קרב איסאנדלוואנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
קרב איסאנדלוואנה
מלחמה: מלחמת הזולו
Isandlwana.jpg
תאריך התחלה: 22 בינואר 1879
תאריך סיום: 22 בינואר 1879
משך הסכסוך: יום
קרב אחרי: קרב רורק'ס דריפט
מקום: איסאנדלוואנה, דרום אפריקה
תוצאה: ניצחון מוחץ לבני הזולו
הצדדים הלוחמים
מפקדים

נ'טשינגוואיו חוזָה

כוחות
1,400 איש  20,000 עד 22,000 איש 
אבידות
1,322 איש  2,000 עד 3,000 איש 

קרב איסאנדלוואנה, שהתרחש ב-22 בינואר 1879, היה אחד הקרבות החשובים במלחמת הזולו, במהלכו הצליחו בני הזולו החמושים בחניתות להביס כוח בריטי גדול. זהו אחד הקרבות היחידים בהם ילידים החמושים בנשק פרימיטיבי הצליחו להביס כוח אירופי גדול ומצויד היטב.

הפלישה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהתאם לתוכנית הפלישה, הצבא הבריטי התחלק לארבע עוצבות עצמאיות, כאשר שלוש מהן היו אמורות לפלוש לזולולנד ואילו העוצבה הרביעית נמצאה בעתודה מבצעית ליד הגבול בפיקודו של קולונל דרנפורד. ב-11 בינואר לורד צ'מספילד, המפקד העליון של כוח הפלישה הבריטי, הורה לעוצבתו של גלין לחצות את הגבול. העוצבות האחרות חצו את הגבול למחרת.

ב-20 בינואר הצטרפו לורד צ'מספילד ומטהו לעוצבתו של גלין, והבריטים החלו להקים מחנה באיסאנדלוואנה שישמש כבסיס ארעי ממנו יוכלו לשלוח סיורים ולסרוק את השטח. הבריטים נהגו ביהירות ושלחו רק סיורים מעטים, ולכן הצליחו לאתר רק מספר יחידות קטנות של בני הזולו שעסקו בחיפוש אחר מזון. הם לא גילו את הכוח המרכזי שכלל את רוב הצבא של בני הזולו, ומנה כ-20,000 עד 22,000 לוחמים. כתוצאה מהזנחה זו, היה המודיעין שבידי הפיקוד הבריטי לקוי ביותר.

למחרת, במטרה לאתר את הזולו, פילג לורד צ'מספילד את הכוח ושלח 16 פלוגות של ילידים מ-NNC (ראשי תיבות של Natal Native Force), שהיוו כמחצית מכל הכוח שהיה ברשותו. כוח אחר בפיקודו של דרטנל, שכלל פרשים מבני פרובינציית נאטאל הלבנים, נשלח לכיוון אחר. כוח אחר שכלל גדוד אחד בפיקודו של פולין נשאר להגן על המחנה. לורד צ'מספורד עצמו יצא לכיוון שלישי, עם הכוח העיקרי וכל הארטילריה. התוכנית הייתה לסרוק את השטח ולכנס את הכוח מחדש בנקודה שאליה יגיע הסיור הרכוב.

לורד צ'מספורד חשד שלוחמי הזולו נמצאים בסביבה, ולכן הורה לקולונל דרנפורד, מפקד עוצבת העתודה, להצטרף אל מחנהו באיסאנדלוואנה. דרנפורד הגיע לשם למחרת, ה-22 בינואר. עוצבת העתודה כללה כוח פרשים גדול, רגימנט של חיל עזר אפריקני שאיכותו הייתה נמוכה, וסוללת רקטות. סך הכל, כ-1,000 לוחמים שהצטרפו לגדוד בן כ-500 לוחמים שכבר היה במחנה. דרנפורד חשד שיש נוכחות של כוחות צבאיים של הזולו שמנסים לאגף את הכוח העיקרי מכיוון מזרח, ולכן יצא לכיוון זה על מנת לבלום אותם. כתוצאה מכך, אנשיו התרחקו מבסיסם, טעות גורלית שבהמשך הובילה לתבוסתם.

הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמרונים העיקריים בפלישה הבריטית

התוכנית של הזולו הייתה אופיינית לטקטיקת לוחמתם - האימפי שלח זוג "קרניים" לאיגוף הבריטים, בעוד עיקר הצבא המכונה ה"חזה" נועד לרתקם. ה"חזה" הורכב מארבע חטיבות ותיקות, והוא התפרש לאורך הקו הבריטי, מרחק של 1.5 ק"מ לערך. הקרן השמאלית, שכללה שלוש חטיבות של חיילים צעירים, סך הכול כ-3,000 לוחמים, עקפה את הכוח הבריטי והגיעה לעורפו במטרה למנוע כל אפשרות בריחה. הקרן הימנית כללה שתי חטיבות חסמה את אפשרות הנסיגה לכיוון שממנו הבריטים באו מלכתחילה. יתר הכוח, שכלל שלוש חטיבות של חיילים ותיקים נשאר בעתודה.

הבריטים, שלא היו מאורגנים כראוי, נתקלו בצבא של בני הזולו והתרחש קרב מבולבל. לפי אחד הדיווחים (ראו להלן), בשלב כלשהו התחמושת שהייתה בידי הבריטים החלה לאזול ונשלחו רצים להביא אספקה חדשה. לרוע מזלם של הבריטים, המרחק הגדול מהמחנה הקשה על הרצים. בנוסף לכך, הקו הבריטי היה פרוש יתר על המידה. במקום לעמוד כתף אל כתף, הם התפרשו בריווח של מספר מטרים בין חייל אחד למשנהו וכתוצאה מכך, גדל עוד יותר המרחק שהרצים היו צריכים לכסות. יתר על כן, חלק גדול מהכוח הבריטי היה מורכב מחיל עזר אפריקני שחימושו היה לקוי. דרנפורד ניסה לעכב את הזולו בעזרת הרקטות, אך הן התבררו כלא יעילות.

