שבוי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בשבי של חיילים בידי האויב. אם התכוונתם למשמעויות אחרות של המלה "שבי", ראו שבי (פירושונים).
שבוי הוא חייל או "לוחם חוקי", המוחזק על ידי האויב לאחר שנתפס במהלך מעשי איבה בין מדינות.
תוכן עניינים |
[עריכה] יחס לשבויים
לרוב, לוחמים שנופלים בשבי עוברים עינויים קשים. לעתים קרובות השובים מענים את שבוייהם כדי לקבל מהם מידע צבאי סודי, כמו גם לשם נקמה בצבא האויב, או אף סתם מתוך סדיזם. מעבר להתעללות פיזית, נפוצה גם התעללות נפשית בשבויים, המתבטאת בהסתרת מידע לגבי עתידם ומניעת יצירת קשר עם העולם שבחוץ. במקרים בהם מוחזקת קבוצה גדולה של שבויים במקום אחד, למניעת המידע מהשבויים יש משמעות טקטית מבחינת השובים- דיכוי מורלי של השבויים, אשר ימנע מהם לנסות למרוד או לברוח.
מקרים רבים של יחס מחפיר לשבויים היו במלחמת העולם השנייה: כך למשל, היפנים הקימו בסינגפור (שהייתה תחת כיבוש יפני) מחנה שבויים עצום בשם צ'אנגי, בו הוחזקו רבבות שבויים מקרב צבאות בעלות הברית בתנאים של רעב, זיהום ואי-מתן טיפול רפואי. אחד השבויים בצ'אנגי היה הסופר ג'יימס קולאוול (שהיה אז לוחם בצבא האמריקני), אשר חוויותיו במחנה השבויים היוו את הבסיס לספרו מלך עכברוש.
גרוע עוד יותר היה גורלם של אלה שנפלו בשבי הגרמני- הללו נשלחו למחנות השמדה. יש לציין, כי גם לוחמי בעלות הברית לא חסו על השבויים הגרמנים - לוחמים גרמנים שנפלו בשבי הצבא האדום הוצאו להורג בשיטות אכזריות.
מקרים נוספים של התעללות בשבויים היו במהלך מלחמות ישראל. לוחמי צה"ל שנפלו בשבי המצרי או הסורי מעידים כי הוחזקו בחדרים חשוכים ומזוהמים והוכו קשות בידי שוביהם, לעתים עד לאובדן הכרה.
אף-על-פי-כן, היו במהלך ההיסטוריה גם מקרים שבהם זכו השבויים ליחס טוב יחסית. כך לדוגמה השבויים הרוסים ביפן במלחמת רוסיה יפן. יוסף טרומפלדור, שהיה במלחמה חייל בצבא רוסיה ונפל בשבי, מספר שיחס יפן אל השבויים היה טוב, ולשבויים היהודים אף ניתן לקיים עיתון ושירותי דת.
[עריכה] יחס המדינה לחייליה השבויים
במלחמת העולם השנייה התייחס שליט ברית המועצות, סטלין, לנפילה בשבי או לכניעה כאל בגידה, כיוון שהחיילים לא נלחמו עד המוות, לכן רובם של שני מיליון השבויים הסובייטיים שנשלחו בחזרה לברית המועצות אחרי סוף המלחמה הוצאו להורג עם הגיעם.
לעומת זאת, ידועה בדאגה ללוחמיה שנפלו בשבי מדינת ישראל. דוגמאות בולטות לכך הן שחרור אלפי מחבלים בתמורה לגופות שלושה חיילי צה"ל ואזרח אחד חי (אלחנן טננבאום) במסגרת עסקת חילופי שבויים עם החיזבאללה, כמו גם היציאה למבצע גשמי קיץ בעקבות חטיפת החייל גלעד שליט והיציאה למלחמת לבנון השנייה בעקבות חטיפת שני חיילים על ידי חיזבאללה. כמו כן, דאגה גדולה של החברה הישראלית לשבויים אפשר לראות בתפוצתם של סטיקרים כגון "רון ארד לחופש נולד"- אפילו 20 שנה לאחר שרון ארד נפל בשבי, כמו גם בתליית דגלים עם תמונות השבויים ובהפגנות למען שחרורם.
