מושבת הכף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מושבת הכף
Kaapkolonie
Cape Colony
Cape Colony flag.png
דגל המושבה

סמל המושבה
הוקמה 1795
אירועי פירוק הקמת איחוד דרום אפריקה
התפרקה 1910
ישות יורשת Red Ensign of South Africa 1910-1912.svg איחוד דרום אפריקה
משטר קולוניה בריטית
יבשת אפריקה
עיר בירה קייפטאון
קואורדינטות הבירה 33°55′S 18°25′E
שטח מושבת הכף, בכתום. השטחים הצהובים משקפים את יתר מחוזות דרום אפריקה

מושבת הכף או קולוניית הקייפ (הולנדית: Kaapkolonie, אנגלית: Cape Colony) הייתה מושבה אירופית בדרומה של יבשת אפריקה. היא החלה את דרכה כמושבה הולנדית במחצית המאה ה-17, ועברה לידי האימפריה הבריטית בתחילת המאה ה-19. היא חדלה להתקיים כמושבה קולוניאלית בתחילת המאה ה-20, עם הפיכתה לאחת הפרובינציות שהרכיבו את איחוד דרום אפריקה, שלימים הפכה לרפובליקת דרום אפריקה.

ה"כף" בשמה של המושבה ניתן לה מכף התקווה הטובה, המצוק הסלעי בקצה הדרום-מערבי של יבשת אפריקה, ממנו החלה ההתיישבות האירופית. העיר קייפטאון שליד כף התקווה הטובה שימשה כבירת המושבה.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

מגלי הארצות הראשונים שהגיעו לדרום יבשת אפריקה היו הפורטוגזים, שנמשכו לדרום בתקווה למצוא נתיב ימי להודו ולאסיה, על מנת להחליף את נתיבי היבשה היקרים דרך אסיה המרכזית. ב-1487 ברתולומיאו דיאס וקבוצה קטנה של אנשיו חלפו על פני כף סלעי וסוער. הוא קרא למקום "כף הסערות" (בפורטוגזית Cabo das Tormentas), אך מלך פורטוגל ז'ואו השני שינה את שמו ל"כף התקווה הטובה" (Cabo da Boa Esperança), לציון כי ראה בו אות מבשר טובות לפתיחת נתיבי הסחר למזרח. לאחר שתים עשרה שנה, ב-1498, הגיע ואסקו דה גאמה לאותו מקום, ולאחר מכן המשיך רחוק יותר לכיוון צפון מזרח, במעלה האוקיינוס ההודי. בדרכו להודו, הוא נחת בחוף וחקר חלקים לא ידועים של מזרח אפריקה באזור שהוא היום מוזמביק.

אף שהפורטוגזים התגאו בהצלחתם ב"כיבוש" הכף, לא היה להם עניין בהתיישבות שם. האקלים הקשה וקו החוף הסלעי היו מסוכנים לספינותיהם, ורבים מהנסיונות שלהם לסחור עם בני החויחוי המקומיים הסתיימו בעימותים. חוף מוזמביק היה אטרקטיבי יותר, עם מפרצים נוחים שיוכלו לשמש כתחנות ולקשרים עם עפרות הזהב המצויות בפנים הארץ.

לא היו לפורטוגזים מתחרים רבים באזור עד לסוף המאה ה-16, אז החלו האנגלים וההולנדים להתחרות בהם על נתיבי הסחר למזרח. תנועת הספינות סביב הכף גדלה, והוא נעשה למקום עצירה קבוע לצוותים חולים ועייפים. ב-1647 נטרפה ספינה הולנדית במקום המכונה היום "מפרץ השולחן" בחוף קייפטאון. ניצולי הצוות, האירופאים הראשונים שניסו להתיישב באזור, בנו מבצר וגרו בו במשך שנה עד שחולצו. זמן קצר לאחר מכן החליטה חברת הודו המזרחית ההולנדית לייסד שם התיישבות קבועה. לחברה, אחת מהחברות הגדולות באירופה שסחרו עם הודו והמזרח, לא הייתה כל כוונה ליישב את האזור, אלא רק לייסד בסיס בטוח, בו יוכלו הספינות החולפות למצוא מעגן ולקבל אספקה טריה של בשר, פירות וירקות. למטרה זו נשלחה משלחת מהחברה תחת פיקודו של יאן ואן ריבק, שהגיעה ל"מפרץ השולחן" ב-6 באפריל 1652.

התיישבות הולנדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתיישבות ההולנדית התקשתה לבסס יחסי שכנות ומסחר טובים עם בני החויחוי המקומיים, יחסים שהיו כורח המציאות כדי למלא את ייעודה כתחנת אספקה. המתיישבים החדשים צריכים היו לעסוק בגידולים חקלאיים, אך התקשו לגייס את הידיים העובדות הנדרשות לכך. כדי לפתור את הבעיה, הוחלט לשחרר מספר קטן של הולנדים מהחוזים שלהם על מנת שייסדו חוות, וימכרו להתיישבות החברה מיבולם. סידור זה היה מוצלח ביותר, וסיפק כמות מספקת של פירות, ירקות, חיטה ויין, ובהמשך גם בעלי חיים. הקבוצה הקטנה של חוואים חופשיים גדלה בהתמדה, ושטחי החוות התרחבו בהדרגה צפונה ומזרחה לשטחי בני החויחוי.

