האוקיינוס ההודי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Oceanus.png

חמשת האוקיינוסים

האוקיינוס ההודי הוא שטח המים השלישי בגודלו על פני כדור הארץ, שטחו 73.556 מיליון קמ"ר, כ-14.4% משטח כדור הארץ.

האוקיינוס תחום מצפון על ידי יבשת אסיה (תת היבשת הודו וחצי האי ערב), במערב על ידי יבשת אפריקה, במזרח על ידי חצי האי המלאי, איי סונדה ויבשת אוסטרליה, ובדרום הוא גובל באוקיינוס הדרומי. הגבול בין האוקיינוס ההודי לבין האוקיינוס האטלנטי נמצא בקו אורך 20 מזרח, מדרום ליבשת אפריקה. הגבול עם האוקיינוס השקט נמצא בקו רוחב 147 מזרח, מדרום ליבשת אוסטרליה. הנקודה הצפונית ביותר באוקיינוס נמצאת בערך בקו רוחב 30 צפון, במפרץ הפרסי. רוחבו המקסימלי של האוקיינוס הוא כ-10,000 קילומטרים. שטחו של האוקיינוס, כולל המפרץ הפרסי וים סוף הוא 73,556,000 קמ"ר; ונפחו מוערך כ-292,131,000 ק"מ מעוקב.

האוקיינוס ההודי
מראה בסיישל
איסט לונדון בדרום אפריקה
חיים תת-ימיים באיים המלדיביים
חוף במומבסה
צילום אוויר של אטול אלדברה

איים קטנים מפוזרים לרוחבו של האוקיינוס. בין מדינות האיים באוקיינוס: מדגסקר, האי הרביעי בגודלו בעולם; איי קומורו; איי סיישל; האיים המלדיביים; מאוריציוס, וסרי לנקה. אינדונזיה גובלת באוקיינוס ההודי. חשיבותו של האוקיינוס כציר בין אסיה ואפריקה הפכה אותו בעבר למוקד סכסוכים. עם זאת, בגלל שטחו הנרחב, לא הייתה מדינה ששלטה בו בהצלחה עד לתחילת המאה ה-19, שבה האימפריה הבריטית שלטה על מרבית השטח הסובב את האוקיינוס. עם נפילת האימפריה הבריטית, השליטה עברה להודו ולאוסטרליה.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סגירת הלוחות הטקטוניים של אפריקה, תת-היבשת ההודית ואנטארקטיקה יצרה את האוקיינוס ההודי. ניתן לראות את החיבור בין הלוחות בשלוחת הרמה האוקיאנית, אשר יוצרת מעין צורת Y; כאשר זנב האות Y משתרע דרומה מקצה המדף היבשתי ליד מומבאי שבהודו. האגנים שנוצרים - במזרח במערב ובדרום מחולקים (על ידי רמות) עצמם לאגנים קטנים יותר. המדפים היבשתיים של האוקיינוס ההודי צרים, ורוחבם הוא כ-200 ק"מ בממוצע. יוצא דופן הוא המדף שליד החוף המערבי של אוסטרליה, שבו רוחב המדף הוא 1,000 ק"מ. העומק הממוצע של האוקיינוס הוא 3,890 מטרים. הנקודה העמוקה ביותר בו היא מצולות דיאמנטינה, ליד החופים הדרום-מערביים של אוסטרליה. מצפון לקו הרוחב 50° של חצי הכדור הדרומי, כ-86% מן האגן הראשי מכוסה בסחופת ימית, ומחצית מסחופת זו נוצרת מסוג של פלנקטון בשם גלוביגרינידה. 14% הנותרים מכוסים בסחופת יבשתית. סחופת קרחונים מהווה את מרבית הסחופת במרחבים הדרומיים ביותר.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקלים בשטח האוקיינוס שמצפון לקו המשווה מושפע ממונסונים וסופות טורנדו. רוחות צפון-מזרחיות חזקות נושבות מאוקטובר ועד אפריל; בעוד שממאי ועד אוקטובר נושבות רוחות דרומיות ומערביות. מונסונים בים הערבי גורמים לגשמים בתת-היבשת ההודית. בחצי הכדור הדרומי הרוחות יותר מתונות, אבל סופות קיץ באזור ליד מאוריציוס יכולות להיות חמורות. לעתים מכים ציקלונים את אזור הים הערבי ומפרץ בנגל לאחר שינוי כיוון המונסון. האוקיינוס ההודי הוא האוקיינוס החם ביותר.

