עיריית ירושלים
עיריית ירושלים היא גוף השלטון המקומי, במעמד של עירייה, האחראי לניהולה השוטף של העיר ירושלים. ככל רשות מקומית, עוסקת עיריית ירושלים בעניינים מוניציפליים מסוג הסדרת שרותי חינוך, תרבות, רווחה, תשתיות, ניקיון, תברואה וכדומה. עם זאת, מעמדה המיוחד של ירושלים ומאפייניה כבירת מדינת ישראל ומושב מוסדות השלטון, כעיר מקודשת בדתות אחדות, כמוקד של סכסוך בינלאומי ומתיחויות מדיניות, וככרך בעל הרכב דמוגרפי סבוך ומפולג במיוחד – מציבים בפני עיריית ירושלים אתגרים נוספים שאין דומה להם כמעט בערים אחרות.
תוכן עניינים |
היסטוריה[עריכה]
התקופה העות'מאנית[עריכה]
עד אמצע המאה ה-19 לא היה בירושלים גוף מוניציפלי עירוני. בעיר פעלה רק "מג'אלי אל אדארה" – מועצה מנהלתית מחוזית – הדרגה השנייה של הממשל המקומי העות'מאני (דרגה אחת מתחת למועצת הפלך – ה"מג'אלי עומומייה"). עבודות הבנייה בעיר נוהלו על יד מועצת הפלך ולרוב אף בהוראה ישירה של השלטון המרכזי העות'מאני. באמצע המאה ה-19 הוקמה בעיר, בהשפעת תפיסת השלטון המקומי הצרפתית ה"מג'אליס בלדיאת" – מועצת העיר. למעשה, עיריית ירושלים הייתה אחת העיריות הראשונות שקמו באימפריה העות'מאנית [1]. העירייה הוקמה בשנת 1867, ובראשה עמד רפדולו אסתריאדי אפנדי, המתורגמן של מושל ירושלים. מועצת העיר התכנסה בבית הסראייה (שנבנה בשנת 1388), המצוי ברחוב עקבת א-תכייה, בסמוך לכניסה להר הבית.
על פי השיטה העות'מאנית, נהוג היה למסור את משרות השלטון המקומי לבני משפחות מן האליטות המקומיות, שנודעו כמכובדות ובעלות השפעה, ועם זאת נאמנות לשלטון האימפריה. בין אלה בירושלים נמנו המשפחות ח'אלידי, חוסייני, נשאשיבי, נוסייבה ואחרות, ואלה ישבו במועצת העיר ובראשה.
בתקופה זו גבר העניין הבינלאומי בירושלים מצד מעצמות אירופה, שחפצו לחזק את השפעתם הפוליטית והדתית בעיר, והעיר פרצה את גבולותיה דאז – חומות העיר העתיקה, תוך בנייה של מוסדות דת מסיביים ושכונות מגורים מחוץ לחומות. עיריית ירושלים לא הרבתה להתערב בנעשה מחוץ לחומות העיר, והבנייה שם נעשתה ביוזמות פרטיות וללא הכוונה או תוכנית אב מוסדרת מצד השלטון המקומי.
אוכלוסיית העיר גדלה מכ-2,000 תושבים בראשית המאה ה-19 ל-45,000 תושבים בסופה. התפתחות העיר, גידול שטחיה והגידול במספר תושביה הביאו את העירייה להרחיב את פעילותה. בניין הסראייה לא הספיק למשרדי העירייה, והיא עברה בשנת 1896 לבניין שנבנה לצורך זה בפינת הרחובות ממילא ויפו [2], צמוד לחומת העיר אך מחוץ לה. במבנה העירייה, שהיה מול מלון פאסט, היו חנויות בקומתו הראשונה, ודירות מגורים בקומתו העליונה. רק קומה אחת שימשה את העירייה, ובה שכנו מועצת העיר, המחלקה הטכנית להנדסה ומחלקת הניקיון [3].
