עיריית ירושלים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קואורדינטות: 31°46′49″N 35°13′28″E / 31.780231°N 35.224378°E / 31.780231; 35.224378

סמל העיר ירושלים
בנייני העירייה מכיוון החומות

עיריית ירושלים היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית ירושלים בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת מדינת ישראל ומושב מוסדות השלטון, כעיר מקודשת ליהדות, נצרות ואסלאם, כמוקד של סכסוך בינלאומי ומתיחויות מדיניות, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד – מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם כמעט בערים אחרות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה העות'מאנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית

עד אמצע המאה ה-19 לא היה בירושלים גוף מוניציפלי עירוני. בעיר פעלה רק "מג'אלי אל אדארה" – מועצה מנהלתית מחוזית – הדרגה השנייה של הממשל המקומי העות'מאני (דרגה אחת מתחת למועצת הפלך – ה"מג'אלי עומומייה"). עבודות הבנייה בעיר נוהלו על יד מועצת הפלך ולרוב אף בהוראה ישירה של השלטון המרכזי העות'מאני. באמצע המאה ה-19 הוקמה בעיר, בהשפעת תפיסת השלטון המקומי הצרפתית ה"מג'אליס בלדיאת" – מועצת העיר. למעשה, עיריית ירושלים הייתה אחת העיריות הראשונות שקמו באימפריה העות'מאנית.‏[1] העירייה הוקמה בשנת 1867, ובראשה עמד רפדולו אסתריאדי אפנדי, המתורגמן של מושל ירושלים. מועצת העיר התכנסה בבית הסראייה (שנבנה בשנת 1388), המצוי ברחוב עקבת א-תכייה, בסמוך לכניסה להר הבית.

על פי השיטה העות'מאנית, נהוג היה למסור את משרות השלטון המקומי לבני משפחות מן האליטות המקומיות, שנודעו כמכובדות ובעלות השפעה, ועם זאת נאמנות לשלטון האימפריה. בין אלה בירושלים נמנו המשפחות ח'אלידי, חוסייני, נשאשיבי, נוסייבה ואחרות, ואלה ישבו במועצת העיר ובראשה.

בתקופה זו גבר העניין הבינלאומי בירושלים מצד מעצמות אירופה, שחפצו לחזק את השפעתם הפוליטית והדתית בעיר, והעיר פרצה את גבולותיה דאז – חומות העיר העתיקה, תוך בנייה של מוסדות דת מסיביים ושכונות מגורים מחוץ לחומות. עיריית ירושלים לא הרבתה להתערב בנעשה מחוץ לחומות העיר, והבנייה שם נעשתה ביוזמות פרטיות וללא הכוונה או תוכנית אב מוסדרת מצד השלטון המקומי.

אוכלוסיית העיר גדלה מכ-2,000 תושבים בראשית המאה ה-19 ל-45,000 תושבים בסופה. התפתחות העיר, גידול שטחיה והגידול במספר תושביה הביאו את העירייה להרחיב את פעילותה. בניין הסראייה לא הספיק למשרדי העירייה, והיא עברה בשנת 1896 לבניין שנבנה לצורך זה בפינת הרחובות ממילא ויפו,‏[2] צמוד לחומת העיר אך מחוצה לה. במבנה העירייה, שהיה מול מלון פאסט, היו חנויות בקומתו הראשונה, ודירות מגורים בקומתו העליונה. רק קומה אחת שימשה את העירייה, ובה שכנו מועצת העיר, המחלקה הטכנית להנדסה ומחלקת הניקיון.‏[3]

תקופת המנדט הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחילת השלטון הבריטי בארץ ישראל היוותה שינוי משמעותי במעמדה של ירושלים. מעיר ספר הפכה העיר, לראשונה מאז נפילתה של ממלכת ירושלים הצלבנית, לעיר בירה. בנוסף, הביאו הבריטים לעיר נורמות מערביות של שלטון מקומי וניהול עירוני. צעדם הראשון של הבריטים בתחום זה היה לפזר את מועצת העיר העות'מאנית (בה היו 20 חברים, מהם רק שני נוצרים ויהודי אחד), ולמנות מועצה עירונית ובה שישה חברים (שני נוצרים, שני מוסלמים ושני יהודים).