רוב החוואים היו ממוצא הולנדי ונמנו על הכנסייה הקלווניסטית ההולנדית, אך היו ביניהם גם גרמנים רבים. ב-1688 הצטרפו להולנדים ולגרמנים הוגנוטים צרפתים, אף הם קלוויניסטים, שנמלטו מרדיפות דתיות בצרפת הקתולית תחת לואי הארבעה עשר.

בנוסף לייסוד מערכת החוואים החופשיים, החלו ואן ריבק וחברת הודו המזרחית לייבא מספר גדול של עבדים, בעיקר ממדגסקר ואינדונזיה. בעזרת עובדים נוספים אלה התרחבו האזורים שהוחזקו בידי החברה לצפון ולמזרח, בהם עימותים עם בני החויחוי היו בלתי נמנעים. בני החויחוי גורשו מאדמותיהם המסורתיות, מתו בשל מחלות שהאירופאים הביאו עמהם, ונהרגו בנשקם החם של האירופאים בניסיונותיהם להלחם – והם אכן ניסו להלחם, במספר מלחמות גדולות ובהתנגדות גרילה שנתמשכו עד למאה ה-19. לרוב אלה שנותרו לא הייתה ברירה אלא לעבוד עבור האירופאים, תחת חוזים מנצלים שהיו שונים אך במעט מעבדות. במשך הזמן התערבבו בני החויסאן, הבוסים האירופאים שלהם והעבדים המיובאים אלה באלה, וצאצאיהם הם האוכלוסייה הצבעונית של היום.

עם התפשטות החוואים לאזורים הרחוקים יותר בצפון ובמזרח, החלו רבים מהם לאמץ לעצמם אורח חיים נווד-למחצה, במידה מסוימת דומה לזו של בני החויחוי אותם החליפו. בנוסף לעדרים, למשפחה היו בדרך כלל עגלה, אוהל, תנ"ך וכמה רובים. לאחר שהתיישבו בנו צריף מלבני בוץ, שלעתים היה ממוקם במרחק כמה ימי נסיעה מהאירופאי הקרוב ביותר. אלה היו ה"טרקבור" (trekboer -איכרים נודדים, מונח שאחר כך קוצר לבורים) הראשונים, מבודדים, עצמאיים לחלוטין משלטון רשמי, ובעלי יכולת מדהימה לספק את צרכיהם בכוחות עצמם. אורח החיים הקשוח שלהם יצר אינדיבידואליסטים אמיצים, שהכירו את הטבע באופן אינטימי, וביססו את חייהם על מקור ההדרכה העיקרי שלהם – התנ"ך. מוצאם ההולנדי, הגרמני והצרפתי נשכח, והם התגבשו כעם חדש עם תרבות משלו, חדור אמונה חזקה באל ובתנ"ך, שראה עצמו מושרש בערבות אפריקה.

התיישבות בריטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל מושבת הכף הבריטית

עם סיומה של המאה ה-18 החל הכוח ההולנדי לדעוך, ובריטניה נכנסה למלא את הואקום. הבריטים תפסו את הכף כדי שלא ייפול לידיים צרפתיות, החזירו אותו לזמן קצר להולנדים, לפני שניכסו סופית את האזור לעצמם ב-1814.

באותה תקופה היו במושבה 25,000 עבדים, 20,000 מתיישבים לבנים, 15,000 בני חויסאן, ו־1,000 עבדים שחורים משוחררים. הכוח היה בידי האליטה הלבנה בקייפטאון, והבדלה בין אנשים על בסיס גזע הייתה מושרשת עמוקות. מחוץ לקייפטאון וסביבתה איכלסו נוודים לבנים ושחורים את הארץ.

כמו ההולנדים לפניהם, לבריטים בתחילה לא היה עניין במושבת הכף לבד מהנמל האסטרטגי. אחת המשימות הראשונות שלהם הייתה לפתור ויכוח גבולות בין הבורים לשבט הקוזה, על הגבול המזרחי של המושבה. ב-1820 כ-5,000 מהגרים בריטים מהמעמד הבינוני, בעיקר סוחרים ואנשי עסקים, שוכנעו לעזוב את בריטניה ולהתיישב על חלקות אדמה בין הקבוצות הלוחמות כדי להוות אזור חיץ. התוכנית הייתה לא מוצלחת בעליל, ועד 1823 כבר נסוגה כמעט מחצית המתיישבים לערים, בעיקר לגרהמסטאון ופורט אליזבת.