תקופת המנדט הבריטי[עריכה]
תחילת השלטון הבריטי בארץ ישראל היוותה שינוי משמעותי במעמדה של ירושלים. מעיר ספר הפכה העיר, לראשונה מאז נפילתה של ממלכת ירושלים הצלבנית, לעיר בירה. בנוסף, הביאו הבריטים לעיר נורמות מערביות של שלטון מקומי וניהול עירוני. צעדם הראשון של הבריטים בתחום זה היה לפזר את מועצת העיר העות'מאנית (בה היו 20 חברים, מהם רק שני נוצרים ויהודי אחד), ולמנות מועצה עירונית ובה שישה חברים (שני נוצרים, שני מוסלמים ושני יהודים).
כראש העיר מונה מוסא כאט'ם אל-חוסייני ב-1918, אך הוא הודח שנתיים מאוחר יותר תוך החלפתו בראג'ב נשאשיבי הנוח יותר לשלטונות. עם התבססות המנדט הבריטי נתפתחה מסורת דמוקרטית יותר של בחירות לראשות העירייה ולמועצתה. ב-1937 מונה לראשונה יהודי כראש העיר, דניאל אוסטר, שקודם לכן כיהן כסגנו של ד"ר חוסיין אל-ח'אלידי, ראש העיר המוסלמי.
בתקופת המנדט התרחבו מאוד תחומי השפעתה ושטחי שלטונה של עיריית ירושלים, בעיר שהתרחבה מאוד ושהפכה למרכז השלטון של ארץ ישראל. עיריית ירושלים נאלצה להתמודד עם הפיכתה של העיר מיישוב לבנטיני מוזנח ונחשל לכרך סואן, ולהנהיג בו סטנדרטים אירופיים של תשתיות, אספקת מים, מערך כבישים ורחובות, טיפוח נוי, תברואה ושירותים לתושבים. בתקופה זו כבר התבסס מרכז הכובד של העיר בעיר החדשה שמחוץ לחומות, והונהגו תכניות מוסדרות לבינויה ולהתפתחותה העתידית, בהשראה בריטית. הבריטים הנהיגו מערכת שלטון מקומי מוסדרת, שכללה מחלקות מקצועיות לטיפול בעניינים המוניציפליים השוטפים. כן נתנה העירייה את דעתה לסוגיות של שימור מורשתה ההיסטורית של העיר ומרכזיותה הרוחנית והדתית, תוך שילובן בהתפתחותה המודרנית.
בשנת 1930 הונחה אבן הפינה לבניין הייעודי הראשון שנבנה כמשכן הקבע של עיריית ירושלים, הוא בניין העירייה ההיסטורי בכיכר צה"ל של היום. הבניין אוכלס במשרדי העירייה ומועצתה ב-1932, ושימש כמשכנה של עיריית ירושלים למשך ששת העשורים הבאים.
תקופת מדינת ישראל – העיר החצויה[עריכה]
בעקבות מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל נחצתה ירושלים לשתיים, כאשר חלקה המערבי של העיר החדשה בתחום מדינת ישראל, בעוד העיר העתיקה וחלקיה המזרחיים של העיר החדשה בתחום ממלכת ירדן, וגבול בינלאומי חוצץ ביניהן. מטבע הדברים, נתפצלה עיריית ירושלים לשתי רשויות מוניציפליות נפרדות שאין כל קשר ביניהן בהיותן משתייכות לשתי ישויות מדיניות עוינות זו לזו.
ירושלים המזרחית התפתחה כעיר שהייתה אמנם עיר ספר בשולי הממלכה הירדנית, אך בו בזמן עיר מחוז מרכזית לתושבי הגדה המערבית. היות שבית העירייה המנדטורי נותר בצד הישראלי של הקו העירוני, התמקמה עיריית מזרח ירושלים הירדנית בבניין ברובע הנוצרי של העיר העתיקה.