כראש העיר מונה מוסא כאט'ם אל-חוסייני ב-1918, אך הוא הודח שנתיים מאוחר יותר תוך החלפתו בראג'ב נשאשיבי הנוח יותר לשלטונות. עם התבססות המנדט הבריטי נתפתחה מסורת דמוקרטית יותר של בחירות לראשות העירייה ולמועצתה. ב-1937 מונה לראשונה יהודי כראש העיר, דניאל אוסטר, שקודם לכן כיהן כסגנו של ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי, ראש העיר המוסלמי.

בית העירייה בתקופת המנדט הבריטי (1945)

בתקופת המנדט התרחבו מאוד תחומי השפעתה ושטחי שלטונה של עיריית ירושלים, בעיר שהתרחבה מאוד ושהפכה למרכז השלטון של ארץ ישראל. עיריית ירושלים נאלצה להתמודד עם הפיכתה של העיר מיישוב לבנטיני מוזנח ונחשל לכרך סואן, ולהנהיג בו סטנדרטים אירופיים של תשתיות, אספקת מים, מערך כבישים ורחובות, טיפוח נוי, תברואה ושירותים לתושבים. בתקופה זו כבר התבסס מרכז הכובד של העיר בעיר החדשה שמחוץ לחומות, והונהגו תוכניות מוסדרות לבינויה ולהתפתחותה העתידית, בהשראה בריטית. הבריטים הנהיגו מערכת שלטון מקומי מוסדרת, שכללה מחלקות מקצועיות לטיפול בעניינים המוניציפליים השוטפים. כן נתנה העירייה את דעתה לסוגיות של שימור מורשתה ההיסטורית של העיר ומרכזיותה הרוחנית והדתית, תוך שילובן בהתפתחותה המודרנית.

בשנת 1930 הונחה אבן הפינה לבניין הייעודי הראשון שנבנה כמשכן הקבע של עיריית ירושלים, הוא בניין העירייה ההיסטורי בכיכר צה"ל של היום. הבניין אוכלס במשרדי העירייה ומועצתה ב-1932, ושימש כמשכנה של עיריית ירושלים למשך ששת העשורים הבאים.

תקופת העיר החצויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ירושלים החצויה

בעקבות מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל נחצתה ירושלים לשניים, כאשר חלקה המערבי של העיר החדשה בתחום מדינת ישראל, בעוד העיר העתיקה וחלקיה המזרחיים של העיר החדשה בתחום ממלכת ירדן, וגבול בינלאומי חוצץ ביניהן. מטבע הדברים, נתפצלה עיריית ירושלים לשתי רשויות מוניציפליות נפרדות שאין כל קשר ביניהן בהיותן משתייכות לשתי ישויות מדיניות עוינות זו לזו.

ירושלים המזרחית התפתחה כעיר שהייתה אמנם עיר ספר בשולי הממלכה הירדנית, אך בו בזמן עיר מחוז מרכזית לתושבי הגדה המערבית. היות שבית העירייה המנדטורי נותר בצד הישראלי של הקו העירוני, התמקמה עיריית מזרח ירושלים הירדנית בבניין ברובע הנוצרי של העיר העתיקה.

במקביל, המשיכה ירושלים המערבית את התפתחותה כבירת מדינת ישראל, הוקמו בה מוסדות השלטון של המדינה הצעירה, ואוכלוסייתה תוגברה בגלי עלייה יהודית. שטחי כפרים ערביים בסביבתה שננטשו מתושביהם במלחמת העצמאות סופחו לשטחה המוניציפלי, ושכונות חדשות רבות צמחו בה. העירייה נדרשה לתת מענה בדמות שירותים ותשתיות לאוכלוסייה ההולכת וגדלה, שהייתה בחלקה דלת אמצעים ומרוחקת מלב היישוב היהודי במרכז הארץ.

בצעד אמיץ החליטה עיריית ירושלים שבית העירייה ימשיך למלא את תפקידו כמושב ראש העיר ומועצת העיר, חרף מיקומו הרגיש והמסוכן על קו הגבול. אך הבניין היה צר מלהכיל את כל מחלקות ואגפי העירייה ההולכת וגדלה, ואלה נתפשטו לאורך השנים הבאות אל בנייני משרדים רבים ברחבי העיר, דבר שהיקשה על אספקה יעילה של שירותים לתושבי העיר; בשיאו של התהליך, לקראת שנות ה-90, היו פזורות מחלקות העירייה ושלוחותיה על פני 36 אתרים שונים בעיר. רעיונות שונים עלו לשיכון מחלקות העירייה. בשנת 1957 דובר על רכישת מלון המלכים לצורך שיכון משרדי העירייה,‏[4] אך הדבר לא יצא אל הפועל. בשנת 1962 בקשה העירייה לבנות את משכן העירייה בקריית הממשלה אך נתקלה בהתנגדות מצד ועדת הקריה.‏[5] בעקבות זאת, רכשה העירייה את המגרש מול היכל שלמה, שבין מרכז אמיר ובית סולל בונה בירושלים לצורך בניית העירייה.‏[6]

