כסף (אמצעי תשלום)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יד אוחזת בשטרות כסף

כסף הוא חפץ פיזי או רשומה ממוחשבת שתמורתה ניתן לקבל טובין או שירותים או להחזרת חוב. לאורך ההיסטוריה של הכסף היו אובייקטים פיזיים שונים ששימשו ככסף. הנפוצים שבהם היו מטבעות עשויים ממתכות שונות. כיום מרבית הכסף בעולם הוא רישום דיגיטלי בלבד בבנקים ובבורסות לניירות ערך ואין לו כל ייצוג פיזי.

לכסף תפקידים נוספים. הכסף הוא יחידת מידה, דהיינו מייצג מספר כלשהו שניתן לחלקו ליחידות קטנות, לחבר ולחסר. הכסף מודד-ערך, כלומר, באמצעות הכסף ניתן למדוד ולהשוות ערכים של מוצרים ושירותים שונים, למשל להשוות תפוחים לתפוזים. בנוסף לכך הכסף משמש כצובר-ערך. כלומר, נותן את האפשרות לצבור את הכסף במנותק מסחורה מסוימת על מנת להשתמש בו מאוחר יותר.

אובייקטים פיזיים ששימשו ככסף התאפיינו ביכולת שלהם להישמר לאורך זמן, ובאפשרות לחלק אותם ליחידות קטנות יותר.

התחום אשר חוקר מטבעות ואמצעי תשלום קרוי נומיסמטיקה.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריה של שימוש בכסף היא בת אלפי שנים. קיימים שרידים המתעדים שימוש בכסף מהמאה ה-7 לפנה"ס. ככל הידוע בכל הציוויליזציות המוכרות היה שימוש בכסף, אם כי יש החולקים על כך ומשערים שהיה סחר חליפין כשיטה מוקדמת לכסף.

האימפריה הבבלית פיתחה את אחת המערכות הכלכליות הקדומות ביותר, הכוללת חוקים על חובות, חוזים על סמך חוקים, וקובץ חוקים המתייחס לניהול עסקים והחזקת רכוש פרטי.הקודקס של חמורבי, שנוצר במאה ה-18 לפנה"ס לפנה"ס בבבל העתיקה, נחקק על ידי המלך הבבלי השישי חמורבי. קוד זה עיצב את תפקיד הכסף בחברה המודרנית, הם קבעו שיעורי ריבית, קנסות על "עשיית רע", ופיצויים עבור עבירות על החוק.

בספר בראשית מתואר שאברהם קנה את חלקת מערת המכפלה תמורת ארבע מאות שקל-כסף (עובר לסוחר). עם זאת, שקל הכסף המקראי הוא יחידת מידה ולא מטבע. השימוש הראשון במונח הגיע ממוסופוטמיה בסביבות 3000 לפני הספירה, ויוחס לערימה מוגדרת של שעורה, אשר יוחס לערכים אחרים כגון כסף, נחושת, ברונזה וכדומה, בהמשך הפך השקל לציון ערך. כמו כן הפאונד הבריטי בראשיתו היה ערך של כסף במידת המשקל פאונד, ואחר כך נהפך למטבע כסף.

מקור הכסף כתופעת שוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תאוריה כלכלית רווחת שיטת המסחר העתיקה והפרימיטיבית ביותר הייתה סחר חליפין, כבר בימי קדם נהגו אנשים להחליף מוצרים שייצרו או נכסים שהיו בידם, תמורת מצרכים או נכסים של אנשים אחרים בהם חפצו או תמורת עבודה או שירות. רועי צאן החליפו חלב עם איכרים שגידלו ירקות, ובעליו של שדה חיטה שילם לעובדיו עבור גידול השדה באלומות חיטה.

בסחר חליפין כזה לא קיימת הבחנה בין קונה ומוכר מפני שכל משתתף בסחר משמש בו זמנית הן כקונה והן כמוכר. בשיטה זו גם אין ייצוג מוחשי לכסף משום שכל סחורה מייצגת את שוויה בעצמה והשיקול לפיו נקבע המחיר לביצוע העסקה תלוי רק ברצונם של שני אנשים בעלי אינטרסים זהים כמו רועה הצאן והאיכר.