במקביל, המשיכה ירושלים המערבית את התפתחותה כבירת מדינת ישראל, הוקמו בה מוסדות השלטון של המדינה הצעירה, ואוכלוסייתה תוגברה בגלי עלייה יהודית. שטחי כפרים ערביים בסביבתה שננטשו מתושביהם במלחמת העצמאות סופחו לשטחה המוניציפלי, ושכונות חדשות רבות צמחו בה. העירייה נדרשה לתת מענה בדמות שירותים ותשתיות לאוכלוסייה ההולכת וגדלה, שהייתה בחלקה דלת אמצעים ומרוחקת מלב היישוב היהודי במרכז הארץ.
בצעד אמיץ החליטה עיריית ירושלים שבית העירייה ימשיך למלא את תפקידו כמושב ראש העיר ומועצת העיר, חרף מיקומו הרגיש והמסוכן על קו הגבול. אך הבניין היה צר מלהכיל את כל מחלקות ואגפי העירייה ההולכת וגדלה, ואלה נתפשטו לאורך השנים הבאות אל בנייני משרדים רבים ברחבי העיר, דבר שהיקשה על אספקה יעילה של שירותים לתושבי העיר; בשיאו של התהליך, לקראת שנות ה-90, היו פזורות מחלקות העירייה ושלוחותיה על פני 36 אתרים שונים בעיר. רעיונות שונים עלו לשיכון מחלקות העירייה. בשנת 1957 דובר על רכישת מלון המלכים לצורך שיכון משרדי העירייה[4] אך הדבר לא יצא אל הפועל. בשנת 1962 בקשה העירייה לבנות את משכן העירייה בקריית הממשלה אך נתקלה בהתנגדות מצד ועדת הקריה[5].
בשנת 1956 הצטרפה עיריית ירושלים, יחד עם עיריות תל אביב וחיפה, ל"חבר הרשויות המקומיות", שבזאת שינה את שמו למרכז השלטון המקומי בישראל.
בשנת 1965 נבחר לראשות העיר טדי קולק, שעתיד למלא תפקיד זה למשך 28 השנים הבאות, ולהיות אחת הדמויות המזוהות ביותר עם העיר לתולדותיה. עיקר פועלו של קולק בא לידי ביטוי בתקופה שלאחר איחוד העיר, שהתרחש במהלך הקדנציה הראשונה שלו בראשותה.
לאחר איחוד העיר[עריכה]
במסגרת איחוד ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים, בוצע גם איחוד מוניציפלי ופוזרה מועצת העיר הירדנית. שני חלקי העיר, בתוספת שטחים רבים שסופחו אליה מצידו המזרחי של קו הגבול לשעבר, היו כעת תחת אחריותה של עיריית ירושלים הישראלית בראשות טדי קולק, שנדרשה לספק להם שירותים ותשתיות. לתושבים הערביים של מזרח ירושלים והכפרים שסופחו אליה (כשליש מאוכלוסיית העיר בגבולותיה החדשים) הוענקה תושבות ישראלית וזכות לבחור ולהיבחר למועצת העיר, אף בהיעדר אזרחות ישראלית. בפועל, ממעטים יחסית ערביי מזרח ירושלים לממש זכויות אלה. משימות נוספות שנוספו לעיריית ירושלים לאחר איחוד העיר, בצד אספקת השירותים לאוכלוסיית הצד המזרחי ושדרוג התשתיות בה, הם טשטוש צלקות קו הגבול שחצה בעבר את ירושלים, וקיום החלטות ממשלות ישראל השונות בדבר הרחבת גבולותיה של ירושלים בבניית שכונות יהודיות בעומק השטחים שסופחו לבירה. כמו כן, העביר איחוד העיר לתחום סמכותה של עיריית ירושלים את האתרים הקדושים וההיסטוריים באגן העיר העתיקה, הר הזיתים ונחל קדרון, והעירייה נדרשה לתת פתרונות תכנוניים הולמים לגלי תיירות ועלייה לרגל ששטפו את העיר, והפכו לחלק בלתי נפרד ממאפייניה הקבועים. העירייה בראשות קולק עסקה נמרצות בפיתוח העיר מבחינה אורבנית, תרבותית ותיירותית.
