סרדיניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: קישורים שבורים, שגיאות כתיב וסגנון מרובות. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

רֶג'וֹנֶה אַוּטוֹנוֹמה דֶלּה סַרְדֶניה

בירה	קליארי
נשיא	רנאטו סורו
נפות	קליארי קרבוניה איגלסיס מדיו קאמפידנו נאורו אוגליאסרה אולביה טמפיו אוריסטנו סאסארי
מספר רשויות מקומיות	377
שטח	24,821 קמ"ר
- דרוג	3 (8 %)
אוכלוסייה (2006)  - כללי  - דרוג  - צפיפות	1,650,000 11 (2.9 %) 69/קמ"ר
מפה המציגה את מיקום מחוז סרדיניה באיטליה

סרדיניה (סרדו: Sardigna או Sardinna, איטלקית: Sardegna) הוא אי בים התיכון ומחוז אוטונומי בעל "מעמד מיוחד" באיטליה. מקור שמו של האי הוא על שם העם הסרדי, העם שהתגורר באי בעת העתיקה. סרדיניה מוזכרת במקורותיהם של יורדי ים פיניקים ויוונים.

האי הוא השני בגודלו בים התיכון, (אחרי סיציליה), והוא נמצא 12 ק"מ דרומית לקורסיקה, במרחק של כ-200 ק"מ מחופי חצי היא האיטלקי, והן ומחוף טוניס שבאפריקה.

סרדיניה נחשבת למחוז אוטונומי ובעל "מעמד מיוחד" ברפובליקה האיטלקית לפי החוקה משנת 1948. המחוז רשאי לפעול לפי דפוסי התנהגות וביטויי ציבוריים עצמאיים בהתאם לאוטונומיה כפי שהוגדרה. אלו שונים מהמקובל במחוזות אחרים של איטליה. מחוז אחר הדומה לסרדיניה הוא ואלה ד'אאוסטה ^[1]. הביטוי המעשי של האוטונומיה הוא בהצגה והבלטה של האופי המיוחד של האזור בתחומי המינהל, החינוך והתרבות. הסיבה למתן האוטונומיה לאי הייתה שהוא נושא בתוכו תרבות בת מיליון שנה בעלת אופי אתני ובלשני ייחודיים. תרומתה העתיקה לאיטליה היה ביצירת קשרי מסחר עם חצי האי האיטלקי דרך המחוזות לאציו וטוסקנה.

תוכן עניינים 1 תולדות האי 1.1 העידן הפריהיסטורי 1.2 המבנים הנוראגים 1.3 הפניקים 1.4 הרומאיים 1.5 הביזנטים 1.6 שלטון רשויות השיפוט ופיזה 1.7 ממלכת אראגון 1.8 לקראת איחוד עם איטליה 1.9 העידן המודרני 2 גאולוגיה 2.1 מיגוון הסלעים 3 גאוגרפיה 3.1 מבנה פיזי 3.2 האקלים 4 שפה 5 מסחר וכלכלה 6 מינהל ופוליטיקה 7 ערים עיקריות 8 יהדות סרדיניה 9 הערות שוליים 10 לקריאה נוספת 11 קישורים חיצוניים

[עריכה] תולדות האי

תולדותיה של סרדיניה נוצרו בשל מיקומה האסטרטגי במרכז מערבו של הים התיכון. האי, הנמצא בלב הים היה בסיס לקשרים בין הארצות השוכנות סביבה. המעבר בין הארצות קל ונח כאשר תחנה מצויה בדרך מארץ לארץ. מדינות אלו השאירו באי השפעות הבאות לידי ביטוי בתולדותיו ועתיקותיו.

