צבא הגנה לישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
צבא הגנה לישראל
IDF new.png
סמל צה"ל
Flag of the Israel Defence Forces.svg
דגל צה"ל
כוח אדם
גיל הגיוס גיל 18 לשירות חובה
זמינות לשירות צבאי מכלל האוכלוסייה גברים בני 17–49: 1,499,186 (הערכה משנת 2000)
נשים בנות 17–49: 1,462,063 (הערכה משנת 2000)
מתאימים לשירות צבאי מכלל האוכלוסייה גברים בני 17–49: 1,226,903 (הערכה משנת 2000)
נשים בנות 17–49: 1,192,319 (הערכה משנת 2000)
גודל מחזור שנתי המגיע לגיל הגיוס גברים: 50,348 (הערכה משנת 2000)
נשים: 47,996 (הערכה משנת 2000)
כוחות פעילים 176,500
כוחות מילואים 445,000
עלות הצבא
תקציב שנתי 55 מיליארד ש"ח (תקציב הביטחון כולו 2011)‏[1]
אחוזי תמ"ג 6% (2010)‏[2]

צבא הגנה לישראל (הידוע בעיקר בראשי תיבות: צה"ל, וכן בצורה צבא ההגנה לישראל[3]) הוא צבאה של מדינת ישראל והארגון המרכזי לשמירת ביטחונה וריבונותה. צה"ל משמש ככוח ההגנה העיקרי על קיומה של מדינת ישראל ובנוסף משרת משימות לאומיות, כמו התיישבות בכל שטחי מדינת ישראל באמצעות הנח"ל, ביעור הבערות והנחלת השפה באמצעות מורות חיילות, אימונים קדם-צבאיים באמצעות הגדנ"ע, משימות חילוץ והצלה באמצעות יחידת החילוץ וההצלה הארצית ועוד. צה"ל נחשב לצבא החזק ביותר במזרח התיכון[4] ולאחד הצבאות המתקדמים ביותר בעולם‏[5][6].

הדרג הפיקודי העליון בצה"ל הוא ראש המטה הכללי (בראשי תיבות: הרמטכ"ל). הרמטכ"ל הנוכחי של צה"ל הוא רב-אלוף בני גנץ. בהתאם לחוק יסוד: הצבא, צה"ל נתון למרוּת הממשלה, והשר הממונה מטעם הממשלה על הצבא הוא שר הביטחון.

כוח האדם בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגיוס לצה"ל מתבצע מכוח חוק שירות ביטחון, אשר מסדיר את ההוראות בדבר השירות. בישראל נהוג שירות חובה לבנים ולבנות, ואורכו של השירות משתנה מתקופה לתקופה.

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שירות נשים בצה"ל

הרכב כוח האדם בצה"ל השתנה לאורך הזמן עם השינוי בהרכב האוכלוסייה בישראל. לאחר מלחמת העצמאות מנה הצבא 25 אלף איש. בשנותיו הראשונות שירתו בצה"ל בני המושבים והקיבוצים, בני העליות הראשונות מאירופה ועולים חדשים שהגיעו בעלייה הגדולה של שנות החמישים. עם הזמן חל שינוי בהרכב כח האדם בצבא ועלה באופן יחסי משקלם של עולים יהודים מארצות ערב וצאצאיהם ושל דתיים לאומיים בצבא.

על פי הערכה של המכון למחקרי ביטחון לאומי (עמוד 11 - PDF):

בסך הכול - 176,500 חיילים בסדיר ועוד 445,000 חיילים בכוח המילואים

תקציב שנתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקציב השנתי של צה"ל ב-2014 הכולל 44.3 מיליארד ש"ח + ו-3.1 מיליארד דולר סיוע אמריקני (13.346 מיליארד ש"ח) הנו בסך הכל 57.646 מיליארד ש"ח‏[7].

התקציב מתפלג באופן הבא‏[8]:

  • שכר ומילואים - 30.2%
  • שיקום - 8.4%
  • גמלאות - 12.7%
  • רכש - 48.7%

הגיוס לצה"ל והשירות בו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גיוס לצה"ל
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – שירות בצה"ל
טקס הענקת כומתה לחיילי חטיבת הנח"ל
קליטת עלייה בצה"ל. חיילים עולים לומדים עברית במסגרת הטירונות בבה"ד 4 בשנות ה-50
לוחמים ולוחמות גדוד קרקל - גדוד חי"ר קל מעורב

לפי חוק שירות ביטחון, הגיוס לצה"ל הוא בבחינת גיוס חובה לכל אזרח ישראלי שהגיע לגיל 18 (למעט חריגים, כגון ערבים ישראלים ששר הביטחון פוטר אותם משירות מתוקף הסמכות המוענקת לו בחוק זה). השירות הסדיר אורך כיום בפועל שלוש שנים לגברים ושנתיים לנשים.

לכל חייל נקבע פרופיל רפואי, ולפיו מוחלט באיזה מערך לשבצו. מן השירות הצבאי פטורים בעלי פרופיל נמוך (פרופיל 21) או המאובחנים כחסרי התאמה לשירות צבאי. הפרופיל הגבוה ביותר הוא 97. עבור בני מיעוטים, להוציא דרוזים וצ'רקסים הגיוס הוא התנדבות. בנוסף, נשים זכאיות לקבלת פטור משירות בצה"ל מטעמי הכרה דתית (ראו נשים בצה"ל). אף על פי שרשמית הגיוס הוא חובה, בפועל אחוז משמעותי אינו מתגייס מסיבות שונות. בין היתר קיימת תופעה של סרבנות לגיוס לשירות הצבאי, הנובעת מטעמים מצפוניים ופוליטיים (להרחבה ראו סרבנות בישראל).

