פסק דין יהודה זינגר נגד חברת יהב חמיאס טכנולוגיות
רע"א 2552/16 יהודה זינגר ואח' נ' חברת יהב חמיאס טכנולוגיות (1990) בע"מ ואח' הוא החלטה שניתנה ב-2016, בעקבות בקשת ערעור אזרחית ברשות לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים על ידי השופט נועם סולברג. פסק הדין עסק בקבילותן של ראיות הפוגעת בזכות לפרטיות בכלל, ובעבודה בפרט. במסגרת נבחנו האיזונים הראויים בין הזכות לפרטיות כאשר היא מתנגשת עם הזכות הקניינית של המעסיק. בית המשפט העליון קבע כי העתקת תוכן של תכתובת דואר אלקטרוני אישית, שהושארה על מסך המחשב של העובד מהווה פגיעה בפרטיות אך דחה את הבקשה לפסול אותה כראיה.
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזכות לפרטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הזכות לפרטיות היא זכות יסוד הניתנת לכל אדם באשר הוא אדם,[1] ומעוגנת במספר אמנות בין לאומיות.[2] בישראל הזכות לפרטיות מעוגנת הן בחוק יסוד והן בחקיקה ראשית. חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, קובע כי "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו" וכי "אין פוגעים בסוד שיחו של אדם"[3] מיד לאחר חקיקת חוק היסוד התייחסה הפסיקה הישראלית לזכות כזכות בעלת מעמד חוקתי על-חוקי.[4] עוד טרם חקיקת חוק היסוד עוגנה הזכות במסגרת חקיקה רגילה, ובעיקר בחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 .[5]על מעמדה ואופייה של הזכות ניתן ללמוד משלל ביטויים בפסיקה, למשל:" הזכות לפרטיות היא זכותו הבסיסית של האדם והיא מהחשובות שבזכויות האדם."[6] "הזכות היא, אחת החירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי".[7]החקיקה הקיימת מבקשת להגן על הפרטיות מחד גיסא, ומאידך גיסא מתירה פגיעה בפרטיות במקרים שבהן אינטרסים חברתיים אחרים מצדיקים זאת.[8]אחד ממאפיינה הבולטים, הוא הקשר של הזכות והדרישה לאיזונה עם התקדמות הטכנולוגיה של מאה השנים האחרונות כגון: התקשורת הכתובה והתקשורת האלקטרונית.[9]
לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יש השלכות רבות על יחסי עובד ומעביד בפרט, ועל תחום דיני העבודה בכלל. על המתח שבין זכויות המעביד לזכויות העובד עומדת פרופסור רות בן-ישראל במאמרה וטוענת כי ב"הפיכת הפררוגטיבות של המעביד לזכויות-יסוד חוקתיות, מבלי שהוקנה במקביל מעמד חוקתי לזכויות-היסוד של העובדים, יש משום הפרתך האיזון העדין של מערכת יחסים העבודה"[10]ההגנה על פרטיות העובד, ומנגד שמירה על זכיות המעביד משתרעת על תחומים רבים בתחום משפט העבודה, והאיזונים נדרשים למאפיינים הייחודיים של יחסי עובד מעביד.[11]
הפגיעות בפרטיותם של העובדים נעשות בדרך כלל ב"הסכמה", הרי שמדובר בנסיבות של אילוץ הנוצרות בעקבות פערי כוחות אינהרנטיים לטובת המעסיק (מבקש עבודה מול מעסיק פוטנציאלי)[12] ואילו, בג"ץ קבע שאין להתיר בפגיעה בפרטיותו של העובד על אף הסכמתו.[13]אולם, ישנם מקרים בהם החוק/הפסיקה הישראלית הכשיר פגיעה בפרטיות, כך למשל, בשנת 2011 קבע בג"ץ[14]בניגוד לחוק המרשם הפלילי- האוסר מהמעסיק לדרוש "אישור העדר מרשם פלילי"(תעודת יושר)(למעט חריגים הקבועים בחוק[15]),התחשב באינטרס של המעסיק להימנע מסיכונים, וקבע כי המעסיקים רשאים לדרוש מהמועמד תצהיר על עברו הפלילי.