[עריכה] חילופי שבויים
בתום מלחמות ולעתים גם במהלכן, נערכות "עסקאות" של חילופי שבויים, שבמסגרתן משחררת כל מדינה את השבויים שנתפסו על ידה בתמורה לשחרור חייליה שנשבו במדינות אחרות.
[עריכה] התייחסות לשבויים בחוק הבינלאומי
אמנות בינלאומיות קובעות כי אין לפגוע בחייל בצבא אויב שנכנע וחדל להוות איום, וכן אין להעמידו למשפט. חייל כזה נחשב שבוי, ועל-פי החוק הבינלאומי יש להחזיקו בתנאים סבירים עד תום המלחמה או עד להסדר כלשהו בין המדינות. הגוף הבינלאומי המפקח על תנאי החזקתם של שבויים ועל יצירת קשר בינם לבין קרוביהם הוא הצלב האדום הבינלאומי.
זכויותיהם ומעמדם של שבויים נקבעו באמנות ז'נבה השלישית (1929) והרביעית (1949). האמנות מגינה על השבוי מרגע נפילתו בשבי ועד לשחרורו, ומחייבת את הצבאות לנקוט באמצעים שיקלו על זיהוי השבויים. האמנה אוסרת על עינוי שבויים, וקובעת שהמידע שמותר לדרוש משבוי כולל רק את שמו, תאריך לידתו, דרגתו ומספרו האישי. עוד קובעות האמנות כי כל חייל חייב לשאת עמו "פנקס שבי" שבו כלולים פרטיו האישיים והערות לגבי מצבו הרפואי, וכן דסקית זיהוי שעליה מוטבעים שמו ומספרו האישי. הצלב האדום מפקח על יישום האמנות, אך כוחו מוגבל, כיוון שהוא זקוק לשיתוף הפעולה של המדינות הלוחמות. חלק ניכר מהמדינות, גם בין אלה החתומות על אמנות ז'נבה, אינן משתפות פעולה באופן מלא, ואינן מקפידות על קיום האמנות - כאמור, גם לאחר ניסוחן של אמנות ז'נבה השלישית והרביעית, עדיין מקרים שבהם שבויים עוברים עינויים קשים אינם נדירים.
[עריכה] טרוריסטים: שבויים או אסירים?
בעיה קשה שהפכה נפוצה בסוף המאה ה-20 היא שבי בידי ארגונים חמושים שאינם כפופים למדינה כלשהי. הצלב האדום וארגוני סיוע אחרים, מתקשים לפקח על מצבם של חיילים שנשבו בידי ארגונים כאלה, ומתקשים לתווך במשא ומתן בין הארגונים החמושים לבין המדינות שחייליהן נשבו. בעיה אחרת היא מעמדם של אנשי הארגונים החמושים כשהם נתפסים בידי מדינה הלוחמת בהם. לא ברור אם על המדינה להעמידם למשפט או להחזיקם כשבויים, ולא ברור מול מי היא צריכה לשאת ולתת על שחרורם.
דוגמה: מדינת ישראל אינה מכירה באנשי ארגוני טרור הפועלים נגדה (חמאס, חיזבאללה וכדומה) כחיילים, ולפיכך אינה מכירה בהם כשבויים כשהם נתפסים בידי חיילי צה"ל. לפעמים מועמדים אנשים אלה למשפט ונכלאים בגין עברה על חוקי מדינת ישראל, ולעתים הם מוחזקים לפי צו מעצר מנהלי. בעיתונות הישראלית מקובל לכנות אנשים אלה "אסירים" או "עצורים", בעוד התקשורת הערבית מכנה אותם "שבויים" (أسرى).
