תקשורת לא-אלימה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

תקשורת לא-אלימה (באנגלית: Non-Violent Communication או בקיצור NVC, ידועה בישראל גם כ"תקשורת מקרבת" ובעולם גם כ-Compassionate Communication, ומכוּנה "שפת הג'ירף"), היא גישה אשר פותחה בשנות ה-60 של המאה ה-20 על ידי ד"ר מרשאל ב. רוזנברג, לניהול יעיל, מקרב, בונה ומספק של מערכות יחסים (בין אישיים, תוך אישיים, ובין קבוצות ומדינות), על ידי התמקדות בתקשורת בין הצדדים. הגישה משמשת לפתרון קונפליקטים, אי-הבנות וסכסוכים, ומאפשרת שינוי לטובה במערכות יחסים והעמקת החיבור, האמון, והיעילות במילוי הצרכים של כל הצדדים, באמצעות המודל היישומי-מעשי שלה.

מרשל רוזנברג מרצה בסדנה (נווה שלום, 1990). רוזנברג מדגים את עקרונות הגישה ואת יישומה באמצעות בובות-יד של ג'ירף ושל תַן.

מהות הגישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה נובעת מהתבוננות על האופן הטרגי שבו רוב בני אדם מדברים ומקשיבים זה לזה רוב הזמן, כדי למלא את צרכיהם - אופן שלעתים קרובות מקטין את הסיכוי למלא את צרכיהם וליצור ביניהם הבנה וחיבור, ומגדיל את הסיכוי לאלימות ביניהם, מה שמקטין עוד את הסיכוי למילוי הצרכים. הגישה מכנה תקשורת מהסוג הזה בשם "תקשורת אלימה", או "שפת התן".

הגישה מציעה אלטרנטיבה לשפת התן: פרוטוקול פשוט שלפיו יש לדבר ולהקשיב כדי להגדיל את הסיכוי לחיבור, הבנה ומילוי צרכי כל הצדדים, ולהקטין את הסיכוי לאלימות. תקשורת מהסוג הזה מכונה "תקשורת-לא אלימה", "תקשורת מקרבת" או "שפת הג'ירף".

רוזנברג מניח ששתי צורות התקשורת השונות נובעות משתי תפיסות עולם מנוגדות, ולפיכך הגישה מבוססת כולה על הנגדה דיכוטומית בין תפיסת העולם ה"תנית" האלימה והתקשורת המרחיקה והלא מועילה שהיא מייצרת, לבין תפיסת העולם ה"ג'ירפית" הלא אלימה, והתקשורת המקרבת והמועילה שהיא מייצרת.

בבסיס הגישה כמה הנחות‏[1]:

  1. לכל בני האדם אותם צרכים אוניברסליים.
  2. כל הצרכים שווים בחשיבותם.
  3. העולם מציע מספיק משאבים למילוי הצרכים הבסיסיים של כולם.
  4. כל פעולה אנושית נועדה למלא צרכים, ולפיכך אלימות היא תגובה טראגית לצרכים שלא נענו, וניסיון טראגי ומגושם למלאם.
  5. כל רגש אנושי מצביע על (ונובע מ) צרכים מסופקים או לא מסופקים.
  6. לכל בני האדם יכולת לחמלה (ראיית הצורך הלא מסופק של האחר והבנת הקושי הטמון בכך)
  7. בני אדם נהנים לתת (כאשר נתינה משמעה: מבחירה, ללא גמול ולא מתוך פחד/אשמה).
  8. בני אדם ממלאים צרכים רבים על ידי מערכות יחסים של תלות-הדדית.
  9. בני אדם משתנים.
  10. בחירה היא פנימית.
  11. הדרך הישירה ביותר לשלום עוברת דרך חיבור עצמי.
  12. קונפליקט הוא הזדמנות לחיבור, צמיחה, העמקת הקשר ושיפורו.
  13. הסיבה לתקשורת "תנית" (אלימה) היא תפיסת עולם מוסרית וכוחנית "תנית" (אלימה), לפיה קיים טוב ורע, נכון ולא נכון, נורמלי ולא נורמלי, ולפיכך יש אנשים טובים וצודקים יותר מאחרים, והם צריכים לשלוט בכוח באלה שרעים או טועים (ואפילו לשאוב הנאה משליטה כוחנית זו) ו"לתקן" אותם ואת דרכיהם. תפיסת עולם כזו היא הגורמת לכך שכאשר משהו מפריע לאדם מסוים בהתנהגות הזולת, הוא עשוי לסווג באופן אוטומטי את עצמו לטוב וצודק, ואת האחר לרע ו/או טועה ו/או לא נורמלי, ולנסות לשנות בכוח ("לתקן") את הזולת או את התנהגותו, בין השאר על ידי תקשורת "תנית".