בכלכלה המתבססת על סחר חליפין בלבד קניית סחורות מבוקשות נושאת עלויות עסקה גבוהות בשל הצורך בצירוף רצונות הדדי בין הקונה והמוכר (double coincidence of wants). כך לדוגמה סנדלר המעוניין לרכוש דג נדרש למצוא דייג המעוניין לרכוש סנדלים, כדי לקיים עימו סחר חליפין ולהשיג את מבוקשו. כשירצה הסנדלר לרכוש לחמנייה או מעיל, יאלץ לתור פעם נוספת אחר מוכר מתאים המעוניין בסנדלים. כדי לפשט את המסחר יכול הסנדלר, כשלב ביניים, לרכוש תחילה סחורה המאופיינת בסחירות (marketability) גבוהה, כלומר סחורה אשר קונים רבים מעוניינים בה והמסחר בה נוח. כאשר בידיו הסחורה הסחירה, תקל עליו מלאכת מציאתו של מוכר מתאים. כך למשל אם נניח ומלח היא סחורה המבוקשת על ידי מוכרים רבים יוכל הסנדלר לרכוש תחילה מלח ולאחר מכן לעשות במלח שרכש שימוש פשוט לכלל קניותיו. במצב זה יטה גם הסנדלר להסכים לקבל מלח כתשלום, גם מעבר לכמות הדרושה לו לצריכה עצמית, כיוון שהוא שימושי לו למסחר. באופן זה, בפרק זמן קצר, יהפוך המלח (או הסחורה המאופיינת במידת הסחירות הגבוהה ביותר בשוק) לאמצעי התשלום הנורמטיבי ויחשב לכסף.

בעולם המערבי הזהב הפך לכסף העיקרי. כדי לפשט את המסחר בזהב היה המסחר בו מתנהל, על פי רוב, בשטרות בנקאיים שהנפיקו בנקים כנגד זהב שהופקד בכספותיהם ואותם היה ניתן לפדות תמורת זהב בכל זמן. לאחר חקיקת חוקי ההילך החוקי ברוב מדינות העולם (תחילה במסגרת תקן הזהב ולאחר מכן בלעדיו), ירד הזהב ממעמדו ככסף המקובל ותחתיו הפך ההילך המקומי לכסף הנהוג בעסקאות מקומיות והדולר האמריקני לכסף הנהוג בעסקאות בינלאומיות (ובמידה פחותה בהרבה האירו והזהב גם כן).

כלכלת מתנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי תאוריות אחרות ההתנהלות הכלכלית הבסיסית בכל חברה הן של בני אדם מתנהלת בצורת מתנה. כל חברי הקבוצה אוספים יחד חפצים בעלי ערך כספי כמו אוכל חומרי בנייה וכן מספקים שירותים בסיסים אחד לשני כמו שמירה על מזון בצורת מתנה ללא שימוש בחפץ כלשהו המייצג את השווי של החפצים והשירותים. כמו כן בחברה לא מתקיים כלל מסחר מסודר בצורת סחר חליפין אלא בכמות קטנה מאוד לשימוש אישי וביתי.

בחברות הפרימיטיביות ביותר כמו חברות ציידים-לקטים מסוימות ישנה נתינה ללא כל ציפייה לתמורה. בחברות אלו החברים בקבוצה החברתית חשים קרבה גדולה אחד לשני, ויחסם הסמלי לסביבה שונה מחברות ציידים-לקטים בהן ישנה ציפייה לתמורה. מרסל מוס מציין שלוש חובות בחברת הציידים לקטים - החובה לתת, החובה לקבל והחובה להחזיר.

גם בחברות בעלות אידאולוגיה כלכלית רדיקלית כמו הקומוניזם עדיין חובה להשתמש בכסף על מנת לנהל את ענייני המדינה למרות שבסופו של דבר הכסף אמור להתחלק בין כולם בשווה בשווה.

למרות הדומיננטיות של כלכלת השוק המודרנית עדיין רבים בעולם המערבי משתמשים חלקית בכלכלת מתנה לדוגמה במדינות רבות מבוסס בנק הדם על תרומות של מתנדבים. בבריטניה, למשל, קיימים מאגרי דם גדולים יותר משמעותית מאלו שקיימים במדינות אשר מתגמלות את תורמי הדם בכסף.