תנאי המים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר נהרות חשובים נשפכים לאוקיינוס ההודי, ביניהם הזמבזי, השאט אל-ערב, האינדוס, הגנגס, הבראהמאפוטרה, והאיירוואדי. הזרימה מוכתבת במידה רבה על ידי המונסונים. שני זרמים מעגליים גדולים, אחד בחצי הכדור הצפוני הנע בכיוון השעון ואחד דרומית לקו המשווה הנע נגד כיוון השעון, משפיעים על דפוסי הזרימה. בזמן המונסונים החורפיים הכיוון בצפון מתחלף. זרימה ותנועה במעמקי האוקיינוס מושפעת בעיקר מזרימה מכיוון האוקיינוס האטלנטי, ים סוף וזרמים אנטארקטיים. צפונית לקו הרוחב 20° בחצי הכדור הדרומי טמפרטורת המים היא לא פחות מ-22 מעלות (צלזיוס), ומגיעה אף ל-28 מעלות במזרח. דרומית לקו הרוחב 40° מתחת לקו המשווה יורדות הטמפרטורות במהירות. מליחות פני המים נעה בין 32 ל-37 חלקי 1,000, כאשר הרמות הגבוהות ביותר נמדדו בים הערבי ובשטח בין אפריקה הדרומית ודרום-מערב אוסטרליה. מקו הרוחב 65 בחצי הכדור הדרומי ודרומה ניתן למצוא קרחונים במשך כל השנה. בממוצע, לא מגיעים קרחונים צפונית לקו הרוחב 45 דרום.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האוקיינוס ההודי הוא אחד מהערוצים החשובים לסחר ימי, המחבר את המזרח התיכון, אפריקה ומזרח אסיה עם אירופה ויבשת אמריקה. חלק נכבד מתנועת המסחר היא של נפט ומוצרי דלק, משדות הנפט של המפרץ הפרסי ואינדונזיה. עודפי פחמימן מופקים באזורים שלחופי ערב הסעודית, איראן, הודו ומערב אוסטרליה. כ-40% מייצור הנפט העולמי מגיע מהאוקיינוס ההודי. החול בחופי האוקיינוס עשיר במינרלים והמדינות השוכנות לחוף האוקיינוס מנצלות גם משאבים המצויים בשטח הימי שלהן.

כמות הפלנקטון באוקיינוס ההודי מצומצמת יחסית, בשל טמפרטורת המים, למעט בקצוות הצפוניים שלו. אפשרויות הדיג הן מוגבלות, אך בעלות חשיבות למדינות השוכנות לחופיו - לצריכה מקומית ולייצוא. משלחות דיג מרוסיה, יפן, דרום קוריאה וטאיוואן מנצלות את מימי האוקיינוס, בעיקר לצורכי דיג חסילונים ודגי טונה.

אתגרים אקולוגיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר מיני בעלי חיים ימיים מצויים בסכנת הכחדה באוקיינוס ההודי - ביניהם תחש המשכן, כלבי ים, צבי ים ולווייתנאים.

בנוסף, זיהום נפט מאיים על הים הערבי, המפרץ הפרסי וים סוף.

היסטוריה ותרבות באוקיינוס ההודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימי האוקיינוס ההודי רגועים יותר מאלה של האוקיינוס השקט והאטלנטי. תנועת המונסונים סיפקה לספינות אפשרות לנוע בתחילת העונה, לחכות מספר חודשים ולחזור מזרחה; כך התיישבו האינדונזים במדגסקר.

