V-2

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
טיל V-2

טיל ה-V2 היה הטיל הבליסטי הראשון בעולם. בטיל זה השתמשה גרמניה במלחמת העולם השנייה, בעיקר נגד מטרות בריטיות ובלגיות.

עקב חוסר יכולת לשלוט באופן מדויק בנקודת פגיעתו, הוא הופנה בדרך כלל לערים ולא נגד מטרות צבאיות. בסך הכל יוצרו כ-3,000 טילים שגרמו למותם של כ-7,250 אזרחים וחיילים. במהלך ייצורו של הטיל מצאו את מותם כ-20,000 עובדי כפיה (חלקם הגדול יהודים ושבויי מלחמה סובייטים) שאולצו לעבוד בתנאים קשים במיוחד במתקני הייצור שהיו תת-קרקעיים.

נתונים טכניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה הטיל V2

טיל ה־V2 היה באורך של 14 מטרים, בעל טווח של כ־300 קילומטרים ונשא ראש נפץ במשקל של 1,000 ק"ג. ה־V2 הונע באמצעות תערובת של אתנול ומים, אליה צורף חמצן נוזלי. משאבות הדלק והמחמצן הונעו על ידי טורבינות קיטור, שנוצר באמצעות מי חמצן. מכלי הדלק והחמצן היו עשויים אלומיניום כדי להקטין את משקל הטיל. ההזדקקות למתכת הכבידה על כלכלת המלחמה הגרמנית.

במהלך מסלול הנפילה הבליסטית של הטיל מהירותו עלתה בהדרגה והגיעה עד ל-3 מאך זאת בשונה מהטיל V-1 שמהירותו הייתה תת-קולית. מאפייני טיסתו ומהירותו לא איפשרו גילויו באמצעות מכ"ם וגם אילו היה מתאפשר גילויו לא היו לבעלות הברית אמצעים ליירוטו. לפיכך אמצעי הסיכול היחיד כנגד הטיל היה פגיעה באתרי השיגור שלו (אתרי הייצור היו תת-קרקעיים ולכן לא התאפשרה פגיעה בהם).

באופן פרדוקסלי למהירותו העל קולית של הטיל הייתה השפעה פסיכולוגית חיובית וזאת מאחר שהטיל לא השמיע את השריקה קודם לנפילתו (כמו שנשמעה טרם נפילת טילי ה-V-1) שיצרה חרדה באוכלוסיית הערים שהופצצו בתקופת המלחמה.

לאחר מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המהנדסים שתכננו את הטיל ובראשם ורנר פון בראון נשבו בסיום המלחמה על ידי האמריקנים. חלק מהמהנדסים נבחרו ושולבו בתוכנית החלל האמריקנית כחוקרים וכמפתחי טילים ובהם הטיל סטורן 5 ששיגר את חלליות אפולו לירח. הרדסטון הינו למעשה גרסה מעט מתקדמת של הטיל V-2.

מספר טילים מקוריים מדגם זה מוצגים במוזיאונים ברחבי העולם, ובהם מוזיאון האוויר והחלל הלאומי של ארצות הברית בוושינגטון, מוזיאון המלחמה האימפריאלי ומוזיאון המדע בלונדון ומוזיאון המדע במינכן.

נזקי פגיעת טיל V-2 בצומת הראשי של אנטוורפן, בלגיה, ב-27 בנובמבר 1944