שארל השני, מלך נאפולי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
שארל השני מנאפולי

שארל השני (איטלקית Carlo II d'Angiò; צרפתית Charles II d'Anjou;‏ 1254 - 5 במאי 1309) היה מלך נאפולי, מלך אלבניה, נסיך סלרנו, נסיך אכאיה, רוזן פרובאנס ורוזן אנז'ו.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

שארל, שנודע בשם נסיך סלרנו היה בנם של שארל הראשון, מלך נאפולי וסיציליה ושל ביאטריס מפרובאנס. הוא נפל בשבי לאחר שהפסיד בקרב הימי של נאפולי ביוני 1284 נגד רוג'יירו די לאוריה שפיקד על צי ממלכת אראגון. עם מות אביו בינואר 1285 הוא היה עדיין אסיר של פדרו השלישי, מלך אראגון. ב-1288, בתיווכו של אדוארד הראשון, מלך אנגליה הוא שוחרר לאחר שהכיר בשלטון הספרדים בסיציליה אך נשאר מלך נאפולי.

הוא הבטיח לשכנע את בן דודו, שארל, רוזן ולואה לוותר תמורת עשרים אלף מטבעות כסף על התואר מלך אראגון שקיבל מן האפיפיור מרינוס הרביעי שהכריז על מסע צלב נגד אראגון ב-1284. הוא השאיר את שלושת בניו ושישים אצילים מפרובאנס כבני ערובה למילוי תנאי ההסכם, אך ב-1289, אחרי ששוחרר משביו, האפיפיור ניקולאוס הרביעי שיחרר אותו מכל התחייבויותיו, הכריז עליו כמלך סיציליה ונידה את אלפונסו השלישי, מלך אראגון.

שארל, רוזן ולואה כרת ברית עם ממלכת קסטיליה והתכונן לעלות על אראגון, מה שגרם לאלפונסו השלישי לחתום על הסכם טאראסקון שלפיו יסיג את כוחותיו מסיציליה וישלם מס עובד לכס הקדוש. אלפונסו מת ב-1291 לפני שהיה סיפק בידו לבצע את תנאי ההסכם, ואחיו חיימה השני שהפך למלך אראגון, השאיר את השלטון בסיציליה לאחיו פרדריק. בוניפקיוס השמיני שנבחר לאפיפיור ב-1294 בנאפולי בחסותו של שארל השני, פתח במשא ומתן עם חיימה השני, מלך אראגון, מה שהביא להסכם אניאני שלפיו שארל השני, מלך נאפולי יוכר כמלך סיציליה, ובתו ביאנקה שתינשא לחיימה השני, תזכה בסרדיניה ובקורסיקה.

נעשה מאמץ לשחד את פרדריק כדי שיסכים לתנאים אלה, אך הוא סירב והוכתר למלך סיציליה על ידי האוכלוסייה המקומית. פרצה מלחמה בים וביבשה, ושארל השני, למרות שנתמך על ידי האפיפיור בוניפקיוס השמיני, על ידי שארל, רוזן ולואה וחיימה השני, מלך אראגון, לא הצליח לכבוש את סיציליה, ובנו, נסיך טאראנטו נלקח בשבי בקרב פאלקונארה ב-1299. ב-1302 נחתם הסכם קאלטאבלוטה שלפיו שארל השני ויתר על זכויותיו בסיציליה והסכים להשיא את בתו לאונורה לפרדריק, מלך סיציליה. הסכם זה אושר על ידי האפיפיור ב-1303. שארל השני בילה את שנותיו האחרונות בנאפולי ומת שם במאי 1309. בנו, רובר החכם ירש את כתרו כמלך נאפולי.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]