חובת השרות לתלמידי ישיבה המצהירים ש"תורתם אומנותם" נדחית כל עוד הם לומדים, ובפועל חלקם אינם מתגייסים (נושא זה שנוי במחלוקת ציבורית, נסיונות לשנות את החוק כשלו). קיימת מסגרת שירות לתלמידי ישיבות - ישיבות ההסדר. במסגרת זו משלבים פרקי שירות פעיל בצה"ל ופרקי שירות ללא תשלום, המסתכמים בכ-4 שנים. צה"ל מקל בתנאי השרות ובארכו גם למתגייסים בגיל מבוגר ובעלי משפחות, לספורטאים ולמוזיקאים מחוננים.

לאחר סיום השירות הסדיר, ממשיכים חלק מהחיילים לשרת תקופה קצובה בכל שנה ובמקרי חירום (ראו: צו 8), במסגרת שירות המילואים.

השירות בצה"ל מתקיים בשלושה מסלולים:

  • שירות חובה: שירות שמתקיים מכוח חובה שנקבעה בחוק שירות ביטחון.
  • שירות קבע: שירות שמתקיים בעקבות הסכמה חוזית בין משרת הקבע ובין צה"ל.
  • שירות מילואים: שירות שבמסגרתו נקראים אזרחים לשירות פעיל של כחודש בשנה, לשם אימונים ופעילות ביטחון שוטף, ובעיקר לשם הגדלת סדר הכוחות בזמן מלחמה.

משרתי החובה ומשרתי הקבע, יחד עם אזרחים עובדי צה"ל, מרכיבים את הצבא הסדיר.

מעת לעת מתעורר ויכוח ציבורי סביב סוגיית ההימנעות מגיוס בישראל. בדרך כלל בהקשר לציבור החרדי, לציבור הערבי ולידוענים, אם כי גם בנסיבות אחרות.

שירות חובה שלא בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלק מהמתגייסים לצה"ל מופנים לשירות חובה במשמר הגבול (מג"ב), שהוא זרוע של משטרת ישראל ולא גוף של צה"ל. בפועל, ישנו שיתוף פעולה הדוק בין מג"ב לצה"ל, בעיקר בלוחמה בטרור בשטחי יהודה ושומרון.

מסלול שירות נוסף הוא שח"ם בו במקום להתגייס לצה"ל משרתים במשטרת ישראל את שירות החובה.

צבא העם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מודל צבא העם

כצבא בשירות חובה, שהוא גם "צבא העם" הוטלו על הצבא (והצבא לקח על עצמו) משימות לאומיות בתחום כוח האדם כגון קליטת עלייה, שילוב נוער שלא נמצא במסגרות לימוד ("נערי רפול"), הכשרה לבחינות בגרות ועוד.

בשנת תשכ"ה (1965) זכה צה"ל בפרס ישראל לחינוך[9].

המרכיב האנושי המרכזי של צה"ל הוא יהודים תושבי ישראל. בנוסף משרתים בצה"ל גם בדואים, דרוזים ועולים שאינם יהודים. ערביי ישראל אינם מגויסים ומרבית החרדים פטורים מגיוס או משרתים זמן קצר. בהשפעת המודל של צבא העם ואופייה הרב תרבותי, התפתח בצה"ל עם הזמן הרכב אנושי מגוון מבחינה מגדרית, אתנית, דתית וכדומה. למגוון זה ישנם מספר ביטויים מרכזיים:

  • הימצאותן של קבוצות אוכלוסייה שונות ורבות בצבא, כולל בתפקידים שאינם מקובלים בעולם, כמו נשים קרביות.
  • הסללה, מכוונת ולא מכוונת, של חברי קבוצות שונות לתפקידים שונים וליחידות שונות.
  • שירות של קבוצות בצבא באופן מאוגד, כמו בני ישיבות ובני גרעין, תוך מעורבות של בעלי תפקידים אזרחיים בנעשה בצבא.

הפיכת צה"ל לצבא מקצועי[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך כהונתו כראש אכ"א, חולל אלוף גיל רגב סערה כאשר אמר כי אינו מעוניין בגיוס חיילים מאוכלוסיות חלשות, כיוון ש"יותר משהם תורמים לצבא, אנחנו משקיעים בהם". לדבריו עדיף צבא מקצועי יותר גם על חשבון התפישה כי צה"ל הוא "צבא העם". רגב התנגד בין היתר לפרויקט "נערי רפול" ולתוכנית "עתידים". במהלך כהונתו בשנת 2003 העלה תוכנית להפיכת צה"ל לצבא מקצועי בשכר, בשונה מהמצב הקיים, בו הצבא המתבסס על שירות חובה. התוכנית נדחתה על ידי שר הביטחון דאז, שאול מופז‏[10].

הקוד האתי של צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רוח צה"ל

לצה"ל קוד אתי רשמי שעל פיו מחונכים חייליו וקציניו. הקוד האתי הרשמי מדגיש את חשיבות הדבקות במשימה וטוהר הנשק. צה"ל פועל רבות כדי להנחיל את הקוד האתי הרשמי לחיילים על ידי פעילות חינוכית במהלך הטירונות, קורסי מפקדים, סדנאות חינוך ועוד.