קבילות ראיות שהושגו כתוצאה מפגיעה בפרטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
היחס לראיות שהושגו באופן בלתי חוקי משתנה בין שיטות המשפט השונות, למשל, בארצות הברית ראיות שהושגו תוך פגיעה בזכויות חוקתיות (למשל זכות לפרטיות), פסולות (ראו: פרי העץ המורעל).[16] בישראל, למעט תחום האזנות הסתר לפיו כל ראיה שהושגה בהאזנת סתר, פסולה, ואינה קבילה. במצבי קצה, בית המשפט רשאי על אף הפגיעה בזכות לפרטיות לאשר את אותן ראיות ובלבד שמדובר בהליכים פליליים של פשע חמור.[17] ברוב הסוגיות המחוקק השאיר שיקול דעת רחב לבית המשפט לקבוע, אם הראיה קבילה, ואם לא. מלומדים רבים קראו לשינוי המצב, ולהוביל לאיזון נוכח חקיקת חוקי היסוד,[18] ופסיקה בפרשת צ'סקלה ייתכן, כי היום יפעיל בית-המשפט את שיקול דעתו, בהחלטה להתעלם מן הפגיעה בפרטיות, לצורך הכשרת ראיה, במשנה זהירות – שהרי ההגנה על זכות הפרטיות עלתה למעלת זכות יסוד חקוקה (סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). נקודת האיזון שבין הערך המוגן על ידי זכות היסוד לבין הצורך בגילוי האמת עשויה להשתנות
.[19]
בפרשת בנימין אליהו,[20] עוגנה הזכות לפרטיות בדואר אלקטרוני של עובד (באותו מקרה זכותו של העובד לפרטיות בדואר האלקטרוני נפגעה[17]) ואילו, ניתן לראות כי בתי המשפט בפועל מתייחסים לזכות באופן יחסי, כלומר האם מותר למעסיק לחדור לפרטיות בתיבת הדואר תלויה בנסיבות המקרה, ולא חד משמעית.[21] במקרים מסוים בית המשפט פסק כי ניתן לחדור לתיבת הדואר האלקטרוני, למשל: בתביעה לגזל סוד מסחרי,[22] בפסק דין טלי איסקוב[13] (שם המעסיק ניהל מעקב יזום כלפי עובדיו ובין היתר: עיין בתיבת הדואר של עובדיו[23]) נקבע שכאשר המעסיק מבקש לפגוע בפרטיות העובד, המעסיק נדרש- לקבוע מדיניות ברורה בנוגעה לשימוש במחשב, ליידע את העובדים באשר למדיניותו, לעגן את המדיניות בחוזה העבודה, ובתקנון במקום העבודה, ולישמור על מדתיות.[24] ואולם, בפסיקה משנת 2009 נקבע כי מתחם הפרטיות אינו נקבע על פי דיני הקניין והזכות לפרטיות היא זכותו של האדם ולא זכותו של המקום, וכלל זה חל גם כאשר תוכן הודעת הדוא"ל הוא בעניין עסקי
. וכי גם העובד במישור של יחסי עובד-מעביד זכאי למתחם פרטיות במקום העבודה כאשר הוא משתמש בדוא"ל בשרת החברה
.[25]
הדיון[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקשת ערעור ברשות על החלטת ביניים של בית המשפט המחוזי שהוגשה על יד עובד בחברת "יהב חמיאס טכנולוגיות (1990) בע"מ". על החלטת בית המשפט המחוזי שדחתה את בקשתו לפסול ראיות בדמותן של תכתובות דואר אלקטרוני שהוצאו מהתיבה האישית-פרטית של העובד כטענה מקדמית, על- על ידי החברה. לטענת עובד החברה, הוצאת ההודעות מתיבת הדואר הפרטית, פוגעת בפרטיותו, והושגו באופן בלתי חוקי, ללא צו של בית משפט (ראו ערך: הזכות להליך הוגן).[26]
טענתם המרכזית של המערערים הייתה כי חדירה למחשב ולדואר אלקטרוני של העובד במקום העבודה מהווה פגיעה קשה בפרטיותו, והדבר נוגד את ההוראה הקבוע בחוק הגנה על הפרטיות הקובע כי חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיותו של אדם יהיה פסול מלשמש כראיה בבית משפט[27]
טענתם המרכזית של המשיבים הייתה שלא מדובר בתיבה דואר אלקטרוני פרטית-חיצונית של העובד, זאת משום שנמצאו הודעות רבות שהועברו במישרין על ידי העובד מתיבת הדואר העסקית שלו, שסופקה על ידי המעסיק, ומשם שימשו לצורך ביצוע מעשי התרמית. זאת כאשר, אופן מציאת החומרים היה מקרי, במסגרת אירוע חד פעמי, וכי בכל מקרה ניתן להכשיר את הראיות מכוח סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות, הן בשל העובדה שעומדת לחברה הגנה הקבועה בחוק הגנה על הפרטיות (הפגיעה נעשתה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הפוגע ובתום לב)[28] והן בשל היתר של בית המשפט מנימוקים מיוחדים שירשמו.
פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]
החלטה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית המשפט העליון קובע כי העתקת תוכן תכתובת של דואר אלקטרוני פרטית-אישית, שהושאה על ידי על מסך המחשב של העובד, על ידי העובד, מהווה פגיעה בפרטיות, לפי החלופה שבסעיף 2 לחוק ההגנה על הפרטיות, ומכאן שלפי סעיף 32 לחוק הגנה על הפרטיות הראיות תהיינה קבילות, אם לחברה עומדות אחת מההגנות שבחוק או אם בית המשפט יתיר להשתמש בהן מנימוקים מיוחדים שירשמו. בית המשפט דחה את הטענה כי יש לפסול את הראיות כבר בשלב המקדמי אלא רק לאחר שיושלם הבירור העובדתי שיאפשר לבית המשפט המחוזי להכריע האם אחת מההגנות שבחוק מתקיימות או האם מתקיימים הנימוקים המיוחדים להכשרת הראיות על ידי בית המשפט.
נימוקי השופט[עריכת קוד מקור | עריכה]
השופט הגביל את עצמו לגרסתה העובדתית של החברה, לפיה כל המסמכים התגלו באופן מקרי- בתום לב.[29] בית המשפט העליון הסכים שהחלופה הרלוונטית שהוצעה בבית המשפט המחוזי -סעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות, שעיקרה העתקת תוכן של מכתב, אך קבע בניגוד להחלטת בית המשפט המחוזי (דימה את העובד לשעבר, כאורח המבקר בביתו של אדם ומשאיר את המחשב עם הדוא"ל פתוח, ולפיכך יש לראות את הסיטואציה כהסכמה מכללא) כי השארת יומן יש בה כדי ללמד על הסכמה לעיין בו? התשובה שלילית
(כאשר היומן הוא דימוי של השופט לדוא"ל) משום, שתיבת הדוא"ל, חשבון הפייסבוק כמוהם כיומן, מבחינת תוכנם הרגיש והפרטי, אינם מלמדים על התרת העיון בהם, קל וחומר שאין הדבר מלמד על רשות של בעל הדוא"ל להעתיק את התוכן.[30]
בעקבות פסק הדין[עריכת קוד מקור | עריכה]
הדיון חזר לבית המשפט המחוזי, ושם נקבע כי שאלת קבילותן של הראיות תבחן לאחר ובכפוף להכרעה בסוגיות עובדתיות שונות ולא במסגרת משפט זוטא שינוהל בפתח ההליך כפי שביקשו המערערים לעשות,[31] ונכון לנובמבר 2017 ההליך הסתיים בפשרה מבלי שהתקיים הבירור העובדתי האמור. לאחר ההחלטה פורסמו מאמרים הדנים בסוגיה, למשל: במאמרו של עו"ד יהונתן קלינגר סקר את פסק הדין וטען כי כאשר רוצה אדם להביא ראיות שמבוססות על חשבונות (דואר אלקטרוני) של אדם אחר, יביא את השרשרת הראייתית המלאה
. היום (נכון ל-14.11.17), כאשר מביאים ראיות המבוססות על תכתובות דואר אלקטרוני של העובד בפרט, ושל הזולת בכלל, נדרש להביא בחשבון את תהליך גילוי הראיות, ואם תהליך זה פגע בפרטיותו של אדם, הראיות לא תהיינה קבילות בבית משפט אלא אם מתקיימות ההגנות שבסעיף 18 לחוק הגנת הפרטיות או מכוח שיקול דעתו של בית המשפט על בסיס נימוקים מיוחדים שירשמו כאמור בסעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות.
קריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מיכאל בירנהק, מרחב פרטי: הזכות לפרטיות בין משפט לטכנולוגיה, בר-אילן ונבו, 2010.
- אלי הלם, דיני הגנת הפרטיות, פרלשטיין-גינוסר, 2003.
- השופט יעקב קדמי, על הראיות, הוצאת דיונון תל אביב תשנ"ט-1999.
- הרב דוד ניסני, התניה על דיני הראיות במשפט העברי, גיליונות פרשת השבוע, 345.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- רע"א 2552/16 יהודה זינגר ואח' נ' חברת יהב חמיאס טכנולוגיות (1990) בע"מ ואח'.
- ת"א 63160-11-15 חברת יהב חמיאס טכנולוגיות (1990) בע"מ נ' ברגר ואח', אתר תקדין.