דוגמה מוחשית לכך הם המבנים הנוראגים - סמל התרבות של סרדיניה. מאחוריהם עמד עם ממוצא ים תיכוני, השרדנה שהגיע מאסיה הקטנה לאי במאה ה-16 לפנה"ס – ואז נהדף ממנו לחופים המזרחיים של הים התיכון: מצרים, ארץ ישראל וסוריה. קיים דמיון בין תאור השרדנה, שודדי הים שפלשו לתחום ממלכת מצרים, לבין התיאור של המבנים הנאורגים בסרדיניה: ערוכים עבור גייסות צבא, בעלי אמצעי לחימה וערוכים לקרבות ולמלחמה. נמצא כי ציוד הלחימה היה דומה: חרבות ארוכות להב, פגיונות, שופכי נוזלים ומעל לכל אלו מגן עגול. יצוין כי לא נמצאו מגנים עגולים אצל עם אחר מלבד אצל השרדנה.

בעקבות השרדנה באו הפיניקים, היוונים והרומאיים, בימי הביניים הספרדים ובעת החדשה האיטלקים.

[עריכה] העידן הפריהיסטורי

ההיסטוריה של יישוב האי עתיקה, והשרידים האנושיים הקדומים ביותר שנמצאו בו מתוארכים לתקופת האבן הקדומה. נמצאו ממצאים מעשי ידיו של ההומו ארקטוס, שמתוארכים לתקופה שבין שנת 100,000 לפנה"ס לבין שנת 500,000 לפנה"ס, אותם הוא יצר מאבן צור.

לאחר מכן נמצאו שרידים של תרבויות נוספות המכונות לפי האתר בו הם נמצאו:

• במערה "קורבדו" שב"אולאנה" נמצאו שרידים של האדם הקדמון מהתקופה שבין שנת 6,000 לפנה"ס לבין שנת 2,700 לפנה"ס. נמצאה קרמיקה מסוג "קארדיום אדיול", מהתרבות המכונה "ציווילטה קרדיאל" שהתפתחה עד שנת 4,500 לפנה"ס.

• אלף שנים אחריה נמצאו ממצאים מתרבות ה"בונו-וג'ינו".

• אחריה הגיעה תרבות אוציארי.

• עד 2,700 לפנה"ס, בתקופה הניאוליתית חיו בני האדם באי במערות פתוחות, גידלו בעלי חיים, השתמשו בכלי צור, צדו עופות ודגו דגים. כמו כן, הם הכינו דמויות כמו "די מדרה" וכן אתרי קבורה.

• באותה התקופה התפתחה תרבות קבורה שבאה לידי ביטוי בבניית דולומנים כמו ב"מנהיר". ^[2] בסוף התקופה הנאוליטית, בשנת 1,600 לפנה"ס התגלו כבר כלים ראשונים מברונזה.

[עריכה] המבנים הנוראגים

באי נמצאו מבני האבן ייחודיים אשר נקראים נוראגה. הנוראגה הגדול והידוע ביותר הוא סו נוראז'י די ברומיני שאף הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 1997. מבנים אלו ידועים בתור התרבות נוראגנית.

תקופת היווצרותם העיקרית הייתה תקופת הברונזה, בין שנת 1500 ל-1100 לפנה"ס. לאור הדמיון בין ממצאי ההתיישבות של תושבי הנוארגים לבין עם השרדנה, הארכאולוג ג'יובני אוגס, ^[3] שיער כי המבנים הנאורגים והממצאים שהתגלו, נבנו על ידי השרדנה.

[עריכה] הפניקים

במאה ה-8 לפנה"ס הגיעו למקום יורדי ים פיניקים מצור, שהקימו נמלים לאורך חופי האי. הם הקימו באי מושבה וקראו לה בשם "קארליס", כיום, העיר המודרנית קליארי. יחד עימה הוקמו בסרדיניה עוד שלוש מושבות - "סולסיס", "נורה", ו"טארוס".

במאה ה-5 לפנה"ס עברה השליטה במושבות לידי קרתגו, בעקבות מלחמה בין הפיניקים לבין תושביו המקוריים של האי.