בשנות ה-80 של המאה ה-20 הוחלט על קיבוץ אגפיה השונים של עיריית ירושלים למתחם אחד והקמת קריית עיריית ירושלים סביב כיכר ספרא ובסמוך לבניין העירייה ההיסטורי. בשנות ה-90 נסתיימה הקמת הפרויקט המורכב, שכלל שילוב של שימור מבנים עתיקים עם בנייה חדישה, וכל מחלקות העירייה נתכנסו למתחם קריית העירייה. בתקופה זו עמד בראשות העירייה אהוד אולמרט, לימים ראש ממשלת ישראל.
כיום (תחילת המאה ה-21) מתמודדת עיריית ירושלים עם מכלול אתגרים הנובעים מגידולה הניכר של העיר, תפקידה המרכזי למדינת ישראל ולעם היהודי, הרכבה הדתי והלאומי הסבוך של אוכלוסייתה, היותה מוקד עלייה לרגל להמוני בני דתות שונות, מעמדה הבינלאומי המעורפל, העניין התקשורתי המוגבר בה ובעיותיה הביטחוניות.
מבנה אדמיניסטרטיבי[עריכה]
מנגנון עיריית ירושלים כולל כ-7,500 עובדים [6] (לא כולל עובדי עמותות ועובדי קבלן) המועסקים באגפי העירייה השונים ומנהלותיה. בראש המנגנון עומד מנכ"ל העירייה.
אגפי העירייה[עריכה]
- האגף לתכנון העיר – תפקידו לספק את התשתית התכנונית-סטאטוטורית לכל הצרכים הפיזיים של העיר, הכולל בנייה ציבורית, פרטית ומסחרית, סלילת כבישים, פיתוח שטחים פתוחים, אזורי תעסוקה וכדומה.
- האגף למבני ציבור – עוסק בייזום, קידום, תכנון והקמה של מוסדות ציבור בעיר.
- אגף רווחה – טיפול במצוקות אישיות וחברתיות ושיפור איכות חיי תושבי העיר.
- האגף לשומה ולגבייה – מופקד על עריכת וגביית חיובי הארנונה וכן קנסות, אגרות והיטלים שונים.
- אגף התברואה והתחבורה – עוסק בפינוי אשפה וניקיון, באחזקתו ובתפעולו של מערך הרכב העירוני, ובהפעלת מערך מיחזור הפסולת.
- אגף תחבורה ופיתוח תשתיות – עוסק בענייני בטיחות בדרכים, שילוט ותמרור, הסדרת צמתים, מעגלי תנועה, איי תנועה, מתאם את עבודות התשתית ברחובות העיר.
- אגף חברה ונוער – מהווה גוף מטה עירוני מקצועי מול המערכות הקהילתיות בעיר
- אגף חירום וביטחון – מעניק סיוע לגורמי החרום וההצלה (משטרה, מדא, כיבוי וצהל), מטפל באבטחת מוסדות חינוך ומתקנים עירוניים.
- אגף שרותי כבאות והצלה – מתפעל את מערך שירותי הכבאות בעיר.
- אגף תרבות – אחראי לתכנון התרבות והאמנות בעיר, סיוע למוסדות תרבות.
- אגף לאומנויות – אחראי על פעילויות בתחומי אמנויות הבמה והאמנות הפלסטית, ומפעיל מרכזי אמנות ברחבי העיר.
- האגף לרישוי ולפיקוח – היתרי בנייה ופיקוח עליה, רישוי עסקים, טיפול במבנים מסוכנים, שומה וגבייה של היטלי השבחה.
- האגף לשיפור פני העיר – מטפל באחזקת כבישים ומדרכות, גינון ופארקים
- אגף תרבות תורנית – מספק שרותי תרבות יהודית למגזרים הדתיים של העיר, אירועי חגים וכדומה.
- רשות הספורט העירונית – מרכז את פעילויות הספורט בעיר, ודואג לתשתיות הפיזיות והתוכנית עבורה ולאחזקתן.
- רשות התיירות – עוסקת בעידוד ביקורי ולינות תיירים ישראלים וזרים בעיר, ובפיתוח ואחזקת תשתיות תיירותיות ואטרקציות.
