תיאטרו קומונאלה די בולוניה

תיאטרו קומונאלה די בולוניה
teatro comunale di Bologna
מידע כללי
סוג בית אופרה
כתובת Largo Respighi, 1, - Bologna, piazza Verdi 1 ‒ Bologna (BO), via Zamboni, 30 (piazza Verdi, 1) עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום בולוניה
מדינה איטליהאיטליה איטליה
הקמה ובנייה
תקופת הבנייה ? – 14 במאי 1763
תאריך פתיחה רשמי 1763 עריכת הנתון בוויקינתונים
אדריכל אנטוניו גאלי ביביינה
סגנון אדריכלי בארוק עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 44°29′47″N 11°21′02″E / 44.496389°N 11.350556°E / 44.496389; 11.350556
www.tcbo.it
(למפת בולוניה רגילה)
 
תיאטרו קומונאלה די בולוניה
תיאטרו קומונאלה די בולוניה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
תיאטרו קומונאלה די בולוניה

תיאטרו קומונאלה די בולוניהאיטלקית: Teatro Comunale di Bologna) הוא בית אופרה בבולוניה, איטליה, אחד מאולמות האופרה החשובים באיטליה. כרגיל, עולות בו שמונה אופרות, שש הצגות לכל אחת, במהלך העונה שבין נובמבר לאפריל.

בבולוניה היו תיאטראות שונים שהעלו אופרות מאז ראשית המאה ה-17, אך כולם נזנחו או עלו באש. עם זאת, מאז ראשית המאה ה-18, העלה "תיאטרו מרסיליי-רוסי" יצירות אופראיות של מלחינים פופולריים בני התקופה, בהם ויוואלדי, גלוק וניקולו פיצ'יני. "תיאטרו מלווצי", שנבנה בשנת 1651 ובו הוצגה לראשונה בבולוניה אופרה של גלוק, "דמופואונטה", נשרף כליל בפברואר 1745. אירוע זה האיץ את בנייתו של תיאטרון ציבורי חדש, ה"נואובו תיאטרו פובליקו", כפי שנקרא התיאטרו קומונאלה בעת פתיחתו ב-14 במאי 1763.[1]

תוכנית ופתיחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האדריכל אנטוניו גאלי ביביינה זכה בתחרות על תכנון התיאטרון, על אף התנגדות מצד כמה ממגישי התוכניות שהפסידו בה, וחנוכת הבניין צוינה בהצגת "Il trionfo di Clelia" של גלוק, שנכתבה לכבוד האירוע. האולם בצורת פעמון, שכלל ארבעה נדבכי תאים בתוספת תא מלכותי ויציע קטן, שתקרתו המצוירת יצרה רושם שהוא פתוח לשמיים, נבנה בעיקר מאבן, כהגנה מפני שרפה. אלא שחלק גדול מן העבודה לא הושלם, בייחוד החזית, שבנייתה לא הסתיימה עד 1936. גם רבים מן המתקנים מאחורי הקלעים, שנועדו לאפשר הצגות אופרה, נשארו באמצע העבודה והושלמו רק תחת איום בתחרות מתיאטרון אחר בשנת 1805.

הנואובו תיאטרו פובליקו, ובהמשך תיאטרו קומונאלה, היה בית האופרה הגדול הראשון שנבנה במימון הציבור והיה רכוש העיר ואזרחיה. אף כי 35 מתוך 99 תאי התיאטרון נמכרו לשימוש פרטי, תנאי הבעלות היו ייחודיים בהיותם מוגבלים "לזכות השכירות המתמדת", בניגוד לבעלות ושליטה מוחלטת. החוזה הקנה לרוכש זכות מתמדת לתא שנבחר מראש, לו ולמשפחתו, אך רק ליצירות הרואיות או לדרמה פר מוזיקה בימתית. זאת, יחד עם הדרישה מבעלי התאים לתת מימון נוסף ליצירות משני סוגים אלה, הביאו לחילוקי דעות משפטיים חוזרים ונשנים במשך השנים. לא פעם היה קשה לסווג יצירה מסוימת, ובשנת 1917, עם הצגת "רונדין" (כיוון שאיש לא יכול היה להחליט אם האופרה של פוצ'יני היא דרמה מוזיקלית או לא), הוגבלה זכות הראשונים של שוכרי התאים לזכות קדימה ברכישת התא ולהנחה מסוימת בדמי השכירות, בית האופרה הזה הציב את בולוניה לצד כרכים חשובים באיטליה, שהתגאו בבתי אופרה במאה ה-18, כמו רומא, טורינו ונאפולי.[2]

שיפוצים שונים התבצעו בין 1818 ל-1820 ושוב ב-1853–1854. אחרי ששרפה כילתה את רוב שטח הבמה בשנת 1931, נסגר התיאטרון ונפתח שוב מחדש רק ב-14 בנובמבר 1935. בשלב זה פינה האולם הפעמוני המקורי את מקומו לאולם בצורת פרסה, שהכיל 1,034 מושבים.

אופרות שהוצגו בבית האופרה ואנשים שהיו קשורים אליו[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונה מהצגת האופרה "ריזורגימנטו" של לורנצו פרארו, 2011

במשך המאה ה-19 הוצגו באולם עשרים אופרות מאת רוסיני, ושבע מעשר האופרות של בליני הוצגו שם בשנות ה-30' של המאה. יצירות מאת ורדי וכן, בשנת 1871, הבכורה האיטלקית של "לוהנגרין" מאת וגנר, שלטו ברפרטואר התיאטרון כשהמאה ה-19 התקדמה לקראת סופה. למעשה, בולוניה הייתה לאתר הצגתן של עוד כמה ביצועי בכורה איטלקיים של אופרות מאת וגנר, שהידועים בהם הם "ריאנצי", בנוכחות המלחין, ופרסיפאל ב-1 בינואר 1914.

עוד אישיות בולטת שהייתה בקשר עם תיאטרו קומונאלה מ-1894 ואילך היה המנצח ארטורו טוסקניני, שהעלה שם את "פלסטאף" של ורדי בשנה זו והמשיך לנצח שם עד מלחמת העולם השנייה.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Landriani, Paolo (1830). Dottore Giulio Ferrario (ed.). Storia e Descrizione de' Principali Teatri Antichi e Moderni. Tipografia del Dottor Giulio Ferrario, Contrada del Bocchetto N. 2465. pp. 164–166.
  • Lynn, Karyl Charna (2005), Italian Opera Houses and Festivals, Lanham, Maryland: The Scarecrow Press, Inc., 2005. ISBN 0-8108-5359-0

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Karyl Charna Lynn, "Italian Opera Houses & Festivals pp. 138-139
  2. ^ -Lynn, pp. 139-140,