הקוד האתי הרשמי מבטא את רצון מקימי הצבא להציב רף מוסרי לפעילות חייליו. חריגות מערכים אלו יחד עם מחלוקות שהתגלו לאופן יישומם במצבים שונים, הביאו את שלטונות הצבא לקבוע בכתובים את הקוד האתי של הצבא בשנת 1994 וכונה רוח צה"ל. לדברי עורכיו של המסמך, הוא יונק מארבעה מקורות: מסורת צה"ל, מסורת מדינת ישראל, מסורת עם ישראל וערכי מוסר אוניברסליים.

מלבד הקוד האתי של צה"ל, חתומה מדינת ישראל גם על אמנות בינלאומיות כדי להבטיח שמירה ערכי מוסר גם במצבי מלחמה, ובהן אמנת ז'נבה (1949) ואמנות האג.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – היסטוריה של צבא הגנה לישראל, מבצעי צבא הגנה לישראל

הקמת צה"ל ומלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנפת דגל הדיו במבצע עובדה בו כבש צה"ל את אילת. מבצע זה סימן את סיומה של מלחמת העצמאות

צה"ל הוקם כשבועיים לאחר קום מדינת ישראל, תוך כדי קרבות מלחמת העצמאות. הממשלה הזמנית החליטה על הקמתו וראש הממשלה, דוד בן-גוריון חתם על "פקודת צבא הגנה לישראל" ב-26 במאי 1948[11], וב-31 במאי פרסם "פקודת יום להקמת צבא הגנה לישראל"‏‏‏[12].

הפקודה כללה את ההוראה החד-משמעית שלא יתקיים כוח צבאי במדינת ישראל מלבד צה"ל, נוסח זה שימש מאוחר יותר כהנמקה להפסקת פעולתם של הכוחות המזוינים של המחתרות.

צה"ל התבסס על המבנה הארגוני של ההגנה (ומכאן שמו "צבא ההגנה"), כדי לשמש ככוח הלוחם העיקרי של מדינת ישראל, ומיזג לתוכו גם לוחמים מהבריגדה היהודית והמחתרות האחרות - האצ"ל והלח"י. עם הקמת צה"ל פורקו חטיבות הפלמ"ח והוכפפו לפיקוד צה"ל. שתים עשרה החטיבות שפעלו:

1. חטיבת גולני
2. חטיבת כרמלי
3. חטיבת אלכסנדרוני
4. חטיבת קרייתי

5. חטיבת גבעתי
6. חטיבת עציוני
7. חטיבה 7
8. חטיבה 8

9. חטיבת עודד
10. חטיבת הראל
11. חטיבת יפתח
12. חטיבת הנגב

בראשיתו כלל צה"ל מספר חילות: חיל הרגלים - שהורכב מחטיבות החי"ר השונות של ההגנה והפלמ"ח והאצ"ל, חיל ההנדסה - שהוקם עוד ב-1947, חיל השריון - שכלל את חטיבה 7 וחטיבה 8 והפעיל בעיקר משוריינים, חיל התותחנים, חיל האוויר וחיל המודיעין (שהמשיך את ש"י של ההגנה).

מיד עם הקמתו החל צה"ל להילחם במלחמת העצמאות והתארגן תוך כדי הלחימה, כאשר היחידות הלוחמות השונות הוכפפו בהדרגה לפיקוד צה"ל. במהלך ימי ההפוגה הראשונה החל צה"ל להצטייד בנשק כבד ותחמושת, שהגיעו בעיקר מצ'כוסלובקיה תוך תמיכה מארצות הברית וברית המועצות. בתום המלחמה היה צה"ל מצויד ומאורגן טוב יותר מאשר בתחילתה, אך עדיין היה רחוק מלהיות צבא מקצועי וממוקצע.

התעצמות והתמקצעות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתמקצעות החלה בשנות החמישים[13] ובמבצע קדש צה"ל כבר היה מאורגן ומצויד בצורה המצופה מצבא מקצועי מערבי, לרבות ברובה אחיד ללוחמי החי"ר, מטוסי קרב תקניים וטנקים. יחידה 101 שעליה פיקד אריאל שרון פיתחה והחדירה דפוסי חיילות, קומנדו ולוחמה זעירה שהשפיעו אחר כך על כל יחידות השדה של צה"ל והיחידות המיוחדות שלו.

ב-1956 פתחה ישראל, בשיתוף בריטניה וצרפת במבצע קדש נגד מצרים, בו נחלה ניצחון מוחץ וכבשה את חצי האי סיני. בעקבות לחץ בינלאומי נאלצה ישראל לסגת, לא לפני שלקחה ציוד ונשק שלל רב ממה שהותיר אחריו הצבא המצרי המובס, והרסה את התשתית הצבאית המצרית במבצע עמורה. לקראת המבצע, צרפת שהייתה בעד שישראל תצא למלחמה, ציידה את ישראל בנשק ובמטוסי קרב, מה שהוביל לשיתוף פעולה פורה בין שתי המדינות, שהפסיק במלחמת ששת הימים באמברגו שהטילה על ישראל.

