, National Gallery of Art, Washington, 2005, pp.6
3. ^ "במסווה של הפנמה הצטרפו האקספרסיוניסטים בציור ובספרות להיות דור שמחכה כבר היום בגעגועים להכרה נאותה בתולדות האמנות והספרות והוא מועמד לציון של כבוד מטעם הבורגנות". ראו: "המאניפסט הדאדאיסטי" (1918), בתוך הרשב, בנימין (עורך), מאניפסטים של מודרניזם, הוצאת כרמל, ירושלים, 2001, עמ' 126-128. ראו הרחבה בפסקה "תנועת הדאדא בגרמניה" בהמשך ערך זה.
4. ^ מתוך "דאדאלנד", תרגום:ניצה בן-ארי, בתוך: עמוסי רות; ירון, איריס (עורכות), דאדא וסוריאליזם בצרפת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1992, עמ' 107.
5. ^ תרגום: איריס ירון, בתוך: עמוסי רות; ירון, איריס (עורכות), דאדא וסוריאליזם בצרפת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1992, עמק 98.
6. ^ וולטיר תכנן להקים בשווייץ תיאטרון כדי להעלות את קנדיד כמחזה. Ball, Hugo, Flight Out of Time, University of California Press, Berkley, 1995, p. 66, VI/3/1916
7. ^ Ball, Hugo, Flight Out of Time, University of California Press, Berkley, 1995, p. 54.
8. ^ Ball, Hugo, Flight Out of Time, University of California Press, Berkley, 1995, pp. 50-51.
9. ^ ניומן, פרנסיס מ., "יאנקו/דאדא: ראיון עם מארסל יאנקו", בתוך: דאדא וסוריאליזם בצרפת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 143.
10. ^ Ball, Hugo, Flight Out of Time, University of California Press, Berkley, 1995, pp. 51-52.
11. ^ הוגו באל מכנה אותם ביומנו "שירים ללא מילים" (Verse Ohne Worte) או "שירת צלילים" (Lautgedicht) ראו: Dada, National Gallery of Art, Washington, 2005, p.27.
12. ^ הציור נמצא באוסף מוזיאון תל אביב לאמנות.
13. ^ גיום אפולינר, למשל, חיבר מספר שירים כאלה בשנת 1918 וכינה אותם "קליגרמים" (Calligrammes). יש לציין את הקשר ההדוק בין אמנות הקולאז', בפיתוחו של פבלו פיקאסו, כאחד מן המקורות הישירים לשירה זו. את השפעתה של הטכניקה הדדאיסטית הזו ניתן למצוא בתנועת הלטריזם.
14. ^ ראו: ריכטר האנס, "על מופעו של באל בקברט וולטר", בתוך: דאדא וסוריאליזם בצרפת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 122-123.
15. ^ ניומן, פרנסיס מ., "יאנקו/דאדא: ראיון עם מארסל יאנקו", בתוך: דאדא וסוריאליזם בצרפת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 145.
16. ^ Ball, Hugo, Flight Out of Time, University of California Press, Berkley, 1995, p. 100.
17. ^ ראו: "המאניפסט הדאדאיסטי (1918)", מאניפסטים של מודרניזם, הוצאת כרמל, ירושלים, עמ' 126-128.
18. ^ ראו: "מהו הדאדאיזם ומה הוא רוצה בגרמניה", מאניפסטים של מודרניזם, הוצאת כרמל, ירושלים, עמ' 128-129.
19. ^ Kranzfeld, Ivo, Grosz, Benedikt Taschen, Kölen, 1994, p. 35.
20. ^ Dickerman, Leah (ed.), Dada, National Gallery of Art, Washington, 2005' pp.90-99
21. ^ ביתו של שוויטרס על עבודת המרצבאו שבו נהרסו בהתקפה אווירית במלחמת העולם השנייה. שוויטרס עצמו נמלט בשנת 1937 לנורבגיה, שם בנה מחדש את העבודה בעיר אוסלו. בשנת 1945 נסע לאנגליה ובנה בה את עבודת המרצבאו בשלישית, לאחר שביתו באוסלו נשרף. ראו: אתר על ה"מרצבאו" של קורט שוויטרס - באנגלית ובגרמנית.
22. ^ ראו צילום בערך מאן ריי.
23. ^ על האגודה ראו: Feinstein, Roni, "Mission of the Avant-Garde", Art in America, June/july 2006, pp. 93-97.
24. ^ ראו: עמוסי רות; ירון, איריס (עורכות), "שער ראשון: מבשרים", דאדא וסוריאליזם בצרפת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1992, עמ' 21-78.
25. ^ ראו: "התפרקות תנועת דאדא: על סף הסוריאליזם", דאדא וסוריאליזם בצרפת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1992, עמ' 147.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דאדא

• וילי פרקאוף, תנועת "דאדא" ושורשיה, באתר "דעת"
• אלה טל, דאדא
• רונית חכם ואילה יפתח, אבנגרד באמנות: מרד והתמסדות, באתר מט"ח
• אילנה גרף, אנטי-אמנות: על תנועת הדאדא
• אתר תערוכת הדאדא של המוזיאון לאמנות מודרנית
• ארכיון עבודות של תנועת הדאדא - באנגלית
• אתר על תנועת הדאדא - באנגלית