בשנת 1956 הצטרפה עיריית ירושלים, יחד עם עיריות תל אביב וחיפה, ל"חבר הרשויות המקומיות", שבזאת שינה את שמו למרכז השלטון המקומי בישראל.

בשנת 1965 נבחר לראשות העיר טדי קולק, שעתיד למלא תפקיד זה למשך 28 השנים הבאות, ולהיות אחת הדמויות המזוהות ביותר עם העיר לתולדותיה. עיקר פועלו של קולק בא לידי ביטוי בתקופה שלאחר איחוד העיר, שהתרחש במהלך הקדנציה הראשונה שלו בראשותה.

לאחר איחוד העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת איחוד ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים, בוצע גם איחוד מוניציפלי ופוזרה מועצת העיר הירדנית. שני חלקי העיר, בתוספת שטחים רבים שסופחו אליה מצידו המזרחי של קו הגבול לשעבר, היו כעת תחת אחריותה של עיריית ירושלים הישראלית בראשות טדי קולק, שנדרשה לספק להם שירותים ותשתיות. לתושבים הערביים של מזרח ירושלים והכפרים שסופחו אליה (כשליש מאוכלוסיית העיר בגבולותיה החדשים) הוענקה תושבות ישראלית וזכות לבחור ולהיבחר למועצת העיר, אף בהיעדר אזרחות ישראלית. בפועל, ממעטים יחסית ערביי מזרח ירושלים לממש זכויות אלה.

משימות נוספות שנוספו לעיריית ירושלים לאחר איחוד העיר, בצד אספקת השירותים לאוכלוסיית הצד המזרחי ושדרוג התשתיות בה, הם טשטוש צלקות קו הגבול שחצה בעבר את ירושלים, וקיום החלטות ממשלות ישראל השונות בדבר הרחבת גבולותיה של ירושלים בבניית שכונות יהודיות בעומק השטחים שסופחו לבירה. כמו כן, העביר איחוד העיר לתחום סמכותה של עיריית ירושלים את האתרים הקדושים וההיסטוריים באגן העיר העתיקה, הר הזיתים ונחל קדרון, והעירייה נדרשה לתת פתרונות תכנוניים הולמים לגלי תיירות ועלייה לרגל ששטפו את העיר, והפכו לחלק בלתי נפרד ממאפייניה הקבועים. העירייה בראשות קולק עסקה נמרצות בפיתוח העיר מבחינה אורבנית, תרבותית ותיירותית.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 הוחלט על קיבוץ אגפיה השונים של עיריית ירושלים למתחם אחד והקמת קריית עיריית ירושלים סביב כיכר ספרא ובסמוך לבניין העירייה ההיסטורי. בשנות ה-90 נסתיימה הקמת הפרויקט המורכב, שכלל שילוב של שימור מבנים עתיקים עם בנייה חדישה, וכל מחלקות העירייה נתכנסו למתחם קריית העירייה. בתקופה זו עמד בראשות העירייה אהוד אולמרט, לימים ראש ממשלת ישראל.

מבנה אדמיניסטרטיבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מנגנון עיריית ירושלים כולל כ-7,500 עובדים,‏[7] לא כולל עובדי עמותות ועובדי קבלן, המועסקים באגפי העירייה השונים ומנהלותיה. בראש המנגנון עומד מנכ"ל העירייה.