[עריכה] הרומאיים

מיקומה האסטרטגי של קליארי, בין אפריקה לרומא, ביחד עם הנמל המוגן שלה, גרם לרומאים להתיישב בה בשנת 238 לפנה"ס.

במלחמה הפונית השנייה (218 - 201 לפנה"ס), שהתרחשה בין הרפובליקה הרומית לקרתגו, הייתה העיר מושבו של הפְּרָאיְטוֹר ט. מאנליוס, וממנה הוא ניהל את המערכות נגד המקומיים, אשר קיימו קשרים עם קרתגו, וכן עם קרתגו עצמה. העיר שימשה בסיס ימי בעת המלחמה. ההיסטוריון הרומאי פלורוס כינה את העיר בשם "urbs urbinum" - בירת סרדיניה. בתקופה זו "קרליס", שמה החדש של קליארי, הייתה לבירת הפרובינציה החדשה. מתקופה זו נותרו מבנים כמו האמפיתיאטרון ב"וילה די טיגליו". אזרחי העיר לא הוגדרו כתושבי קולוניה אלה היו כאזרחי רומא עצמה.

עם זאת, המרידות של השבטים המקומיים, יחד הפעילות של שודדים באי הביאה את רומא למדיניות אשר מטרתה הייתה הכנעת האוכלוסייה המקומית והטמעתה במהגרים. הקיסר טיבריוס גירש לאי כ-4,000 צעירים יהודים על מנת לדכא את המרידות שפרצו בו.

[עריכה] הביזנטים

בשנת 456, לאחר מפלתה של רומא, העיר קליארי, ביחד עם שאר האי, נפלה לידי הונדלים, והם שלטו בו עד לשנת 534 עת נכבש על ידי האימפריה הביזנטית. אולם השלטון הביזנטי באי היה למעשה בלתי מורגש, ובין המאה ה-6 למאה ה-9 התקיימו באי ממלכות עצמאיות של מקומיים תחת השלטון הביזנטי. החל מהמאה ה-8 החלו להגיע לאי ערבים וברברים, בעיקר לאחר הכיבוש הערבי של סיציליה ב-832. הביזנטים התקשו מאוד להגן על הפרובינציה הנידחת שבבעלותם, והנציב הביזנטי הכריז על הקמת שלטון עצמאי לחלוטין באי ונמלט חזרה לביזנטיון.

[עריכה] שלטון רשויות השיפוט ופיזה

בימי הביניים, בין 900 ל-1410 האי חולק לארבע אזורים כאשר בכל אזור מונו רשויות שיפוטיות עצמאיות (Giudicati sardi) אחד מהם היה של קליארי. לא היה באי שלטון אחיד עקב המלחמות בין המעצמות הימיות ששלטו בים הטירני, ג'נובה ופיזה.

במאה ה-10 ננטשה קליארי עקב התקפות של שודדי ים מורים שהגיעו מצפון אפריקה. הרפובליקה של פיזה השתלטה על העיר אשר חשיבותה הייתה בשליטה על דרכי המסחר בים התיכון. לפיזה, בתור מעצמה ימית הייתה חשיבות לכך שתהיה לה נקודת אחיזה בעורקי הסחר הבינלאומי, בין איטליה לצפון אפריקה.

[עריכה] ממלכת אראגון

במאה ה-14, כבשה ממלכת אראגון את קליארי לאחר ניצחון על הרפובליקה של פיזה. לאחר כיבוש קליארי הממלכה השתלטה על שאר חלקי האי. קליארי, אשר שמה שונה ל "קאלאר", הייתה למושב המנהלי של תת-ממלכת סרדיניה, שהייתה לאחר מכן לחלק מהאימפריה הספרדית.

[עריכה] לקראת איחוד עם איטליה

בשנת 1718 הפכה סרדיניה למחוז ממלכתי "עצמאי" של בית סבויה, ששלט גם בפיימונטה שבאיטליה.

