שלל (מחזה)
 | |
| כתיבה |
ג'ו אורטון  |
|---|---|
| סוגה |
פארסה |
| הצגת בכורה |
1 בפברואר 1965 |
| שפה |
אנגלית |
  | |
שלל (באנגלית: Loot) הוא מחזה בשתי מערכות מאת המחזאי האנגלי ג'ו אורטון. ההצגה היא פארסה אפלה הלועגת לכנסייה הרומית-הקתולית, עמדות חברתיות כלפי המוות ויושרה של המשטרה.[1]
שלל הייתה הפקתו השלישית המשמעותית של אורטון, שקדמו לה Entertaining Mr Sloane ו-The Good and Faithful Servant. אורטון, המותח את הגבולות של המוסכמות הפופולריות הקיימות של הפארסה המודרנית, יוצר עולם קדחתני ובוחן עמדות ותפיסות חברתיות של אנגליה באמצע המאה העשרים. המחזה זכה במספר פרסים במהלך תקופת הרצתו המקורית בלונדון בשנות ה-60, וזכה מאז למספר חידושים והעלאות מחדש.
תקציר העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחזה מתאר את סיפורם של שני גנבים צעירים, האל ודניס. השניים שודדים יחד את הבנק הסמוך לבית הלוויות שבו עובד דניס. לאחר מכן, הם חוזרים לביתו של האל על מנת להסתיר את הכסף. אמו של האל בדיוק נפטרה, והם מסתירים את הכסף בארון הקבורה שלה, שעדיין נמצא בבית עם גופתה בתוכו. אל המקום מגיע מפקח המשטרה טרוסקוט, והעלילה הופכת להיות ביזארית יותר ויותר. המחזה מציג בצורה סאטירית טקסי אבל, הן דתיים והן חילוניים, וכן את צביעותם של בני האדם. המשטרה, המיוצגת במחזה על ידי דמותו של המפקח טרוסקוט, מתוארת כגוף מושחת.
הפקות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הפקות ראשונות באנגליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוקטובר 1964 סיים אורטון לכתוב טיוטה ראשונית של המחזה, אשר הוצג בהצגת בכורה ב-1 בפברואר 1965 בקיימברידג'. בהפקה זו, אשר בוימה על ידי פיטר ווד, כיכבו ג'רלדין מקיואן, קנת ויליאמס, דאנקן מקרה ואיאן מקשיין. הביקורות להפקה הראשונה היו שונות ומגוונות. צופים רבים בקהל זעמו, כפי שהתכוון אורטון, אך בסופו של יום הביקורות השליליות הרבות השפיעו גם על מכירות הכרטיסים. מבקר הלונדון איבנינג ניוז כינה את ההצגה "אחד הדברים המהפכנים ביותר שראיתי אי פעם".[2] ההפקה הראשונה הסתיימה ב-20 במרץ 1965 בווימבלדון, כאשר המחזה נחשב לכישלון, בשל שיכתובים רבים של הטקסט, בימוי לא אחיד, תפאורה מסוגננת אך לא סימפתית, ולדעת רבים - ליהוקו של ויליאמס.
בשנה שלאחר מכן, המחזה הועלה שוב, בהפקה חדשה, שרצה בהצלחה. תחילה, ההפקה רצה ב-Cochrane Theatre שבהוברן, החל מה-27 בספטמבר 1966. בהפקה זו כיכבו ג'רי דוגן בתפקיד מקלייב, שילה בלנטין בתפקיד פיי, קנת קרנהאם בתפקיד האל, סיימון וורד בתפקיד דניס ומייקל בייטס בתפקיד המפקח טרוסקוט.[3] את הפקה זו ביים צ'ארלס מארוביץ'. ההפקה הועברה ל-Criterion Theatre שבווסט אנד בנובמבר 1966.
הפקת ברודוויי המקורית[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחזה הוצג לראשונה בברודוויי ב-Biltmore Theatre.[4] ערב הבכורה היה ה-18 במרץ 1968.[4] קנת קרנהאם, אשר גילם את דמותו של האל בהפקת לונדון של 1966, שב לגלם את אותו הדמות גם בניו יורק. יחד איתו הופיעו ג'יימס האנטר בתפקיד דניס, ליאם רדמונד בתפקיד מקליווי, קרול שלי בתפקיד פיי, ג'ורג' רוז בתפקיד טרוסקוט, ונורמן בארס בתפקיד מדוז.[4] את הפקה זו ביים דרק גולדבי.[4] המחזה תואר בספרו של ויליאם גולדמן "The Season: A Candid Look at Broadway".