השיטה מושפעת מעקרונות האי-אלימות של מהטמה גאנדי ומרטין לותר קינג, מהגישות ההומניסטיות של קארל רוג'רס ומרטין בובר, ומגישתו של הפילוסוף קרישנמורטי.

המודל היישומי של הגישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המודל היישומי של הגישה עוסק בשני ההיבטים המשלימים של כל תקשורת - שידור וקליטה.

שידור בשפת הג'ירף נקרא "ביטוי עצמי" וקליטה בשפת הג'ירף נקראת "הקשבה אמפתית".

ביטוי עצמי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביטוי עצמי באמצעות המודל צריך להכיל אך ורק את ארבעת המרכיבים של "שפת הג'ירף":

  1. תצפית (נקייה מפרשנות / הערכה) - תיאור המצב כפי שנקלט בחושיו של הדובר.
  2. רגש (שונה ממחשבה / פרשנות / הערכה) - הדובר נוקב בשם הרגש (או רגשות) שהוא מרגיש. לדוגמה: "אכזבה, שמחה, כעס, התרגשות..."
  3. צורך - הדובר נוקב בשמו של הצורך (או צרכים) שמילויו/אי מילויו גרם לרגש/ות המתואר/ים.
  4. בקשה (בניגוד לדרישה/תביעה) - תיאור, באופן בהיר ובלשון הווה, של מעשה או התנהגות שהזולת יכול לעשות, על מנת למלא (לפחות באופן חלקי) את הצורך שתואר.

משפט לדוגמה: "כשאמרת לי: 'את לא יודעת כלום' (תצפית), הרגשתי תסכול, עצב ובדידות (רגשות) כי הצורך שלי בכבוד, בהערכה ובנִראוּת (צרכים) נפגע, ואני מבקשת שתגיד לי שאתה מעריך אותי (בקשה)".

המודל מציע שביטוי עצמי כזה תורם להנעת אנשים מתוך בחירה ורצון, ולפיכך מתוך אחריות, בעוד שימוש במרכיבי-תקשורת מ"שפת התן" כגון ביקורת, שיפוטים, הכללות, הערכות, אנליזות, השוואות, עצות והצעות, עלול להביא להנעת אנשים מתוך חובה וכורך (פחד, אשמה או בושה), מה שיפחית את האחריות שלהם על התנהגותם ("הייתי חייב/מוכרח")

אמפתיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמפתיה לפי גישה זו, היא הקשבה פעילה מתוך חמלה, לארבעת מרכיבי "שפת הג'ירף" בלבד. אמפתיה כוללת שלושה שלבים:

  1. הקשבה מתוך הרגשת חמלה. החמלה נובעת מההבנה שהזולת הוא בעל רגשות וצרכים המשותפים לכל בני האדם, ולכן המקשיב יכול להזדהות איתם, גם אם התנהגותו של הזולת מעוררת בו קושי.
  2. ניחוש הרגשות והצרכים של הזולת מתוך התנהגותו ודבריו, תוך הימנעת מהתייחסות למרכיבים של "שפת התן" שהיו במסר. לדוגמה: "את עצובה?" (אמפתיה לרגש). "אתה עייף והיית רוצה כרגע שקט?" (אמפתיה לרגש ולצורך). "בעצם מה שאתה אומר זה שחשוב לך להבין?" (אמפתיה לצורך).
  3. תיקוף: המקשיב מבטא שהוא מבין את ההיגיון והטבעיות ברגשותיו של הזולת, לנוכח לזה שצרכיו לא ממולאים, ואת ההיגיון והטבעיות בכך שצרכיו של הזולת לא ממולאים, לנוכח הסיטואציה. לדוגמה: "אני יכול בהחלט להבין למה אתה מרגיש פחד ושנאה ולמה הצורך שלך בביטחון לא מתמלא, כשיש איום ממשי ומתמשך על חייך ועל חיי הקרובים לך".

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Inbal Kashtan, Miki Kashtan, Key Assumptions and Intentions of NVC, BayNVC.org