בשנת 1793 דרש העם הסרדי עצמאות בתמורה להשתתפותם בהגנת פיימונטה מפני צבאו של נפוליאון. ממלכת "סרדיניה-פיימונטה" הבטיחה להם אוטונומיה אבל לאחר שהוסר האיום הצרפתי, ההבטחה לא קוימה.

בשנת 1860 ויטוריו אמנואלה השני, מלך סרדיניה, מלך פיימונטה וסבויה הכריז על עצמו כמלך איטליה המאוחדת.

[עריכה] העידן המודרני

מאז איחוד איטליה שהתרחש בשנת 1870, האי מצוי בתנופת צמיחה יחסית. בניניים נבנו בערי האי ששילבו בהן מוטיבים של האומנות החדשה - אר נובו - יחד עם הנוהג הסרדי הישן לקישוט בפרחים. דוגמה טובה לכך היא בניין העירייה בקליארי, הבנוי משיש המבהיק בלובנו.

במהלך מלחמת העולם השנייה, נמל קליארי ואלגרו הופצצו קשות על ידי בעלות הברית. תושבי הערים פונו לערים וכפרים קטנים בסביבה. תנועה זו כונתה בשם "ספולמנטו" בסרדית: נטישה. גם צפונה של האי נפגע קשה. המעבר הימי בין סרדיניה וקורסיקה - מצר בוניפאצ'יו היה מעבר חשוב לציים בים התיכון. הנמל של לה מדלנה היה בסיס חשוב של הצי הגרמני נהרס בהפצצות כבדות. לאחר הסכם שביתת הנשק עם איטליה, הצבא הגרמני השתלט על האי אך במהרה נטש אותו ועבר לתגבר את כוחותיו באיטליה עצמה.

צבא ארצות הברית השתלט על בירת האי, עקב חשיבותה הצבאית בים התיכון ובאזורי קליארי ובאיי מדלנה נבנו בסיסים צבאיים רבים. בסיסים אלה עברו לאחר מכן לנאט"ו. היום חלקם בתהליך סגירה, אך עדיין הנוכחות הצבאית - של הצי האיטלקי - מורגשת היטב.

בשנת 1948 הוקמה הרפובליקה האיטלקית אשר החליטה להעניק למחוז מעמד אוטונומי ומיוחד. ברפורמה משנת 2001, הוכפל מספר הנפותבאי מארבע לשמונה. באי מתרחש תהליך פיתוח כלכלי נרחב המבוסס בעיקר על עידוד התיירות אליה.

[עריכה] גאולוגיה

האי סרדיניה, בגודל של 150 קמ"ר, מהווה מוקד משיכה לסיורים ולסימינריונים בנושא גאולוגיה: הגיוון הרב של המופעים, איכות ההצגה של הממצאים והאקלים הנוח עושים את האי למעבדה שדה גאולוגית.

נסיבות ההווצרות של האי, בהתאם לתאוריה הגאולוגית זהים לזו של האי השכן, קורסיקה. תהליך הווצרות האיים החלו בתקופת ה קרטיקון תחתון - לפני זמן משוער של 100 מיליון שנה - כאשר התנגשו היבשות לאוראסיה - לימים נוצרו ממנה אסיה, אירופה וצפון אמריקה וגונדוואנה - לימים נוצרה ממנה נאפריקה , דרום אמריקה, תת היבשת ההודית , אנטארקטיקה ואוסטרליה בין שני היבשות נוצר אוקיינוס גדול המכונה אוקיאנוס התטיס ' לימים הים התיכון.

בתקופת האוליגוקן - לפני 13 עד 35 מיליון שנה - נוצר שקע, שמיקומו הנוכחי הוא ברצועה מחופי קטלוניה שבספרד במער ב, עד חופי ליגוריה שבאיטליה במזרח. סלעי הגרניט שמקורם באירוע גאולוגי זה נחשפים היום ב"פרובנצה" שבספרד, בצורה מאסיבית בחוף הצרפתי שבין קאן לבין פר'גוס, ובחוף הדרומי-מערבי של האי קורסיקה ובצפון וצפון-מערב האי סרדיניה.