אגפי העירייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • האגף לתכנון העיר – תפקידו לספק את התשתית התכנונית-סטאטוטורית לכל הצרכים הפיזיים של העיר, הכולל בנייה ציבורית, פרטית ומסחרית, סלילת כבישים, פיתוח שטחים פתוחים, אזורי תעסוקה וכדומה.
  • האגף למבני ציבור – עוסק בייזום, קידום, תכנון והקמה של מוסדות ציבור בעיר.
  • אגף רווחה – טיפול במצוקות אישיות וחברתיות ושיפור איכות חיי תושבי העיר.
  • האגף לשומה ולגבייה – מופקד על עריכת וגביית חיובי הארנונה וכן קנסות, אגרות והיטלים שונים.
  • אגף התברואה והתחבורה – עוסק בפינוי אשפה וניקיון, באחזקתו ובתפעולו של מערך הרכב העירוני, ובהפעלת מערך מיחזור הפסולת.
  • אגף תחבורה ופיתוח תשתיות – עוסק בענייני בטיחות בדרכים, שילוט ותמרור, הסדרת צמתים, מעגלי תנועה, איי תנועה, מתאם את עבודות התשתית ברחובות העיר.
  • אגף חברה ונוער – מהווה גוף מטה עירוני מקצועי מול המערכות הקהילתיות בעיר
  • אגף חירום וביטחון – מעניק סיוע לגורמי החרום וההצלה (משטרה, מדא, כיבוי וצהל), מטפל באבטחת מוסדות חינוך ומתקנים עירוניים.
  • אגף שרותי כבאות והצלה – מתפעל את מערך שירותי הכבאות בעיר.
מבני העירייה הנושקים לכיכר צה"ל, מבט ממזרח למערב
  • אגף תרבות – אחראי לתכנון התרבות והאמנות בעיר, סיוע למוסדות תרבות.
  • אגף לאומנויות – אחראי על פעילויות בתחומי אמנויות הבמה והאמנות הפלסטית, ומפעיל מרכזי אמנות ברחבי העיר.
  • האגף לרישוי ולפיקוח – היתרי בנייה ופיקוח עליה, רישוי עסקים, טיפול במבנים מסוכנים, שומה וגבייה של היטלי השבחה.
  • האגף לשיפור פני העיר – מטפל באחזקת כבישים ומדרכות, גינון ופארקים
  • אגף תרבות תורנית – מספק שרותי תרבות יהודית למגזרים הדתיים של העיר, אירועי חגים וכדומה.
  • רשות הספורט העירונית – מרכז את פעילויות הספורט בעיר, ודואג לתשתיות הפיזיות והתוכנית עבורה ולאחזקתן.
  • רשות התיירות – עוסקת בעידוד ביקורי ולינות תיירים ישראלים וזרים בעיר, ובפיתוח ואחזקת תשתיות תיירותיות ואטרקציות.
  • רשות החניה העירונית – הגוף העוסק בתכנון מערך החניה בעיר, הסדרתו ואכיפתו
  • מנהל חינוך ירושלים (מנח"י) – גוף משותף לעיריית ירושלים ולמשרד החינוך, העוסק בתכנון וניהול מערכת החינוך בעיר.
  • אגף היועץ המשפטי – ייעוץ משפטי למועצה ולאגפים, תביעה עירונית ואכיפת חוק התכנון והבניה, חוק רישוי עסקים וחוקי עזר.

מבנה פוליטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש הפירמידה הפוליטית של עיריית ירושלים עומד ראש העירייה, הנבחר אחת לחמש שנים בבחירות אישיות. במקביל לבחירת ראש העירייה נבחרים, בפתק הצבעה נוסף ובמעטפה נפרדת, חברי מועצת העירייה המתמודדים ברשימות שונות, שאינן בהכרח מקבילות לרשימות המתמודדות בפוליטיקה הלאומית.

ראש העירייה, בדומה לראש ממשלה, נזקק לתמיכת רוב של חברי המועצה שנבחרה, ועל כן ירכיב בדרך כלל קואליציה עירונית ליצירת רוב במועצת העירייה, אשר יעניק לו גיבוי וחופש פעולה לניהול ענייני העיר. בכירי רשימות הקואליציה מתמנים על פי רוב לסגניו, אוחזים בתיקים נושאיים שונים של אחריות לניהול ענייני העיר, ומהווים יחד עם ראש העירייה את "הנהלת העירייה" – היא ה"קבינט" המוניציפלי. בנוסף, חברים בהנהלה מספר חברי מועצה "מחזיקי תיקים" שאינם סגניו של ראש העיר. יתר חברי המועצה שאינם חברי הנהלה פועלים בוועדות השונות, המורכבות מאנשי רשימות שונות מן הקואליציה והאופוזיציה. מועצת עיריית ירושלים מונה 31 חברים (כולל ראש העיר), ומתאפיינת בנוכחות בולטת במיוחד של חברי מועצה דתיים וחרדים – עובדה הנגזרת מן ההרכב הדמוגרפי של העיר. לעומת זאת, בולטת בהיעדרה נציגות משמעותית של המגזר הערבי בעיר, המהווה שליש מאוכלוסייתה. זאת משום נטייתם של ערביי מזרח ירושלים להימנע מלממש את זכותם לבחור, ובעיקר להיבחר, למוסדות השלטון המקומי בעיר משיקולים פוליטיים ולאומניים.