כלכלת המתנות מוצעת לעתים כמודל כלכלה אלטרנטיבי שיוכל לשבור את מעגל העוני. הרעיון מזוהה בדרך כלל עם חוגים אנרכו-פרימיטיבים ואנרכו-קומיניסטים. הרעיון מיוחס להוגה הדעות פיוטר קרופוטקין, שראה בחברת הציידים-לקטים את התגלמות אידאל העזרה ההדדית. המצדדים בכך קוראים להחלפת השיטה הכלכלית למשטר על בסיס נתינה ללא ציפייה לתמורה.

כלכלת סחורות[עריכת קוד מקור | עריכה]

השלב הבא בהתפתחות האנושית הוא השימוש בסוג סחורה מוסכמת כמטבע חליפין. כך לדוגמה שימש באפריקה המלח כאמצעי תשלום מקובל. בטיבט השתמשו בעלי תה כהליך תשלום לגיטימי. כך לדוגמה כדי לקנות קילו פירות נתן הקונה למוכר תמורתם כמה גרמים של מלח. בבתי כלא בעולם בהם חל איסור על שימוש בכסף הופכים הקפה והסיגריות לאמצעי תשלום עבור סחורות ושירותים בכלא.

הבעיה בצורת מסחר זו היא שהמלח ועלי התה יכולים להתקלקל מעצמם וקשה לאחסן אותם. מסיבה זו עבר העולם עם הזמן להשתמש במתכות ככסף, ארד וזהב כאמצעי תשלום, משום שכושר העמידות שלהם גבוה. זהב לדוגמה יכול להישמר שנים במרתפים ללא כל צורך בתחזוק ובהשקעה ואינו יכול להיהרס מעצמו.

הצמדה לזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שמעמדו של הזהב התקבע כאמצעי תשלום לגיטימי החל המסחר בו, סוחרים או מוסדות שהיה מאוחסן ברשותם כמויות זהב החלו להנפיק שטרי חוב עבור הכסף שהיה ברשותם. כך לדוגמה במקום לשלם 5 מטבעות זהב ניתן שטר חוב המייצג ערך של 5 מטבעות זהב אותו ניתן לפרוע תמורת הזהב בכל רגע. כך למעשה נוצר השטר הראשון והבנק הראשון.

דבר שני שנוצר הוא הצורך בכמויות גדולות של זהב משום שעקב התפתחות הכלכלה לא היה מספיק זהב כדי לייצג את סך ערך כלל הסחורות והשירותים הקיימים בשוק וכן המדינה רצתה להחליף את הזהב במטבע לאומי נוח יותר ליצור ואחסון. כך לדוגמה הוחלט בשנת 1900 להצמיד את ערך דולר 1 ל 1.67 גרם זהב. בצורה זו היה נוח לשוק להתנהל עם שטרות במקום עם מתכות אולם עדיין נוצר הצורך לאחסן כמות זהב מקבילה לכמות הכסף שיוצר.

כך נוצר מבצר פורט נוקס בארצות הברית שמאחסן את כמויות הזהב האדירות של ארצות הברית. עם הזמן נוצר האמון של האנשים כך שניתן לייצג את השטרות לחלוטין ככוח קנייה המנוהל על ידי המדינה ונסמך רק על האמון בה במקום לסמוך על מתכות יקרות כמו על הזהב.

כלכלה חופשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כינוי לכלכלה מודרנית העושה שימוש בסמל בלבד המייצג ערך קנייה של כסף כמו הדולר האירו והשקל. בכלכלה זו הסחורות והשירותים במדינה מייוצגים על ידי כסף שהמדינה מייצרת ואילו האזרחים סומכים על כסף זו שלא יאבד את ערכו.

מדיניות מוניטרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מדיניות מוניטרית היא תחת הבנק המרכזי אשר הוא הגוף המשפיע ביותר על הכלכלה כולה ועל תהליכים במשק. מקור השם הוא מהמילה בקרה באנגלית. לדוגמה אם בנק ישראל הגדיר יעד אינפלציה של 1 אחוז בשנה ובסופו של דבר האינפלציה היא 2 אחוז נאמר שבנק ישראל חרג מהמדיניות המוניטרית שלו. שיטה זו נתמכת על ידי חברי האסכולה ובראשם הכלכן זוכה פרס הנובל מילטון פרידמן.