ההתעצמות המשיכה גם בשנות ה-60 של המאה ה-20 הודות לנשק שלל שנלקח מהערבים במלחמות נגדם, ורכש של נשק תקני מצרפת, בפרט מטוסי המיראז' 3 וטנקי AMX-13. תוצאת ההתעצמות הייתה ניצחון מוחץ במלחמת ששת הימים ב-1967, בה ניצח צה"ל את מצרים, סוריה וירדן תוך ששה ימים תוך כיבוש חצי האי סיני, רמת הגולן, הר החרמון, יהודה, שומרון ועזה ובפרט שחרור ירושלים. מלחמת ששת הימים נפתחה במתקפת מנע אווירית (מבצע מוקד) בה השמיד חיל האוויר הישראלי את רוב הכוח האווירי של מצרים, סוריה וירדן. המבצע הקנה לצה"ל עליונות אווירית למשך כל המלחמה. חיל השריון הישראלי הביס בשורת תמרונים מזהירים את חילות השריון של מצרים, סוריה וירדן וכבש שטחים נרחבים תוך זמן קצר, תוך שחיל ההנדסה מפלס לו את הדרך. בעקבות הניצחון היו ישראל, צה"ל והעם באופוריה.

שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוף שנות ה-60 ושנות ה-70 של המאה ה-20 התאפיינו במלחמות התשה, הן נגד צבא מצרים (מלחמת ההתשה) והן נגד ארגוני טרור פלסטיניים. בעקבות הקמת אש"ף באמצע שנות ה-60 החל צה"ל להקדיש את כוחותיו למלחמה בטרור וביצע מבצעים רבים נגד הטרור הפלסטיני כגון מבצע כראמה (1968), מבצע אביב נעורים (1973) ושחרור בני הערובה באנטבה (1976).

טנק של צה"ל חוצה את תעלת סואץ על גשר שהקים חיל ההנדסה הישראלי

בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים גדל צה"ל מאוד, בייחוד חיל האוויר וחיל השריון. הדוקטרינה הצבאית בצה"ל עמדה על הבקעה מהירה של עוצבות שריון וחיל הרגלים הוזנח‏[14]. דוקטרינה זו גבתה מחיר כבד מלוחמי צה"ל ובמיוחד מכוחות השריון בתחילת המלחמה, שכן המצרים הפעילו מאות "ציידי טנקים" שצוידו בטילים נגד טנקים.

המלחמה הגדולה ביותר בתקופה זו הייתה מלחמת יום הכיפורים שפרצה באוקטובר 1973. המלחמה פרצה בהפתעה וצה"ל לא היה מוכן לה ועל כן ספג בימים הראשונים מפלות קשות. בהמשך, צה"ל הצליח להתארגן, להדוף את האויב לשטחו ואף לפרוץ קדימה אל תוך מצרים וסוריה. מלחמת יום הכיפורים נתפשה בישראל כמכה קשה והתפכחות מהאופוריה של ששת הימים - בעיקר בגלל האבדות הכבדות ומתקפת הפתע של הערבים.

בשנת 1978 ערך צה"ל את מבצע ליטני כנגד ארגוני הטרור הפלסטינים ובראשם אש"ף, שעברו ללבנון עקב אירועי ספטמבר השחור בירדן. שנים אלה אופיינו בפעולות טרור פלסטיניות וירי רקטות (שכונו על ידי התקשורת "קטיושות") אל עבר יישובי הצפון, ומנגד פעולות צה"ל בלבנון. בשנת 1982 פרצה מלחמת לבנון שהחלה כמבצע שלום הגליל ונמשכה עד 1985. במלחמה זו נלחם צה"ל הן כנגד הצבא הסורי והן כנגד המיליציות הפלסטיניות. לצד הישגים כמו מבצע ערצב 19, הפלת למעלה מ-80 מטוסים סורים ללא אבידות בקרבות אוויר וגירוש אש"ף לתוניס, שקע צה"ל ב"ביצה הלבנונית" וקם ארגון הטרור השיעי חזבאללה, שנהפך לאויב מר לישראל מאז. ב-1985 נסוג צה"ל מרוב לבנון והשאיר כוחות שלו ושל צד"ל ברצועה בדרום לבנון שנקרא רצועת הביטחון.

מטוס קרב F-16 נץ של חיל האוויר הישראלי שהפציץ את הכור בעיראק והפיל 6 מטוסי קרב סורים

ב-1981 תקף והשמיד חיל האוויר הישראלי את הכור הגרעיני בעיראק במבצע אופרה.

מלחמה בעצימות נמוכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שנות ה-80 של המאה ה-20 התאפיינו בלחימה בעצימות נמוכה, בעיקר ברצועת הביטחון בלבנון, אך החל מ-1987 גם בפלסטינים בעקבות פריצת האינתיפאדה הראשונה. כנגד פעילות צה"ל בשטחים נטען שהחיילים משמשים כשוטרים, דבר השוחק את המוכנות של צה"ל למלחמה כוללת. בעקבות הסכמי אוסלו החל צה"ל לסגת בהדרגה משטחי יהודה, שומרון ועזה לטובת הרשות הפלסטינית שהתבססה על אש"ף ופרשה כוחות ביטחון משלה.

הלחימה ברצועת הביטחון נמשכה וכללה מספר מבצעים גדולים בהם מבצע דין וחשבון ומבצע ענבי זעם, שנועדו להרתיע את חזבאללה מלהפגיז את יישובי הצפון ברקטות (כגון רקטות 107 מ"מ וגראד 122 מ"מ, שזכו לשם הגנרי "קטיושות" בתקשורת הישראלית).

