קלייר דני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קלייר דני (בצרפתית: Claire Denis; נולדה ב-21 באפריל 1948) היא במאית צרפתייה אשר ביססה את מעמדה כאחד מן הקולות הבולטים בקולנוע האמנותי בשני העשורים האחרונים. פרופסורית לקולנוע ב-European Graduate School בשווייץ. עבודתה מאופיינת בצורת בימוי הומניסטית ויחודית שאינה מהססת לעסוק במציאות המורכבת. סרטיה מרבים לעסוק במתח הבין-תרבותי, בגזענות וניכור, והם מלאי מחשבה וניואנסים, ולעתים גם מלנכוליה. טביעת האצבע הקולנועית שלה שמה דגש על הדמויות ועל הרגש שמניע אותן ופחות על העלילה ששוזרת אותן יחדיו. עד גיל 14 חיה עם משפחתה בכמה מדינות באפריקה, עקב משרתו של אביה במשרד החוץ הצרפתי. לאחר נסיון כושל בלימודי כלכלה, למדה קולנוע ב-Institut des Hautes Études Cinématographiques שם סיימה בשנת 1971, ועבדה כעוזרת במאי של דושאן מקבייב, קוסטה גאברס, ג'ים ג'ארמוש, ז'אק ריווט ווים ונדרס.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הקריירה שלה כבמאית פצחה עם הסרט "שוקולד" (1988), דרך זכרונות ילדותה באפריקה, הסרט עוסק בשאלת הזהות הלאומית בגלגולה הקולוניאליסטי של צרפת בקמרון. התפרצויות זעם, גזענות ותשוקה מלווים את מה שנחווה כגירוש מגן העדן, מבעד עיניה של ילדה בת שבע, בסוף עידן הקולוניאלזם הצרפתי.

בעקבות ההצלחה הביקורתית של סרטה הראשון, צילמה דני סרט דוקומנטרי בשם "Man No Run" (בשנת 1989) אשר עוקב אחר להקה מקמרון בצרפת, וב-1990 את "על החיים ועל המוות", אשר מגולל סיפורם של שני גברים שחורים, שמתגוררים בפאריס בשולי החברה הצרפתית. כמו סרטיה הקודמים גם זה עסק בגלות תרבותית וקונפליקט גזעי, נושאים שדני המשיכה לחקור בסרטה הבא, "לא רוצה לישון" (1994), אשר גם הוא מתרחש בשכונת מהגרים בפריס. באותה שנה ביימה גם אפיזודה לסדרת טלוויזיה ושתפה לראשונה פעולה עם גרגואר קולן, שהפך לאחד משחקניה הקבועים. קולן הופיע בדרמת ההתבגרות "ננט ובוני" (1996) אחד מסרטיה המצליחים והמוערכים ביותר של הבמאית אשר מתאר מערכת יחסים סבוכה ומורכבת בין אח ואחות במרסיי. כמו כן, בסרט זה התבססה מערכת יחסים נוספת בינה לבין להקת טינדרסטיקס אשר עיטרו את פסקול סרטה וימשיכו לשתף אתה פעולה בהמשך הקריירה. בסרטה המופתי "Beau Travail" ("עבודה טובה" 1999) דרמה צבאית אשר מבוססת על ספרו של הרמן מלוויל "בילי באד". על רקע נופי אפריקה הקסומים, צעיר המתגייס לשורות של לגיון הזרים הצרפתי, מערער את שלוותו של מפקדו. דרך שילוב מופלא של ספרות, שירה, ריקוד וצילום הסרט ממפה את הקודים האסורים של תשוקה ודיכוי. אלמנטים אלה הופכים את הרומן המיתי ליצירה פועמת ומרגשת. בסרטה הבא של דני "Trouble Every Day" (בשנת 2001) קהל מעריציה קיבל סיפור פיוטי על הקשר בין אלימות ותשוקה, הדרמה האפלה והמדממת הייתה נסיונה הקרוב ביותר של דני ליצור דרמת אימה ולטשטש את הגבולות בין הז'אנרים. שנה אחר-כך ביימה את "יום שישי בערב" (2002), על מפגש טעון תשוקה נוסף, הפעם בין זרים. "הפולש" (2004), אולי סרטה האניגמטי והמסתורי ביותר, על גבר שעובר השתלת לב, עוסק בשאלות מעולם האמנות והפילוסופיה (ז'אן לוק נאנסי). "35 לגימות של רום" (2008) יחסי אב ובתו בסרטה המינימליסטי והמרגש, גם הוא מבוסס על זכרונותיה של דני של הקשר בין אמה ולבין סבה הברזילאי. סרטה האחרון (נכון לכתיבת שורות אלה) הוא "חומר לבן" (2009) בו שבה דני לנוף ילדותה באפריקה. בסרט מנסה הגיבורה (איזבל הופר בהופעה יוצאת דופן)להציל את מפעל הקפה של משפחתה בשעה שהמדינה מתדרדרת למלחמת אזרחים אלימה. בסרט זה דני ממשיכה לעסוק באופן אינטנסיבי בחוסר היכולת של אנשים בודדים לשלוט בדרמות שנפרשות מולן, ביחסים של קוליניאליזם וזרות ובפרט בנקודת המבט הנשית אשר אינה עומרת בקנה אחד עם הדורסנות הגברית במציאות החדשה באפריקה. סרטיה של דני עוסקים בשאלת הזהות לנוכח המציאות הרב-תרבותית בצרפת ובעולם תוך ראייה ייחודית ומרגשת. נאמר עליה שהיא "מסוגלת ליישב בין הליריות של הקולנוע הצרפתי לצורך לתעד את הפנים הפחות נעימות של צרפת של ימינו".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]