בעקבות יצירת שקע זה נוצרו האיים קורסיקה וסרדיניה וכן האיים הבלאריים. תנועה סיבובית של הפלטה של האיים סרדיניה-קורסיקה הביאה לידי התרוממות הקרקע בדרום אירופה אשר גרמה ליצירת הרי האפנינים וה"אלפי אפואנה" בצפון איטליה והתרחקות האי מחצי האי האיטלקי. המשכו של תהליך הפרדות זה הביא ליצירת הים הטירני.

סלעי היסוד מהסוג של "סלע פלוטוני" כמו גרניט הנפוצים בסרדיניה, כתוצאה מנסיבות ההיווצרות האיים. יחד עמם מצויים סלעים מןתמרים מסוג צפחה ומבני העיר ודרכיה בנויים מאבן זו. מצויים ש באי גם סלעים וולקניים. אלו תוצאה של התפרצות הרי געש מאותו מקור ממנו הופיעו הרים כאלה דרומית יותר בהאיים הליפאריים. בדרום מזרח האי יש ריכוז של סלעי שיסט - סלע התמרה . גם סלעי משקע נוצרו באי והודות להם מרבצים של פחם התגלו בדרומה שא האי באזור העיר קרבונה. מלבד,מרבצי הפחם התגלו באי גם מרבצי עופרת, כסף שנוצלו עוד בתקופת רומא העתיקה.

[עריכה] מיגוון הסלעים

מחשוף אדום נושק לים

סלעים ממוצא וולקני בסנט'אנטיוכו

בזלת בדרום מזרחי האי ב:Cala Fuili ליד דורגלי

האי טבולרה בנוי מסלעי משקע

[עריכה] גאוגרפיה

האי סרדיניה הוא האי השני בגודלו בים התיכון. שטחו של האי הוא כ-23,821 קמ"ר. האי, ביחד עם האיים הקטנים שמסביבו, מהווים את שטחו של מחוז סרדיניה אשר שטחו כולל כ-24,821 קמ"ר. אורכו של האי הוא 270 ק"מ ורוחבו 145 ק"מ. באי מתגוררים כ-1.65 מיליון נפש וצפיפות האוכלוסייה בו היא 69 תושבים לכל קמ"ר.

האי מרוחק 200 ק"מ מזרחה מחצי האי האפניני, כאשר הים הטירני מפריד בינו לבין היבשת. המרחק דרומה בינו לבין חופה של הים תיכוני של תוניס גם הוא כ-200 ק"מ. מצפונו של האי נמצא האי קורסיקה המצוי בשליטה צרפתית. בינו לבין קורסיקה מפריד מצר בוניפאצ'יו, ברוחב של 12 ק"מ. במערבו, בים התיכון, מצויים האיים הבלאריים וחצי האי האיברי.

האי משתרע בין קווי הרוחב 41° -38° כאשר קו האורך 40° מחלק אותו במרכזו.

[עריכה] מבנה פיזי

סרדיניה היא ארץ הררית עם מעט מישורים ליד חוף הים. יותר מ-80% משטח האי הוא הרים או גבעות. 67.9% מהשטח בנוי גבעות ושטחים סלעיים הייחודיים לסרדיניה. הם מכונים בשמות אופייניים: גיארא או גולאי - אם הם עשויים מגרניט או בזלת - טאקי או טונרי אם הם בנויים מאבן חול או אבן גיר. ההרים מהווים כ-13.6% משטח האי והם בנויים מצוקים אשר עברו תהליך רצוף של בליה. ההרים מצויים במרכז האי ופיסגתם היא "פונטה לה מרמורה", הנמצאת בגובה של 1,834 מטר מעל פני הים, בהרי גאנרגנטו.