אחרי גל פיגועי התאבדות בישראל שהוביל הארגון האסלאמי הפונדמנטליסטי חמאס ואחרי עליית בנימין נתניהו לשלטון ב-1996 שרר שקט יחסי בישראל, שהופר בשנות ה-2000.

בשנת 2000 הורה ראש הממשלה אהוד ברק (לשעבר הרמטכ"ל) לצה"ל לסגת מרצועת הביטחון בדרום לבנון. הנסיגה נעשתה בחופזה ולטענת גורמים ביטחוניים[דרוש מקור] גרמה לפגיעה בכושר ההרתעה של צה"ל ותרמה לפריצת האינתיפאדה השנייה.

מערכת כיפת ברזל להגנה מפני ארטילריה רקטית. המערכת נהפכה למבצעית ב-2011 ופעלה בהצלחה מאז.

תקופת האינתיפאדה השנייה, שפרצה בספטמבר 2000, התאפיינה בטרור רב מצד הפלסטינים, בפרט למעלה מ-140 פיגועי התאבדות בישראל בהם נהרגו מאות ישראלים ונפצעו אלפים, רובם אזרחים חפים מפשע. במרץ 2002 יצא צה"ל למבצע חומת מגן והסב מכה קשה לארגוני הטרור הפלסטינים. המלחמה בטרור נמשכה גם בשנים שלאחר מכן, בפעילות צבאית יומיומית בסיוע השב"כ, יחידות מסתערבים, משמר הגבול והימ"מ (היחידה ללוחמה בטרור של משטרת ישראל). תוך מספר שנים הצליחו צה"ל ומערכת הביטחון לדכא את הטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון.

לאחר תוכנית ההתנתקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2005 ביצע צה"ל, בהוראת הממשלה ועל פי החלטת הכנסת, את תוכנית ההתנתקות בה פונו כוחות צה"ל ויישובי גוש קטיף שברצועת עזה. היו קולות, בהם של קצינים בכירים, שטענו שלא מתפקידו של צה"ל לפנות יישובים יהודיים, ומוטב היה לו המשימה הייתה מוטלת על כוח אחר, דוגמת המשטרה למשל. כך למשל, אלוף אלעזר שטרן, ראש אגף משאבי אנוש בזמנו, טען כי "פינוי יישובים לא צריך להיות מוטל על צה"ל"‏[15]. התוכנית הייתה שנויה במחלוקת בציבור, וגם בדרגי הפיקוד של הצבא.

שנת 2006 התאפיינה בהסלמה ברצועת עזה, עליה השתלט החמאס, ששיאה היה בחטיפת החייל גלעד שליט. צה"ל יצא למבצע גשמי קיץ אך נאלץ להפנות את מאמציו לזירה הלבנונית, בעקבות תקיפת חזבאללה שבה נחטפו 2 חיילים ונהרגו עוד 8. תקיפה זו הביאה לפריצת מלחמת לבנון השנייה. מלחמה זו התאפיינה בירי רקטות מסיבי על יישובי הצפון - שהגיע עד לחיפה. צה"ל הגיב בתקיפה אווירית נרחבת ולאחר מכן בכניסה קרקעית. המלחמה הסתיימה כעבור חודש בהפסקת אש ומאז שרר שקט יחסי בגבול הצפון. למרות זאת, המלחמה נתפשה בישראל ככישלון.

ב-2007 הושמד כור גרעיני בסוריה, בתקיפה שיוחסה לחיל האוויר הישראלי.

השנים שלאחר מכן התאפיינו בהסלמה ברצועת עזה שנשלטה על ידי חמאס. שיא ההסלמה היה מבצע עופרת יצוקה בסוף 2008 בו הרג צה"ל כ-1,160 פלסטינים, 700 מהם פעילי חמאס וגרם נזק קשה לתשתיות בעזה ובפרט לתשתית הטרור של חמאס והג'יהאד האסלאמי, בעוד שלישראל נגרמו אבדות מועטות. המבצע נתפש בציבור כניצחון צבאי, אך בזירה המדינית גרם להרעה ביחסי החוץ של ישראל.

הלחימה ברצועת עזה נמשכה גם לאחר מבצע עופרת יצוקה, והגיעה לשיא נוסף במבצע עמוד ענן בנובמבר 2012.

ב-2013 אירעו בסוריה מספר תקיפות, שיוחסו באמצעי התקשורת לצה"ל, בהן הושמדו אמצעי לחימה מתקדמים שיועדו לחזבאללה.

ב-5 במרץ 2014 נערך מבצע "חשיפה מלאה" על ידי חיל הים. במבצע זה נתפסה אוניית המשא קלוס סי של איראן ובתוכה היו אמצעי לחימה שיועדו להגיע לארגוני הטרור ברצועת עזה.

ב-8 ביולי 2014 התחיל מבצע נוסף בעזה ושמו "צוק איתן" שנמשך עד ימים אלו, המבצע התחיל לאחר מציאת גופות שלושת הנערים אייל יפרח, גל-עד שאער ונפתלי פרנקל וירי רקטות כבד על יישובי השפלה ועוטף עזה. ב-17 ביולי נכנסו כוחות היבשה של צה"ל לרצועת עזה, במטרה לגלות ולהרוס מנהרות טרור ולפגוע במחבלים.