אף שלא עזרו כלל ביישוב מחלוקת הגבולות, תוספת המתיישבים חיזקה את הנוכחות הבריטית באזור, וסדקה את האחדות היחסית של המושבה הלבנה. בעוד שעד לאותה תקופה הבורים ורעיונותיהם היו בלעדיים וללא תחרות, הרי שכעת היו שתי קבוצות לשוניות ושתי תרבויות. נוצרה תבנית שעל פיה דוברי האנגלית היו עירוניים ששלטו בפוליטיקה, במסחר, במכרות ובייצור, ואילו הבורים, שהיו פחות משכילים, היו מוגבלים לחוותיהם.

הפער בין המתיישבים הבריטים והבורים התרחב עוד יותר עם ביטול העבדות ב-1833, צעד שהבורים ראו אותו כמתריס נגד הסדר האלוהי של הגזעים. אולם השמרנות של המתיישבים הבריטים ותחושת העליונות הגזעית שלהם מנעה רפורמה רדיקלית, וב-1841 הועבר חוק שהנציח את שליטת הלבנים. בינתיים גדל מאוד מספר הבריטים בקייפטאון, וכן באזור שממזרח למושבה (כיום מחוז הקייפ המזרחי), ובנאטאל הסמוכה.

המלחמות האנגלו בוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת הבורים

ב-1836 החל גל נדודים גדול של בורים, שחשו כי רגליהם נדחקות ממושבת הכף, צפון-מזרחה לעומק היבשת בחיפוש אחר שטחים חופשיים משלטון האימפריה הבריטית. הם מצאו את מבוקשם מעבר לנהרות אורנג' ו-ואל, שם ייסדו שתי רפובליקות עצמאיות - מדינת אורנג' החופשית וטרנסוואל. גילוי מחצבי יהלומים בשטחי הבורים בשנת 1869 המריץ את הבריטים לנסות להרחיב את שטחי השפעתם גם אל הרפובליקות הבוריות העצמאיות, ולספחן. מרד שהחל בטרנסוואל כנגד יוזמת הסיפוח הבריטית התפתח לכדי מלחמת הבורים הראשונה (1880-1881), בה ניצחו הבורים את הבריטים, הדפו אותם חזרה אל מושבת הכף, וביססו את עצמאותם בהסכם שהעניק הכרה בריטית בריבונותם.

גילוי מרבצי הזהב בשטחי טרנסוואל בשנת 1886 הביא לזרימת רבבות בריטים ומהגרים ממושבת הכף אל העיר יוהנסבורג, שנולדה בטרנסוואל במרכז ריף הזהב וצמחה בקצב מסחרר. בתוך זמן קצר גברו הסכסוכים בין הבורים המקומיים לבין המתיישבים הבריטים החדשים, כאשר המתיישבים הבריטים נושאים עיניהם לממשלה הבריטית במושבת הכף לעזרה. הם זכו לגיבוי מלא מצידו של ססיל רודז, ראש ממשלת מושבת הכף, שממילא שאף להרחבת השליטה הבריטית ברחבי היבשת השחורה וראה את הרפובליקות הבוריות כעצם בגרונה של האימפריה. נסיונות פישור והידברות לא צלחו, וב-1899 פרצה מלחמת הבורים השנייה. למרות הצלחות ראשוניות של הבורים, גברה לבסוף העוצמה שרוכזה במושבת הכף מכל רחבי האימפריה הבריטית. עם סיום המלחמה בשנת 1902 היו המדינות הבוריות כבושות וחרבות, כשהן נשלטות בידי ממשלת מושבת הכף בקייפטאון.

לאחר העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלטון הבריטי במושבת הכף ובשטחים שכבשה נמשך עד שנת 1910, אז קמה ישות מדינית עצמאית חדשה - "איחוד דרום אפריקה" (לימים רפובליקת דרום אפריקה). ישות זו איחדה את מושבת הכף ומושבת נאטאל הבריטיות, עם מדינת אורנג' החופשית וטרנסוואל הבוריות, כאשר כל אחת מארבע הטריטוריות הופכת להיות פרובינציה אדמיניסטרטיבית במדינה החדשה. מושבת הכף הפכה, אם כן, להיות "פרובינציית הכף" - מחוז בדרום אפריקה, שכיסה כמחצית משטח המדינה. קייפטאון, בירת מושבת הכף, הייתה לאחת משלוש ערי הבירה של דרום אפריקה (בצד פרטוריה ובלומפונטיין - בירות המדינות הבוריות לשעבר).

ב-1994, לאחר ביטול משטר האפרטהייד ועליית נלסון מנדלה לשלטון, בוצעה חלוקה אדמיניסטרטיבית מחודשת של מחוזות דרום אפריקה. תחת החלוקה החדשה חולקה פרוביציית הכף לשלושה מחוזות הנושאים את השמות הכף המזרחי, הכף הצפוני והכף המערבי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]