מצפון לדרום מצויים רכסי ההרים הבאים:

• לימבארה (Limbara)- גובה 1,362 מטר.
• אלא די סרדי (Alà dei Sardi) - גובה 1,090 מטר.
• ראזו (Monte Rasu) - גובה 1,259 מטר.
• אלבו (Monte Albo) - גובה 1,127 מטר.
• סופרמונטה (Supramonte) עם הר קורססי (Monte Corràsi) והר אוליאנה (Oliena) - גובה 1,463 מטר.
• לינס (Linas) - בגובה 1,236 מטר.
• איגלינסטבה (Monti dell'Iglesiente) עם הר מרגנאי (Marganai) היורד בשיפוע עד חוף הים .

תושבי האי מעבדים 18.5% משטחו. מישורי הגידול החקלאי מצויים באזור קאמפיאנו, בין הרי הצפון לבין הרי איגלינסטבה. עוד אזור מישורי חקלאי נמצא בפרובינציה "נאורה" בצפון מערב האי, בקרבת העיר סאסארי.

המים הזורמים בנהרות נחסמים בדרכם על ידי סכרים, היוצרים אגמים מלאכותיים, מהם שואבים מים להשקיה. ישנו רק אגם טבעי אחד, מצפון לאלגרו "באראץ". הנהר הגדול ביותר באי הוא הטירזו, אשר אורכו הוא 151 ק"מ והוא נשפך אל הים התיכון. שאר נהרות האי הם: פלומנדוסה, אל קוז'ינס, ואל סרדינו אל טמו.

לאורך החוף ישנם מעט מפרצים המשמשים לעגינה ולנופש. רוב החופים מסולעים ואינם ראויים לשימוש. בחופים בדרום ובמערב האי יש משטחי סלעים נמוכים, שאותם הים מכסה והם בעלי חשיבות אקולוגית עקב היותם בתי גידול לחי ולצומח.

מסביב לאי סרדיניה יש איים קטנים נוספים. שהחשובים בהם הם: אסינרה, סנט פטר, סנט'אנטיוכו, טבולרה, והארכיפלג של מדאללנה עם האי קאפררה.

[עריכה] האקלים

באי שורר אקלים ים-תיכוני עם קיץ חם ולח וחורף עם רוחות חזקות. האקלים בהרים יותר קריר והשלג שכיח. להלן נתוני האקלים בעיר קליארי.

מזג אוויר בסרדיניה
חודש	ינו	פבר	מרץ	אפר	מאי	יונ	יול	אוג	ספט	אוק	נוב	דצמ	שנה
טמפרטורה יומית מקסימלית ממוצעת(C°)	17	18	20	21	23	27	29	29	26	24	21	19	22.8
טמפרטורה יומית מינימלית ממוצעת(C°)	8	10	10	11	14	17	21	20	18	15	12	10	13.8
משקעים(מ"מ)	45.8	57.1	44.1	37.1	23.9	9.2	3.2	8.5	30.6	55.6	56	55.3	35.5

[עריכה] שפה

השפות המדוברות באי הן איטלקית וסרדית - שפה שמקורה בפיניקית עם השפעות אטרוסקיות.

בצפונו של האי השפה המדוברת היא קורסיקאית. באי סן פייטרו השפה היא עגה של ליגורית, שפת העיר ג'נובה.

כ-40% מתושבי העיר אלגרו שבצפון האי מדברים בניב מקומי של קטלאנית.

[עריכה] מסחר וכלכלה

באי קיימים מספר מכרות זהב וכסף, אולם עיקר כלכלת האי מתבססת על תיירות וייצור יין.

[עריכה] מינהל ופוליטיקה

סרדיניה היא אחת מחמשת האזורים האוטונומיים באיטליה.