מבנה צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגפי צה"ל פיקודיו וזרועותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטה הכללי (המטכ"ל) של צה"ל מורכב מגופים אלו: שלוש זרועות, ארבעה פיקודים מרחביים, שישה אגפים ושישה עשר חילות. אגפי המטכ"ל אחראים לתכנון ולתיאום של מדיניות צה"ל ולהפעלת המערכים הקשורים לתחום התמחותו של כל אגף. מפקד זרוע היבשה אחראי לבניין הכוח היבשתי של צה"ל (הכשרתו, אימונו וציודו). מפקדי זרוע האוויר וזרוע הים אחראים גם להפעלת הכוחות האווירים והימיים בהתאמה, נוסף על בניין הכוח, ומפקדי הפיקודים המרחביים (פיקוד הצפון, פיקוד המרכז ופיקוד הדרום) אחראים - יחד עם הרמטכ"ל וראש אגף המבצעים - על הפעלת הכוחות המבצעיים שבמרחב פיקודם.

גופים נוספים בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמצעי הלחימה בצה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמצעי הלחימה של צה"ל
רוס"ר M4A1 פלאטופ, בשימוש החילות הקרביים של צה"ל
רוס"ר מיקרו-תבור, בשימוש חטיבות חיל הרגלים

מרבית אמצעי הלחימה שצה"ל מצויד בהם כיום הם מתוצרת ארצות הברית, כחלק מהשותפות האסטרטגית בין שתי המדינות. מיעוט אמצעי הלחימה של צה"ל הוא פרי פיתוח תעשיות הנשק הישראליות, ביניהן רפאל - רשות לפיתוח אמצעי לחימה, התעשייה הצבאית, התעשייה האווירית לישראל ואלביט מערכות. חלק מאמל"ח זה מיוצא גם למדינות אחרות, וחלקו הוא בגדר "נשק הפתעה" שפרטיו מסווגים וצה"ל הוא היחיד שמצויד בו. "נשק הפתעה" זה נועד לתת לישראל יתרון טכנולוגי איכותי על יריביה.

טנק מרכבה סימן 4מ עם "מעיל רוח" - הטנק המתקדם ביותר שפותח על ידי ישראל.

זרוע היבשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זרוע היבשה (צה"ל)

הנשק האישי של רוב חיילי צה"ל הם רובים ממשפחות התבור וה-M16: בעיקר M16A2 ארוך, ו"M-16 מקוצרים": CAR15 (רובה M16A1 מקוצר) ו-M4 קרבין ו-M4A1 פלאטופ (M16A2 מקוצר). רובי ה-M4 נמצאים בשירות יחידות העילית, חלק מחטיבות החי"ר הסדירות וחיל ההנדסה הקרבית. ברוב החטיבות החי"ר הסדירות (גבעתי, גולני, נח"ל וכפיר) נכנסו לשימוש התבור CTAR-21 והמיקרו-תבור, רובי סער בולפפ ישראליים שמיועדים להפוך לרובי העתיד של צה"ל. ביתר חילות השדה וכוחות המילואים ניתן עדיין למצוא את הגליל אם כי רובם חמושים ברובי M-16 ארוכים או מקוצרים.

רובי הצלפים שמשמשים את צה"ל כוללים את הרמינגטון M-24, את הברק (HTR 2000) (לטווחים ארוכים) ואת ה-SR-25 (יחידות מיוחדות). ה-M82A1 בארט, רובה צלפים כבד, יצא ממערך הצליפה של החי"ר ועבר לשירות חיל ההנדסה הקרבית, שם הוא משמש כרובה נגד חומרים ומטעני חבלה. המחלקות והפלוגות של כוחות היבשה מצוידות גם במקלעים, שהעיקריים הם הנגב 5.56 מ"מ והמאג 7.62 מ"מ. הנשק הכבד כולל מקלע כבד M2 בראונינג 0.5 ומקלעי רימונים סאקו דיפנס Mk-19 וסטרייקר Mk-47. בנוסף, מצוידות יחידות החי"ר ברקטות נגד טנקים מדגמי לאו M72 ומטאדור, וטילים נגד טנקים מהסוגים טאו ("עורב") וספייק ("גיל").

כלי הרכב הטקטיים העיקריים המשרתים בצה"ל הם ההאמר (HMMWV), ה"זאב", הסופה והאביר. מדובר בכלי רכב בעלי מערכת 4X4 המיועדים לעבור בדרכים שונות. לצידם משרתים רכבי תובלה כגון משאיות קלות, משאיות ריאו וטאטרה ומובילי טנקים של מרצדס ו-וולוו. כמו כן נמצאת בשירות משאית ה"ספארי" המיועדת לתובלה ממוגנת של חיילים.

הנגמ"ש העיקרי בצה"ל הוא ה-M-113 ("ברדלס"), ובנוסף לו משרתים מספר סוגים של נגמ"שים כבדים: ה"אכזרית" (מבוססת על תובת טנקי T-55 שנלקחו שלל במלחמות ישראל), הנגמחו"ן, ה"נקפדון" (המבוססים על תובות טנקי צנטוריון) וה"נמ"ר" (נגמ"ש מרכבה).