הציוויליזציות הקדומות ביותר, במסופוטמיה (עם התרבות השומרית), מצרים העתיקה, ותת היבשת ההודית (עם תרבות עמק האינדוס) צמחו כולן על נהרות (הפרת והחידקל; הנילוס והאינדוס) ואזורים סביב האוקיינוס ההודי. תרבויות התפתחו גם בפרס (עם תחילת תרבות עילם) ודרום מזרח אסיה (ממלכת פונאן). בתקופת השושלת הראשונה במצרים העתיקה (שנת 3000 לפנה"ס לערך), נשלחו מלחים לחקור את מימי האוקיינוס והגיעו עד ל"ארץ פונט" האגדית (שמשערים כיום כי הייתה מצויה בקרן אפריקה). ספינות ששבו מפונט הביאו איתן זהב ומור. מגעי המסחר המוקדמים ביותר בין מסופוטמיה לבין תרבות עמק האינדוס (ב-2500 לפנה"ס לערך) נערכו לאורך האוקיינוס ההודי. קיימות השערות כי הפיניקים הגיעו לאזור בסוף האלף השלישי לפנה"ס, אך לא הקימו התיישבויות.

אודוקסוס מקיזיקוס היה (במאה השנייה לפנה"ס) היווני הראשון שחצה את האוקיינוס ההודי. נטען גם כי יורד ים יווני אחר, היפאלוס, גילה נתיב ישיר מחצי האי ערב להודו, בערך בתקופה זו. במאות הראשונה והשנייה התפתחו יחסי מסחר הדוקים בין מצרים לבין הממלכות הטמיליות של שושלת צ'רה, צ'ולה, וממלכת פאנדיאן. כמו האינדונזים שהתיישבו במדגסקר, גם יורדי הים המערביים השתמשו בתנועות המונסון על מנת לחצות את האוקיינוס. מחבר הפריפלוס לים האריתראי מתאר את המסלול שעברו המלחים, את הנמלים השונים ואת הסחורות לאורך חופי אפריקה והודו בסביבות שנת 70 לספירה.

בין 1405 ו-1433 הוביל מגלה הארצות הסיני ג’אנג הה את צי שושלת מינג למספר מסעות ב"אוקיינוס המערבי" (כפי שהסינים קוראים לאוקיינוס ההודי) והגיע לאזורים שלחופי מזרח אפריקה.

ב-1497 הקיף ואסקו דה גאמה את כף התקווה הטובה והפך לאירופאי הראשון שהפליג להודו. בשל כוחן העדיף של הספינות האירופאיות המחומשות בתותחים כבדים, הן תפסו במהרה את עמדת השליטה בסחר הימי באוקיינוס. פורטוגל ניסתה לשלוט על הסחר באמצעות הקמת מצודות כוח בנקודות מסחר חשובות, נמלים ומיצרים. פרויקט כזה היה מעבר לכוחה של פורטוגל, ובאמצע המאה ה-17 החליפו אותם מדינות אירופאיות אחרות, בעיקר ההולנדים. חברת הודו המזרחית ההולנדית ניסתה לשלוט על הסחר על מזרח אסיה דרך האוקיינוס ההודי; צרפת והאימפריה הבריטית נכנסו אף הם למאבקי הכוח על השליטה באוקיינוס, ולאחר 1815 תפסה בריטניה את השליטה על האזור.

פתיחת תעלת סואץ ב-1869 הרחיבה את העניין האירופי בסחר באוקיינוס ההודי, אך אף מדינה לא הצליחה להשיג שליטה מלאה בו. מאז מלחמת העולם השנייה ויתרה בריטניה על רוב מושבותיה שמעבר לים, בעיקר באזור האוקיינוס ההודי; והודו, ברית המועצות וארצות הברית הפכו לבעלות העניין העיקריות בשליטה באזור. שתי המעצמות ניסו במהלך המלחמה הקרה להשיג שליטה באמצעות בניית בסיסי צי במדינות זרות. כיום, קיים בסיס אמריקאי-בריטי בדייגו גרסיה, באמצע האוקיינוס.


Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רעידת האדמה באוקיינוס ההודי (2004)

ב-26 בדצמבר 2004 היכה גל צונאמי את המדינות השוכנות לחופי האוקיינוס ההודי. יותר מ-226,000 איש נהרגו, ולמעלה ממיליון נותרו חסרי בית כתוצאה מכך; ונגרם גם נזק לענפי הכלכלה השונים.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]