הגוף המנהל את הכסף במדינה הוא בנק ישראל, את העומד בראש בנק ישראל בוחרת הממשלה. לנגיד בנק ישראל יש את העצמאות לתפקד בצורה הטובה ביותר למדינה ולא דווקא לפוליטיקאים שמינו אותו. בנק ישראל משתמש בריבית בנק ישראל הניתנת לבנקים כדי לשמור על רמת מחירים יציבה.

מדיניות פיסקלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מדיניות פיסקלית

מדיניות פיסקלית היא השימוש המעשי של הממשלה בכסף. המילה היא מהמושג פיסקוס (אוצר המדינה ברומא העתיקה)[דרוש מקור]. דוגמה למדיניות פיסקלית היא לגרום שתקציב המדינה לא יהיה גדול יותר מסכום ההכנסות ממיסים במדינה.

כלכלת מדינה שונה מכלכלת בית בכך למשק בית המצוי ביתרת חובה בבנק צריך לעבוד כדי לשלם את החוב. לעומת זאת מדינה יכולה להדפיס כסף.

מאקרו ומיקרו[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכלכלה כמו בתחומים אחרים נהוג להביט בשני זוויות על הכסף. בצד המאקרו כלומר הצד המביט מלמעלה על הכל כמו התנהגות מדינות שתפקידה לשמור על ערך הכסף במדינה ולספק את צורכי המדינה ביום יום ובשעת חירום. ומצד שני מיקרו כלומר תהליכים קטנים ומקומיים יותר, כמו להסביר תהליכים כספיים בגופים קטנים יותר כמו חברות עסקיות או משקי בית.

יצור הכסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינה מודרנית רוב הכסף שהבנק המרכזי (בנק ישראל) מייצר הוא מזרים בצורה דיגיטלית למדינה ולשוק, לדוגמה בצורת תשלום משכורות לעובדי מדינה. או בצורת הנפקת אגרות חוב בהם הריבית משולמת על ידי יצור כסף נוסף. תפקידו העיקרי של הבנק המרכזי במדינה הוא לגרום לאיזון מחירים כלומר שהכסף לא יאבד את ערכו - אינפלציה. ומצד שני שהכסף לא יקבל ערך רב מדי - דפלציה.

לשם כך הבנק המרכזי לא יכול להדפיס כסף בכמויות אדירות משום שהדפסה כזו תוריד את ערך הכסף. משום שנוצר כסף בלי שנוצרים לעומתו סחורות ושירותים במדינה. הבנק המרכזי מדפיס כסף בהתאם לאחוז הצמיחה במדינה ומצמצם את הכסף כאשר ישנה האטה בכלכלה או צמיחה שלילית.

תפקיד הריבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תפקיד חשוב בתהליכים הגלובליים בהם נוצר ומתרבה הכסף קשורים לריבית. ההצדקה לתשלום הריבית היא אובדן נזילות - ערך הזמן בו שהה הכסף אצל הלווה ובו יכול היה המלווה לעשות שימוש אלטרנטיבי בכסף, לצבור רווח בעזרת אפיקי השקעה אחרים או לנצל הזדמנויות עסקיות. אינפלציה - שינויים בערך הכסף בתקופת ההלוואה. סיכון - האפשרות שההלוואה לא תוחזר או שהחזרתה תידחה.

תפקיד הבנק[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקום האחסון המרכזי של הכסף כיום הוא בבנקים, בנקאות התקיימה, בצורה כזו או אחרת מאז המצאת הכתב. ראשיתם של המוסדות הבנקאיים המוכרים לנו כיום באירופה של ימי הביניים והם התפתחו בד בבד עם התפתחות המסחר והקפיטליזם בעולם.

הבנק הוא מוסד פיננסי שעיסוקו העיקרי הוא טיפול ותיווך בכסף. זה כולל קבלת פיקדונות כספיים מפרטים ותאגידים במסגרת חשבונות שקים, חיסכון או השקעה ומתן הלוואות לאחרים. הבנק ממלא תפקיד חשוב בכלכלה כאשר הוא מתווך בין אלו שיש להם כסף שאינו דרוש להם באופן מיידי לבין אלו המבקשים להשתמש בממון זה למגוון מטרות. הבנק משלם לראשונים וגובה מהאחרונים ריבית, שהיא מחיר השימוש בכסף.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניל פרגוסון, עלייתו של הכסף: היסטוריה פיננסית של העולם (מאנגלית: יאיר לוינשטיין), תל אביב: עם עובד, תשע"א-2011.