חיל השריון של צה"ל בנוי כיום בעיקר על טנקי המרכבה (סימן 2, סימן 3 ב"ז וסימן 4) כאשר במילואים משרתים גם טנקי מגח 6 ו-7. הטנקים חמושים בתותח, במקלעים ובמרגמות 60 מ"מ. על חלק מטנקי המרכבה סימן 4 מותקנת מערכת הגנה אקטיבית "מעיל רוח". לצד פגזי חודרי-שריון וחלולן חיל השריון חמוש בפגזים רב-תכליתיים מדגמי רקפת 105 מ"מ וכלנית 120 מ"מ היעילים נגד מגוון מטרות, לרבות רק"מ, חי"ר, מבנים ואף מסוקים מנמיכי טוס.

חיל ההנדסה הקרבית של צה"ל מצויד בכלי הנדסה שונים כגון טנקי גישור, טנקי הנדסה עם מגובים שונים, נגמ"ש הפומ"ה (נגמ"ש הנדסי ממוגן היטב) וכלי צמ"ה ממוגנים, כאשר המוכר שבהם הוא ה-D9 - דחפור כבד ומשוריין. אחד האמצעים ההרסניים ביותר שמפעיל חיל ההנדסה הוא הצפע שריון, שנועד במקור לפריצת שדות מוקשים. יחידת יהל"ם (יחידה מובחרת ששיכת לחיל ההנדסה ומבצעת פעולות הנדסה מיוחדות) מפעילה מגוון רובוטים למטרות סילוק פצצות וסיור באזורים סגורים ומסוכנים, כגון בתים ממולכדים ומנהרות תת-קרקעיות וכן מגוון חומרי נפץ ומטעני הריסה. בנוסף מפעיל החיל אמצעי זיהוי וטיהור אב"כ.

חיל התותחנים של צה"ל מצויד במערכות ארטילריה קניות, כגון מרגמות כבדות והוביצרים מתנייעים המבוססים על תותח מתנייע M-109 ("דוהר" ו"דורס"). החיל מצויד גם במערכות רקטיות הכוללות את ה-M-270 MLRS האמריקאי (נקרא בצה"ל "מנתץ" ונחשב למערכת הטקטית ההרסנית ביותר בזרוע היבשה) החמוש ברקטות מתקנות מסלול, ובמערכות חימוש מונחה מדויק בהם משגרי טילי "תמוז" ארוכי-טווח. בנוסף מפעיל החיל מכ"מי איכון מדגמי נורית ור"ז, וכן כלי טיס בלתי מאוישים (בהם רוכב שמיים) לסייע באיתור ואיכון מטרות.

חיל האיסוף הקרבי מפעיל מערכות תצפית מתקדמות, בהן הרקון והנגמפו"פ.

חיל החימוש מפעיל טנקי חילוץ (כגון ה-M-88 והנמ"רה) ונגמ"שי חימוש המבוססים על הנמ"רה וה-M113.

זרוע האוויר והחלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיל האוויר הישראלי
מטוס הקרב F-16I ("סופה"). המטוס נרכש מארצות הברית במסגרת כספי הסיוע, ושודרג במערכות ישראליות ייחודיות.
מסוק סער UH-60 בלקהוק "ינשוף 3".

חיל האוויר של צה"ל מצויד בכלי טיס שונים למגוון משימות. בחוד החנית שלו, מערך מטוסי הקרב, משרתים מטוסי F-16 ("נץ", "ברק" ו"סופה") ו-F-15 ("בז" ו"רעם").

החיל מצויד גם במסוקי קרב מדגמי AH-64 אפאצ'י ("פתן" ו"שרף") ומסוקי סער מדגמי UH-60 בלק-הוק ("ינשוף") ו-CH-53 סי סטאליון ("יסעור"). כמו כן, מצויד החיל במסוקי AS-565 פנתר ("עטלף") המשמשים למשימות סיור ימי עבור חיל הים.

מטוסי התובלה המשרתים בחיל הם ה-C-130 הרקולס ("קרנף"), C-130J סופר הרקולס ("שמשון") והבואינג 707 ("ראם"), וכן מטוסים קלים מסוג בוננזה A36 ("חופית").

במערך טייסות הבקרה והמודיעין של חיל האוויר משרתים מטוסים מסוג קינג אייר ("צופית" ו"קוקיה"), וכן מטוסי גאלפסטרים 5 ("נחשון") המשמשים לאיסוף מודיעין אותות ("נחשון שביט") ובקרה אווירית ("נחשון עיטם"). החיל מצויד גם במטוסים מסוג סי-סקאן ("שחף") לצורך משימות סיוע אווירי לחיל הים.

בנוסף, מצויד חיל האוויר בכלי טיס בלתי מאוישים (כטב"ם) מדגמי הרון 1 ("שובל"), הרמס 450 ("זיק") והארפי ("שיאון"). כן מצויד החיל בטילי שיוט.

חיל האוויר כולל בתוכו גם את מערך ההגנה האווירית (לשעבר מערך הנ"מ). מערך זה מצויד כיום בטילי קרקע-אוויר מהסוגים FIM-92 סטינגר ("ברקן"), MIM-23 הוק, MIM-104 פטריוט מגרסת PAC-2/GEM+ ("יהלום") ו"חץ". האחרון מיועד ליירט טילים בליסטיים בגובה רב. בשנת 2011 נקלטה בחיל מערכת "כיפת ברזל" ליירוט רקטות וטילים קצרי טווח, ורשמה יירוטים מבצעיים מוצלחים בתחילת אפריל באותה שנה.