הרכב מועצת העירייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

2003–2008

  • ש"ס – 5 מנדטים – שלמה אטיאס (סגן ראש העיר), אליעזר שמחיוף (סגן ראש העיר), שמואל יצחקי, יאיר לארי, שלמה ברסקה
  • מפד"ל – 4 מנדטים – שמואל שקדי (סגן ראש העיר), יאיר גבאי, מינה פנטון, דוד הדרי
  • מרצ – 3 מנדטים – יוסף ג'וזף (פפה) אללו, סער נתנאל, רלי בן דוד
  • שינוי – 2 מנדטים – דליה זומר, בועז עצמון

קואליציה: יהדות התורה, ש"ס, מפד"ל, הליכוד – 20 מנדטים
אופוזיציה: ירושלים תצליח, למען ירושלים, מרצ, שינוי – 11 מנדטים

2008–2013

ראשות העיר

שם המועמד רשימה מספר קולות אחוז
ניר ברקת ירושלים תצליח 116,947 53.04%
מאיר פרוש יהדות התורה 94,456 42.84%
ארקדי גאידמק צדק חברתי 7,988 3.55%
דן בירון עלה ירוק ירושלים של כולנו 1,119 0.57%
  • מספר הקולות הכשרים: 220,510
  • מספר הקולות הפסולים: 7,730

מועצת העירייה

שם הרשימה מספר קולות יו"ר הרשימה סימן מנדטים
יהדות התורה 54,026 מאיר פרוש ג 8
ירושלים תצליח 40,641 ניר ברקת נר 6
ש"ס 30,181 שלמה אטיאס שס 4
המפד"ל - איחוד לאומי 22,104 דוד הדרי טב 3
מרצ 18,280 פפה אללו מרצ 3
התעוררות ירושלמים 16,692 רחל עזריה הי 2
ירושלים ביתנו 9,603 מריה נוביקוב ל 2
הליכוד 8,688 אלישע פלג מחל 1
פסגת זאב על המפה 7,976 יעל ענתבי פז 1
למען ירושלים 7,968 מאיר תורג'מן ק 1
צדק חברתי 5,147 ארקדי גאידמק צה -
עלה ירוק 1,436 דן בירון ע -
אור והירוקים 977 גרגורי תמר רק -
  • מספר הקולות הכשרים: 223,719
  • מספר הקולות הפסולים: 4,543

הרכב המועצה עם סיומה בנובמבר 2013:

שם הסיעה מספר מנדטים חברי המועצה כיום חברי מועצה שעזבו במהלך הקנדציה הערות
  קואליציה (29 חברים)   
יהדות התורה 8 יצחק פינדרוס, יוסף לוק, אברהם פיינר, יעקב הלפרין, שלמה מליק, ישראל קלרמן, שלמה רוזנשטיין, יוסף דייטש - דייטש - ממלא מקום וסגן ראש העיר
התעוררות בירושלים 4 עופר ברקוביץ', חנן רובין, עינב בר ואלעד מלכה
ש"ס 4 אליעזר שמחיוף, אשר משאלי, שמואל יצחקי, שלמה ברסקה -
מפד"ל-איחוד לאומי 3 דוד הדרי, יאיר גבאי, עדנה פרידמן הדרי - סגן ראש העיר
מרצ 3 פפה אללו, מאיר מרגלית , לורה ורטון - אללו - סגן ראש העיר; מרצ עזבה את הקואליציה ב-28 באוקטובר 2009, וחזרה ב-27 ביוני 2011
ירושלים ביתנו 2 מריה נוביקוב, דוד הרשקוביץ - נוביקוב - סגן ראש העיר
הליכוד 1 אלישע פלג - -
ירושלים תצליח 4 ניר ברקת, רמי לוי, קובי כחלון - לקראת בחירות 2013 התאחדו הסיעות למען ירושלים וירושלים תצליח ומאיר תורג'מן הצטרף ל"ירושלים תצליח"
פסגת זאב על המפה 1 יעל ענתבי - -
  אופוזיציה (2 חברים)  
ירושלמים 1 רחל עזריה - -
למען ירושלים 1 מאיר תורג'מן - -
  • קואליציה: ירושלים תצליח, יהדות התורה, ש"ס, מפד"ל-איחוד לאומי, מרצ, התעוררות, ירושלים ביתנו, ליכוד, פסגת זאב על המפה – 29 מנדטים.
  • אופוזיציה: ירושלמים ולמען ירושלים - 2 מנדטים.