בסרדיניה ישנן החל משנת 2006 שמונה נפות והן:

• קליארי - 71 עיריות.
• קרבוניה-איגלסיס - 23 עיריות, עם שתי ערים ראשיות (capoluoghi): קרבוניה (Carbonia) ו-איגלסיס (Iglesias).
• מדיו קאמפידנו - 28 עיריות, עם הערים הראשיות: סנלורי (Sanluri) ו-ווילהסידרו (Sanluri).
• נאורו - 52 עיריות.
• אוגליאסרה - 23 עיריות. עם שתי ערים ראשיות: לאנוסאי (Lanusei) ו-טורטולי (Tortolì)
• אולביה טמפיו - 26 עיריות עם שתי ערים ראשיות: אולביה (Olbia) וטמפיו פאוסנה (Tempio Pausania )
• אוריסטנו - 88 עיריות.
• סאסארי - 66 עיריות.

השאיפה לביטוי עמצאי בסרדיניה באה לידי ביטוי בפוליטיקה הפנימית. ישנן מפלגות בעד עצמאות מלאה כמו: "אינדיפנציה רפובליקה דה סרדיניה" ו-סרדיניה נשיון. ויש כאלו בעד אוטונומיה כמו: פרטיטיו א ו-פרוגטו סרדיניה.

גם מפלגה איטלקית כמו פרטיטו דמוקרטיקו החליטה להקים ישות מיוחדת לעם הסרדי - פרטיטו דמוקרטיקו סרדו.

[עריכה] ערים עיקריות

העיר החשובה באי היא קליארי, שהיא גם בירת הפרובינציה הקרויה בשמה. העיר השנייה בחשיבה היא סאסארי.

[עריכה] יהדות סרדיניה

ערך מורחב – יהדות סרדיניה

נוכחותם של יהודים באי החלה בשנת 19 לפנה"ס כאשר הקיסר טיבריוס החליט להגלות לאי 4,000 צעירים מרומא. הם הובאו לעיר במטרה לדכא מרידות ולעבוד במכרות להפקת עופרות כסף ונטמעו באוכלוסייה המקומית.

שרידים ארכאולוגיים נמצאו בקטקומבות בסנט'אנטיוכו. במוזיאונים לארכאולוגייה בקליארי ובסאסרי נמצאו פכי שמן עם סמלים יהודיים . ישנן עדויות בכתב כבר מהמאה ה-6. לאחר הכיבוש הספרדי של האי במאה ה-12 גדלה הקהילה בקליארי והוקמה קהילה באלגרו.בשתי הערים יש אזורים הקרויים על שם היהודים. בשנת 1492, עם גירוש ספרד גורשו גם היהודים מסרדיניה, כשם שגורשו משאר המקומות באיטליה בהם שלטה ספרד: ממלכת נאפולי ומהאי סיציליה. מאז, ישנה רק אוכלוסייה קטנה של יהודים באי. בקרליארי ובאלגרו ישנם רחובות בשם "רחוב היהודים".

[עריכה] הערות שוליים

1. ^ עוד שלושה מחוזות נהנים רק מאוטונומיה ללא מעמד מיוחד: סיציליה, פיימונטה וטרנטינו - אלטו אדיג'ה ליד הגבול עם אוסטריה.
2. ^ http://www.mondointasca.org/reportage/?articleID=417
3. ^ מקור :ראיון באיטלקית עם ג'יובני אוגס (Giovanni Ugas)

[עריכה] לקריאה נוספת

• זאב ארליך, 'דרישת שלום מסרדיניה, מקור ראשון - מסף לשבת, 18 ינואר 2008.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סרדיניה

• בסיס נתונים המוקדש לסרדיניה
• אתר רשמי של האזור (איטלקית)
• מידע על סרדיניה

• EUROPEAN SUBCONTINENTAL MANTLE AS REVEALED BY NEOGENE VOLCANIC ROCKSAND MANTLE XENOLITHSOF SARDINIA - על הגאולוגיה של האי