- רשות החניה העירונית – הגוף העוסק בתכנון מערך החניה בעיר, הסדרתו ואכיפתו
- מנהל חינוך ירושלים (מנח"י) – גוף משותף לעיריית ירושלים ולמשרד החינוך, העוסק בתכנון וניהול מערכת החינוך בעיר.
- אגף היועץ המשפטי – ייעוץ משפטי למועצה ולאגפים, תביעה עירונית ואכיפת חוק התכנון והבניה, חוק רישוי עסקים וחוקי עזר.
מבנה פוליטי[עריכה]
בראש הפירמידה הפוליטית של עיריית ירושלים עומד ראש העירייה, הנבחר אחת לחמש שנים בבחירות אישיות. במקביל לבחירת ראש העירייה נבחרים, בפתק הצבעה נוסף ובמעטפה נפרדת, חברי מועצת העירייה המתמודדים ברשימות שונות, שאינן בהכרח מקבילות לרשימות המתמודדות בפוליטיקה הלאומית.
ראש העירייה, בדומה לראש ממשלה, נזקק לתמיכת רוב של חברי המועצה שנבחרה, ועל כן ירכיב בדרך כלל קואליציה עירונית ליצירת רוב במועצת העירייה, אשר יעניק לו גיבוי וחופש פעולה לניהול ענייני העיר. בכירי רשימות הקואליציה מתמנים על פי רוב לסגניו, אוחזים בתיקים נושאיים שונים של אחריות לניהול ענייני העיר, ומהווים יחד עם ראש העירייה את "הנהלת העירייה" – היא ה"קבינט" המוניציפלי. בנוסף, חברים בהנהלה מספר חברי מועצה "מחזיקי תיקים" שאינם סגניו של ראש העיר. יתר חברי המועצה שאינם חברי הנהלה פועלים בוועדות השונות, המורכבות מאנשי רשימות שונות מן הקואליציה והאופוזיציה. מועצת עיריית ירושלים מונה 31 חברים (כולל ראש העיר), ומתאפיינת בנוכחות בולטת במיוחד של חברי מועצה דתיים וחרדים – עובדה הנגזרת מן ההרכב הדמוגרפי של העיר. לעומת זאת, בולטת בהיעדרה נציגות משמעותית של המגזר הערבי בעיר, המהווה שליש מאוכלוסייתה. זאת משום נטייתם של ערביי מזרח ירושלים להימנע מלממש את זכותם לבחור, ובעיקר להיבחר, למוסדות השלטון המקומי בעיר משיקולים פוליטיים ולאומניים.
הרכב מועצת העירייה[עריכה]
2008-2003
- יהדות התורה – 9 מנדטים – אורי לופוליאנסקי (רה"ע), יהושע פולק (סגן ראש העיר), אורי מקלב (סגן ראש העיר), אברהם פיינר, יוסף לוק, יעקב שנור, שלמה רוזנשטיין, שלמה מליק, יוסף דייטש.
- ירושלים תצליח – 6 מנדטים – ניר ברקת (יו"ר האופוזיציה), רמי לוי, לידיה בלוצקי, מאיר תורג'מן [1], רות רלב"ג [1], אבי קוסטליץ [1].
- ש"ס – 5 מנדטים – שלמה אטיאס (סגן ראש העיר), אליעזר שמחיוף (סגן ראש העיר), שמואל יצחקי, יאיר לארי, שלמה ברסקה.
- מפד"ל – 4 מנדטים – שמואל שקדי (סגן ראש העיר), יאיר גבאי, מינה פנטון, דוד הדרי.
- מרצ – 3 מנדטים – יוסף ג'וזף (פפה) אללו, סער נתנאל, רלי בן דוד.
- שינוי – 2 מנדטים – דליה זומר, בועז עצמון.
קואליציה: יהדות התורה, ש"ס, מפד"ל, הליכוד – 20 מנדטים.
אופוזיציה: ירושלים תצליח, למען ירושלים, מרצ, שינוי – 11 מנדטים.