לוחמי הזולו הצליחו להתקרב לאגפי הכוח הבריטי ולעורפו, ולפני שחיילים בריטים רבים הספיקו להצמיד כידונים או ליצור מבנה קרבי שיתאים להדיפת ההסתערות, שתי פלוגות, ה-A ו-F נמחקו מהמצבה וכמעט כל אנשיהן נהרגו. גורל דומה פקד את פלוגות E ו-H. פלוגה G כמעט והצליחה לחמוק, אך לוחמי הזולו השיגו אותה וגם אנשיה נהרגו. דרנפורד נהרג כשניסה לחפות על נסיגת חייליו. הקרבתו לא הועילה, ורק קומץ חיילים בריטיים הצליח להימלט מהקרב.

מספר שעות אחר-כך, עלה כוח של בני הזולו על המוצב העורפי רורק'ס דריפט, שבו שהו בשעת ההתקפה 139 חיילים ועוד פצועים מהקרב על איסנדלוואנה. הקרב הסתיים בהדיפת בני הזולו ובהסבת אבידות כבדות. 11 צלבי ויקטוריה הוענקו בעקבות הקרב הזה, שיחד עם הקרב על איסנלדוואנה גרמו להחלשה משמעותית של בני הזולו.

הסיבות לתבוסה הבריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסבר המסורתי גורס שלבריטים היה קושי לפרוק את התחמושת. על פי גרסה זו, הארגזים היו סגורים בברגים, ובידי הבריטים לא היו די מברגים, כך שלא הספיקו לפרוק את התחמושת במהירות הנדרשת.‏[1]

גישה אחרת טוענת שהצורה שבה התפרסו הבריטית הייתה לקויה. לטענתם, הייתה לבריטים תחמושת בכמות מספיקה, אבל המרחק הרב שבין החיילים הבריטים אפשר לזולו להסתנן בין השורות ובעזרת התמרון הזה להכריע את הקרב.‏[2] סברה אחרת מתייחסת למנגנון הירי של הרובים הבריטיים. אחרי ירי ממושך, הבריח היה נפגע וקצב האש היה יורד בצורה דרסטית.
בנוסף לקשיים הטכניים והליקויים הטקטיים, אחד הגורמים העיקריים להפסד הוא התנהלותו של הפיקוד העליון. לורד צ'מלספורד, שהיה במרחק של 11 קילומטר מהקרב, לא ייחס חשיבות לקולות הירי. במקום לשלוח תגבורת או לפחות סיור שיבדוק מה מקור הירי, הוא הסתפק בצפייה במשקפת ובסימנים שהוסכמו מבעוד מועד, כמו הורדת החבלים שהחזיקו את האוהלים על מנת להקל על החיילים את המעבר ביניהם. משראה שהחבלים מתוחים, החליט על בסיס התצפית הזאת ואינדיקציות נוספות שמדובר בתגרה קטנה ולא קרב רציני.

השלכות הקרב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטרת הפלישה הבריטית לזולולנד הייתה ניטרול הצבא האדיר של בני הזולו. הנציב הבריטי העליון במקום, סר בארטל פריר, חשש מקיום מדינה בעלת צבא כה חזק לצד מושבה בריטית והנהיג מדיניות לעומתית כלפי הזולו, כשכל חצייה מקרית של הגבול עם נאטאל, גררה קנסות כבדים של עשרות ראשי בקר. לבסוף מלך הזולו, סטוואיו, סירב להיכנע לדרישות הבריטיות, דבר שהוביל לעימות בלתי נמנע.

הבריטים אמנם הובסו באיסאנדלוואנה, והניצחון ברורק'ס דריפט היה זניח, אך שני הקרבות עלו לזולו באבידות רבות. סטוואיו תיאר את הניצחון באיסנדלוואנה כ"תקיעת חנית בבטן האומה", ואת ההפסד ברורק'ס דריפט כ"סיבוב החנית בפצע". האירועים הללו גרמו לאבדן הביטחון העצמי של בני הזולו ולהיחלשות צבאם. הם המשיכו להילחם, אך הוכרעו סופית ב-4 ביולי בקרב אולונדי.

למרות התוצאות החיוביות לכאורה של המלחמה, המלכה ויקטוריה ראתה אותה כמיותרת. בני הזולו נתפסו עד לאותה מלחמה כאומה חיובית החפצה ביחסים טובים עם הבריטים. אנשים ששהו בקרבם ודיברו אל ליבה של המלכה, תיארו את צבא הזולו המפואר והמאומן כאמצעי לשימור המסורת בשבט, ולא כאיום על המושבות הבריטיות. בנוסף, תוך כדי הלחימה באיסנדלוואנה, הוציא בית המשפט בבריטניה פסק דין בנוגע לסכסוך קרקעות בין נאטאל לבין הזולו, אשר הכריע לטובת הזולו. יוצא, שהסגות הגבול שהיוו את העילה למלחמה, לא היו הסגות גבול כלל. כתוצאה, נענש פריר וסמכות השיפוט שלו הוגבלה למושבת הכף בלבד.‏[3]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דיווח של עד ראייה
  2. ^ התאוריה באתר של South African Military History Society
  3. ^ עד הסוף המר, בראיין פרט, פרק חמישי, הוצאת יבנה, 2007