הפקות מאוחרות יותר[עריכת קוד מקור | עריכה]
אלברט פיני ביים הפקה של מחזה זה שהועלתה בתיאטרון רויאל קורט הלונדוני במסגרת פסטיבל תיאטרון של מחזות מאת ג'ו אורטון.[3] הפקה זו עלתה ב-3 ביוני 1975.[3] בהפקה זו השתתפו ארתור או'סאליבן (מקליווי), ג'יל בנט (פיי), דייוויד טרוטון (האל), ג'יימס אוברי (דניס), פיליפ סטון (טרוסקוט) ומייקל או'הגן (מדוז).[3]
הפקה של המחזה הועלתה ב-Lyric Theatre שבלונדון בשנת 1984, במהלכה מת השחקן לאונרד רוזיטר, בעודו ממתין לעלות לבמה בתפקיד הבלש.[5]
המחזה הועלה ב-Manhattan Theatre Club שבניו יורק בהפקה בבימויו של ג'ון טילינגר.[6] ההפקה עלתה ב-18 בפברואר 1986.[6] קווין בייקון גילם את דניס, זליקו איבנק שיחק את האל, זואי ואנאמייקר שיחקה את פיי, צ'ארלס קיטינג גילם את מקליווי, ג'וזף מאהר שיחק את טרוסקוט (שזיכה אותו ב-Drama Desk Award על הופעתו), וניק אולט שיחק את מדוז.[6] ב-28 ביוני 1986 הפקה זו עברה אל Music Box Theatre.[6] אלק בולדווין, בהופעת הבכורה שלו בברודוויי, החליף את קווין בייקון בתפקיד דניס במהלך ריצת הפקה זו.[7] בשנת 1986 הפקה זו זכתה בפרס Outer Critics Circle Award על ההפקה המחודשת הטובה ביותר ועל הבימוי הטוב ביותר.[6]
תיאטרון "Lyric Hammersmith" שבהאמרסמית' ופולהאם העלה הפקה של המחזה בבימויו של פיטר ג'יימס, שעלתה ב-7 במאי 1992.[8] פטריק אוקונל גילם את מקליווי, דרבלה מולוי גילמה את פיי, בן וולדן גילם את האל, קולין הארלי גילם את דניס, דייוויד טרוטון (שגילם את האל בהפקת תיאטרון רויאל קורט ב-1975) גילם את טרוסקוט, וריצ'רד הודדר גילם את מדואז.[8]
ביוני 2001 ביים ברהם מוריי את המחזה ב-Royal Exchange שבמנצ'סטר עם דרק גריפיתס בתפקיד טרוסקוט, גבריאל דרייק בתפקיד פיי וקולין פרוקטר בתפקיד מקלובי.
המחזה הועלה מחדש והוצג בין ה-11 בדצמבר 2008 ל-31 בינואר 2009 ב-Tricycle Theatre שבלונדון, בכיכובם של מאט די אנג'לו ודייוויד הייג בתור האל וטרוסקוט, בהתאמה. בהמשך, ההפקה עברה ל-Theatre Royal שבניוקאסל, שם הוצגה בין ה-2 ל-7 בנובמבר 2009.
בשנת 2017 עלתה הפקה בבימויו של מייקל פנטימן ב-Park Theatre שבלונדון הפנימית, לפני שעברה ל-Watermill Theatre שבברקשייר. כריסטופר פולפורד גילם את המפקח טרוסקוט וסינאד מתיוס גילמה את האחות מקמהון. את הגופה המתה שיחקה אנה רודין.[9] ביקורות חיוביות על ההפקה הזו פורסמו באינדפנדנט,[10] דיילי טלגרף,[11] הגרדיאן[12] ודיילי אקספרס.[13] מייקל בילינגטון (הגרדיאן) העניק להפקה חמישה כוכבים, ושיבח את האופן שבו פנטימן התייחס ל"טקטיקות ההלם" בעבודתו של אורטון וקבע: "התוצאה לא רק מחדדת טקסט שהוא חתרני ממילא, אלא מניבה הפקה מהשורה הראשונה של מייקל פנטימן שמזכיר לנו את הכוונה הרצינית העומדת מאחורי הליצנות של אורטון".[14]
עיבוד קולנועי[עריכת קוד מקור | עריכה]
המחזה עובד לסרט קולנוע באותו השם, שיצא בשנת 1970, בבימויו של סילביו נאריזאנו ובכיכובם של ריצ'רד אטנבורו, לי רמיק, הוול בנט והקומיקאי דיק אמרי.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל להט"ב | ||
|
פורטל אמנות | ||
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Banham (1998, 827).
- ^ "Loot (1970) - Articles - TCM.com". Turner Classic Movies.
- ^ 1 2 3 4 Orton (1976, 194).
- ^ 1 2 3 4 See the IBDB entry for this production.
- ^ "Leonard Rossiter.com: Career - Loot". www.leonardrossiter.com.
- ^ 1 2 3 4 5 See the IOBDB entry for this production (אורכב 04.05.2014 בארכיון Wayback Machine).
- ^ See the IBDB entry for this production.
- ^ 1 2 From the programme to the production.
- ^ Wiegand, Chris; "How to play dead: the corpse’s view of Joe Orton’s Loot", The Guardian, 7 September 2017. Retrieved 11 December 2018
- ^ Taylor, Paul; "Loot, Park Theatre, London, review: Michael Fentiman's stylish and entertaining revival", The Independent, 28 August 2017. Retrieved 11 December 2018
- ^
Dominic Cavendish, Why Joe Orton still matters: Loot, Park Theatre, review, The Telegraph, 25 August 2017
- ^ Brennen, Clare; "Loot review – the farce is strong with this one", The Guardian, 3 September 2017. Retrieved 9 December 2018
- ^ Norman, Neil; "Loot review: A masterclass in physical comedy and timing", Sunday Express, 1 September 2017. Retrieved 11 December 2018
- ^ Billington, Michael; " Loot review – Joe Orton's savage farce now even funnier and filthier", The Guardian, 24 August 2017. Retrieved 11 December 2018