1. ^ פרשו מ"ירושלים תצליח" והקימו את "למען ירושלים".
2008 –
- יהדות התורה – 8 מנדטים – יצחק פינדרוס, יוסף לוק, אברהם פיינר, יעקב הלפרין, שלמה מליק, ישראל קלרמן, שלמה רוזנשטיין, יוסף דייטש (מ"מ וסגן ראש העיר) [1].
- ירושלים תצליח – 6 מנדטים – ניר ברקת, קובי כחלון (סגן ראש העיר), נעמי צור (סגנית ראש העיר), רמי לוי, יקיר שגב, חיליק בר (הוחלף על ידי סימי מור עם בחירתו לכנסת)[6].
- ש"ס – 4 מנדטים – אליעזר שמחיוף, אשר משאלי, שמואל יצחקי, שלמה ברסקה.
- מפד"ל-איחוד לאומי – 3 מנדטים – דוד הדרי (סגן ראש העיר), יאיר גבאי, עדנה פרידמן.
- ירושלים ביתנו – 2 מנדטים – מריה נוביקוב (סגנית ראש העיר), דוד הרשקוביץ'.
- הליכוד – מנדט אחד – אלישע פלג.
- פסגת זאב על המפה – מנדט אחד – יעל ענתבי.
- למען ירושלים – מנדט אחד – מאיר תורג'מן.
קואליציה: ירושלים תצליח, יהדות התורה [2], ש"ס [3], מפד"ל-איחוד לאומי, מרצ [5], התעוררות, ירושלים ביתנו, ליכוד, פסגת זאב על המפה– 29 מנדטים.
אופוזיציה: ירושלמים ולמען ירושלים - 2 מנדטים.
1. ^ נכנס עקב פרישתו של מאיר פרוש לאחר ההפסד בבחירות לראשות העירייה.
2. ^ הצטרפו ב-8.12.08, מספר ימים לאחר הקמת הקואליציה המקורית.
3. ^ הצטרפו ב-15.12.08.
4. ^ פרש מהקואליציה ב-28.10.09 [7]
5. ^ חזרו ב-27.6.11.
6. ^בת-אל אביר, "חיידק הנשים דבק בי": האישה החדשה של ברקת במועצה, באתר nrg מעריב, 3 במרץ 2013, זמן ירושלים
ראשי העיר[עריכה]
ראשי העירייה בתקופה העות'מאנית (1917-1516)
- 1867(~)-1874 יוסף אל-ח'אלידי (קדנציה ראשונה)
- 1874(~)-1876 ......
- 1876(~)-1877 יוסף אל-ח'אלידי (קדנציה שנייה)
- 1877(~)-1878 .......
- 1878(~)-1879 יוסף אל-ח'אלידי (קדנציה שלישית)
- 1879(~)-1882 עומר אל-חוסייני
- 1882(~)-1897 סלים אל-חוסייני
- 1897(~)-1899 יאסין אל-ח'אלידי
- 1907-1899 יוסף אל-ח'אלידי חבר הפרלמנט העות'מאני ואיש בעל חשיבות באימפריה העות'מאנית.
- 1909-1907 פאדי אל-עלמי
- 1917-1910 חוסיין אל-חוסייני
ראשי העירייה בתקופה המנדטורית (1948-1917)
- 1918-1917 עארף א-דג'אני
- 1920-1918 מוסא כאט'ם אל-חוסייני: פלסטיני, מונה והודח על ידי הבריטים בשל מעורבותו במאורעות תר"פ.
- 1934-1920 ראג'ב נשאשיבי: פלסטיני פרו בריטי, מתנגדו העיקרי של חאג' אמין אל חוסייני.
- 1937-1934 חוסיין אל-ח'אלידי: פלסטיני פרו בריטי, רופא.
- 1938-1937 דניאל אוסטר (קדנציה ראשונה), יהודי.
- 1944-1938 מוסטפא אל-ח'אלידי
- 1945-1944 דניאל אוסטר (קדנציה שנייה)
- 1949-1945 ועדה שמנתה ראש עיר ושני סגנים, שמונו על ידי המנדט [8].