2013–2018

הבחירות למועצת העיר נערכו ב-22 באוקטובר 2013 ולהלן תוצאותיהן בחלוקה למנדטים:‏[9]

שם הסיעה מספר מנדטים חברי המועצה כיום מספר קולות בבחירות תפקידים נוספים
ג - אגודת ישראל - דגל התורה 8 יצחק פינדרוס, יוסי דייטש, ישראל קלרמן, יוחנן ויצמן, מיכאל הלברשטאם, אליעזר צבי ראוכברגר, יעקב הלפרין, שלמה רוזנשטין 53708 -
שס - התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה 5 אליעזר שמחיוף,‏[10] צביקה כהן, נתנאל לסרי, נחמניאל דניאל יוסף צבי סבן, מיכאל מלכיאלי 35148 -
נר - ירושלים תצליח בראשות ניר ברקת 4 ניר ברקת, רמי לוי, מאיר תורג'מן, קובי כחלון 31159 -
הת - התעוררות בירושלים 4 עופר ברקוביץ', חנן רובין, עינב בר, אלעד מלכא 25190 -
ים - ירושלמים בראשות רחל עזריה 2 רחל עזריה, תמיר ניר 16181 -
מרצ - מרצ העבודה ירושלים החופשית התנועה הירוקה 2 פפה אללו, לורה ורטון 12325 -
ק - ירושלים מאוחדת 2 שמואל שקדי, אריה קינג 9735 -
טב - הבית היהודי 1 דב קלמנוביץ' 9097 -
עץ - בני תורה 1 חיים אפשטיין 7316 -
מחל - הליכוד ביתנו 1 משה ליאון 7154 -
פז - פסגת זאב על המפה 1 יעל ענתבי 6120 -

לא עברו את אחוז החסימה:

קנ - שכונות ועסקים בראש - 3088 קולות

ץ - אומץ לב - 2111 קולות

עד - טוב לירושלים - 1883 קולות

י - יש עם אחד - 349 קולות

זך - רשימת ותיקי וגמלאי ירושלים - 86 קולות

ראשי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

קברו של אחמד אל-אסאלי בבית קברות ממילא בירושלים
אחד מבנייני העירייה בכיכר ספרא

Flag of the Ottoman Empire.svg ראשי העירייה בתקופה העות'מאנית (1917-1516)

Flag of the United Kingdom.svg ראשי העירייה בתקופה המנדטורית (1948-1917)

Flag of Israel.svg ראשי עיריית ירושלים המערבית (1967-1948)

Flag of Jordan.svg ראשי עיריית ירושלים המזרחית (1967-1948)

Flag of Israel.svg ראשי עיריית ירושלים המאוחדת (מ-1967)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שלושה אוחזין בעירייה – תולדות עיריית ירושלים בתקופת השלטון הבריטי 1948-1917, מנחם לוין, עורך: יעקב קמחי, הוצאת ספרים אריאל

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ רות קרק, פעילות עיריית ירושלים בסוף בתקופה העות'מאנית, קתדרה 6, דצמבר 1977, עמ' 74
  2. ^ שם, עמ' 82
  3. ^ דוד קרויאנקר, סיפור קריית עיריית ירושלים, עמ' 20
  4. ^ אושרה חוקת עבודה בעיריית ירושלים, הצופה, 25 בפברואר 1957
  5. ^ מבקשים דיון בממשלה בעניין הקמת בית העירייה בירושלים, דבר, 7 במאי 1962
  6. ^ מעיינים ברכישת מגרש במרכז ירושלים, דבר, 25 ביוני 1962
  7. ^ ירושלים כמושבה קולוניאלית – הפירמידה התעסוקתית בעירייה, מאיר מרגלית, הגדה השמאלית, נתוני שנת 2000
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 פרשו מ"ירושלים תצליח" והקימו את "למען ירושלים"
  9. ^ עדכונים מיום הבחירות לרשויות המקומיות
  10. ^ השעה את עצמו ב-13 במאי 2014, בעקבות הרשעתו בפרשת הולילנד
  11. ^ Bovis, Eugene H., The Jerusalem Question, Hoover Policy Study No. 1, 1971, p. 33