- FBC represented the Yahav-Hamias Group in an application for leave to appeal to the Supreme Court
- דן חי, בעד ונגד: מאגר טביעות אצבע - מסוכן לכולנו?, באתר ynet, 5 באוגוסט 2008
- "הזכות לפרטיות" — מתוך "זכויות אדם בישראל — תמונת מצב 2008", האגודה לזכויות האזרח בישראל, עמ' 31-29,
- דני ברנר ואלי לוי, "בכיר מע"צ התאבד אחרי תחקיר נגדו", nrgמעריב, 20 בנובמבר 2004,
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ההכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם, סעיף יב, האו"ם (1949)
- ^ M. Goldberg “Privacy of the Employee as a Human Right” Labour Law; Human Rights and Social Justice – Liber Amicorum in Honour of Prof. Dr. Ruth Ben-Israel (R. Blanpain ed., The Hague, Klewer Law International, 2001) 16
- ^ ס' 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, ס"ח תשנ"ב 150
- ^ בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 355, 375.וכן, בג"ץ 8070/98 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הפנים, דינים עליון טז, 799.
- ^ ס"ח תשמ"א 128.
- ^ ע"פ 1302/92 מדינת ישראל נ' נחמיאס, פ"ד מט(3) 309, 352
- ^ ע"פ 5026/97 גלעם נ' מדינת ישראל (לא פורסם.
- ^ רות גביזון, "הזכות לפרטיות ולכבוד" קובץ מאמרים לזכרו של ח. שלח (1988) 65, 68-67.
- ^ שם, בעמוד 126.
- ^ ר' בן-ישראל "דיני עבודה,ספר השנה של המשפט בישראל (ההוצאה לאור של לשכת עורכי-הדין - מחוז תל אביב, תשנ"ב – תשנ"ג) 433, 444.
- ^ מנחם גולדברג, "על היקף הביקורת של בית המשפט העליון על פסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה, הפרקליט ל"ח
- ^ עס"ק (ארצי) 02-11-24175 הסתדרות העובדים החדשה נ' פלאפון תקשורת בע"מ, בפסקה 42 לפסק דינה של הנשיאה ארד.
- ^ 1 2 ע"ע (ארצי) 12/11 איסקוב נ' הממונה על חוק עבודת נשים, פ"ד מט(3).
- ^ ת"א (מחוזי מרכז) 28423-02-10 רפאל דיין נ' מפעל הפיס (פורסם בנבו, 12.09.2011). התיק אמנם עוסק בקריטריונים לזכייה במכרז, אך לפסק הדין עשויות להיות השלכות נרחבות גם על מי שמבקשים להתקבל לעבודה כשכירים, פסקה 17 לפסק דינה של השופטת ברק-ארז.
- ^ ס' 22 חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א-1981, ס"ח, תשס"ח מס' 2143.
- ^ הלל סומר ואח' "מסמך רקע מקוצר בנושא: הזכות החוקתית לפרטיות",המרכז הבינתחומי הרצליה.
- ^ 1 2 סעיף 32 לחוק הגנת הפרטיות קובע כך: "חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע, זולת אם בית המשפט התיר מטעמים שיירשמו להשתמש בחומר, או אם היו לפוגע, שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק זה." ראו גם סעיף 13(א) לחוק האזנת סתר
- ^ ראו אהרן ברק "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (מהותי ודיוני)", מחקרי משפט יג (תשנ"ו) 5; עמנואל גרוס "כלל פסילה חוקתי האם יש לו מקום בישראל?" משפטים ל (תשנ"ט-תש"ס) 145;
- ^ עמ"ה (ב"ש) 30/91 צ'סקלה נ' פקיד שומה באר-שבע, פ"מ נה (1) 265, 268.
- ^ עמר"מ 13028-04-09 בנימין אליהו נ' עיריית טבריה (פורסם בנבו)
- ^ יהונתן קלינגר, "על הזכות לפרטיות במקום העבודה כמבחן של מה אתה יודע, מה שיש לך ומי אתה" משפט, טכנולוגיה, חיים ומוסר.
- ^ בש"א 9455/09 תום קפלן נ' קבוצת PCIC (פורסם בנבו)
- ^ רע"א 2552/16 יהודה זינגר ואח' נ' חברת יהב חמיאס טכנולוגיות (1990) בע"מ ואח',פסק' 46.
- ^ ה"ש 13, פסקה 22.
- ^ השופט יהושע גייפמן, ה"פ 1529/09 חן בן שבע ואח' נ' יוני בן זאב.
- ^ רע"א 2552/16 יהודה זינגר ואח' נ' חברת יהב חמיאס טכנולוגיות (1990) בע"מ ואח'(פורסם בנבו, 20.3.2016). פסקה 1.
- ^ ס' 32, חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981.
- ^ שם, סעיף 18(2)(ג).
- ^ ראו ה"ש 26, פסקה 38.
- ^ ראו ה"ש 26, פסקה 54.
- ^ ראו ה"ש 26, פסקה 51.