 ראשי עיריית ירושלים המערבית (1967-1948)
|
|
ראשי עיריית ירושלים המאוחדת (מ-1967)
- 1993-1967 טדי קולק: חבר מפא"י ואחר כך רפ"י והעבודה. במערכות הבחירות האחרונות שלו התמודד ברשימה נפרדת - "ירושלים אחת".
- 2003-1993 אהוד אולמרט: פרש בעקבות בחירתו לכנסת מטעם הליכוד.
- 2008-2003 אורי לופוליאנסקי ראש העיר החרדי הראשון.
- 2008 ואילך, ניר ברקת.
בחירות לעירייה[עריכה]
נובמבר 2008
ראשות העיר
| שם המועמד | רשימה | מספר קולות | אחוז |
|---|---|---|---|
| ניר ברקת | ירושלים תצליח | 116,947 | 53.04% |
| מאיר פרוש | יהדות התורה | 94,456 | 42.84% |
| ארקדי גאידמק | צדק חברתי | 7,988 | 3.55% |
| דן בירון | עלה ירוק ירושלים של כולנו | 1,119 | 0.57% |
- מספר הקולות הכשרים: 220,510
- מספר הקולות הפסולים: 7,730
מועצת העירייה
| שם הרשימה | מספר קולות | יו"ר הרשימה | סימן | מנדטים |
|---|---|---|---|---|
| יהדות התורה | 54,026 | מאיר פרוש | ג | 8 |
| ירושלים תצליח | 40,641 | ניר ברקת | נר | 6 |
| ש"ס | 30,181 | שלמה אטיאס | שס | 4 |
| המפד"ל - איחוד לאומי | 22,104 | דוד הדרי | טב | 3 |
| מרצ | 18,280 | פפה אללו | מרצ | 3 |
| התעוררות ירושלמים | 16,692 | רחל עזריה | הי | 2 |
| ירושלים ביתנו | 9,603 | מריה נוביקוב | ל | 2 |
| הליכוד | 8,688 | אלישע פלג | מחל | 1 |
| פסגת זאב על המפה | 7,976 | יעל ענתבי | פז | 1 |
| למען ירושלים | 7,968 | מאיר תורג'מן | ק | 1 |
| צדק חברתי | 5,147 | ארקדי גאידמק | צה | - |
| עלה ירוק | 1,436 | דן בירון | ע | - |
| אור והירוקים | 977 | גרגורי תמר | רק | - |
- מספר הקולות הכשרים: 223,719
- מספר הקולות הפסולים: 4,543
ראו גם[עריכה]
 |
לנושאים משויכים נוספים ראו פורטל ירושלים |
לקריאה נוספת[עריכה]
שלושה אוחזין בעירייה – תולדות עיריית ירושלים בתקופת השלטון הבריטי 1948-1917, מנחם לוין, עורך: יעקב קמחי, הוצאת ספרים אריאל.
קישורים חיצוניים[עריכה]
הערות שוליים[עריכה]
- ^ רות קרק, פעילות עיריית ירושלים בסוף בתקופה העות'מאנית, קתדרה 6, דצמבר 1977, עמ' 74.
- ^ שם, בעמ' 82.
- ^ קרויאנקר, סיפור קריית עיריית ירושלים בעמ' 20.
- ^ אושרה חוקת עבודה בעיריית ירושלים, הצופה, 25 בפברואר 1957
- ^ מבקשים דיון בממשלה בעניין הקמת בית העירייה בירושלים, דבר, 7 במאי 1962
- ^ ירושלים כמושבה קולוניאלית – הפירמידה התעסוקתית בעירייה, מאיר מרגלית, "הגדה השמאלית". נתוני שנת 2000.
- ^ ניר חסון, מאיר מרגלית, נביא הזעם של עיריית ירושלים, לא יכול לשתוק יותר, באתר הארץ, 29 באוקטובר 2009
- ^ Bovis, Eugene H. The Jerusalem Question. Hoover Policy Study No. 1. 1971. p. 33