זרוע הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיל הים הישראלי

עיקר כוחו של חיל הים של צה"ל הן ספינות הטילים (סטי"ל) מדגמי סער 4, סער 4.5 וסער 5. בנוסף, יש לחיל הים צי צוללות קטן המצויד בצוללות מסוג דולפין שמטרתן לבצע משימות מודיעין ועל פי הערכות, גם להוות אפשרות לתגובה גרעינית ("מכה שנייה"). החיל מצויד גם בספינות סיור ומשמר קטנות ומהירות מדגמי "דבור", "דבורה", "שלדג" ו"סופר-דבורה 3".

בנוסף לאמצעים המיוחדים שמפעילה שייטת 13, לוחמי פלגות הים מפעילים שלל אמצעי לחימה החל מנשק קל: רוס"ר M-16 לסוגיהם, מקלע מאג, מקלע M2 בראונינג וכלה בתותחים מדגמי אורליקון 20 מ"מ, וטייפון 25 מ"מ מיוצב, תותח וולקן פלנקס ותותח 76 מ"מ. ספינות החיל מצוידות במספר סוגים של טילי ים-ים כנגד כלי שיט יחד עם טילים משימתיים המקנים יכולת פגיעה נקודתית ביבשה.

גלריית אמצעי לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוט אמצעי הלחימה של צה"ל לפי סוגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמצעי הלחימה של צה"ל
F-16Isufa001.jpg כלי טיסINS Hetz.JPEG כלי שיטMerkavaMk4 ZE001m.jpg טנקיםNagmachon01.jpg נגמ"שים כבדיםIsraeli Doher M109 Firing.jpg ארטילריהD9-green-back-small.jpg כלים הנדסייםAILStorm03.jpg כלי רכב צבאייםUzi smg.jpg נשק קלM727-Hawk-hatzerim-2.jpg רקטות וטילים Flag of Israel.svg

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: צבא הגנה לישראל
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ‫תומר אביטל, תקציב הביטחון ל-2011 אושר - 54.4 מיליארד שקל, באתר כלכליסט, 22 בדצמבר 2010‬
  2. ^ הצעת תקציב הביטחון לשנות הכספים 2011-2012, אתר משרד הביטחון
  3. ^ בשנות ה-90 החל צה"ל להשתמש בשם "צבא ההגנה לישראל", בעקבות המלצת האקדמיה ללשון העברית להשתמש בצורה המיודעת.[1] עם זאת, שם הצבא בחוק יסוד: הצבא לא שונה ונותר "צבא הגנה לישראל", וגם בחקיקה מאוחרת יותר בנושאי צה"ל השם המלא נותר "צבא הגנה לישראל".
  4. ^ ד"ר גיא בכור, ההשפעה של מלחמת עזה על חזית חזבאללה, תאוריית קורי העכביש שהתהפכה, וחרבו של סמוראי, באתר "gplanet"‏; דו"ח ועדת וינוגרד, פרק ראשון: הקדמה, סעיף א', 9
  5. ^ The 11 Most Powerful Militaries In The World באתר Business Insider
  6. ^ באתר "GFP"‏ מדורג הכוח הצבאי הישראלי (מינוח שונה מעט מ"צה"ל") במקום ה-10 בעולם; האתר מציין שהדירוג עלול להיות סובייקטיבי, ושכוח גרעיני לא שוקלל בהכנת הדירוג.
  7. ^ הצעת תקציב משרד הביטחון עמ' 28-30
  8. ^ הצעת תקציב משרד הביטחון עמ' 27
  9. ^ מרדכי ברקאי, מפעל חינוכי גדול, ושמו – צה"ל, דבר, 7 במאי 1965.
  10. ^ ההצעה לבטל את גיוס החובה: מופז יתנגד להפיכת צה"ל לצבא שכירים, אתר גלובס, 24 בספטמבר 2003
  11. ^ פקודת צבא הגנה לישראל
  12. ^ מרדכי נאור (עורך ראשי), לקסיקון כח המגן ההגנה, 1992‏, עמוד 480.
  13. ^ נועם תיבון, 1953 - השנה שבה עוצב צה"ל, מערכות 438, אוגוסט 2011, עמודים 18 - 27.
  14. ^ מילשטיין, א. (1985). ההיסטוריה של הצנחנים, כרך ב'. תל אביב: שלגי. עמ' 563, 568-567, 864-857
  15. ^ האלוף שטרן: "צה"ל לא צריך לפנות יישובים", יהושע בריינר, וואלה!, 17 ביולי 2008
Flag of Israel.svg
צבא הגנה לישראל
זרועות, פיקודים ואגפים
אגפים אגף המבצעים · אגף המודיעין · אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה · אגף התכנון · אגף כוח האדם · אגף התקשוב
זרועות זרוע היבשה · זרוע האוויר והחלל · זרוע הים
פיקודים פיקוד הצפון · פיקוד המרכז · פיקוד הדרום · פיקוד העורף
גופים נוספים יחידת בתי הדין הצבאיים · הפרקליטות הצבאית · המכללות הצבאיות · דובר צה"ל · הרבנות הצבאית · מפקדת העומק
חילות צה"ל
חילות השדה חיל הרגלים · חיל השריון · חיל התותחנים · חיל ההנדסה הקרבית · חיל האיסוף הקרבי
חילות נוספים חיל הרפואה · חיל הלוגיסטיקה · חיל החימוש · חיל המודיעין · חיל הקשר והתקשוב · חיל המשטרה הצבאית · חיל השלישות · חיל החינוך והנוער · החיל הכללי