אי-אלימות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
פסל ברונזה בגטבורג, שבדיה

אי-אלימות, בין אם היא עומדת כפילוסופיה מוסרית, או בין אם היא מופעלת כאסטרטגיית פעולה בלבד, משמעה דחייה של השימוש באלימות פיזית במטרה לחולל שינוי חברתי, כלכלי או פוליטי. אי-אלימות מהווה אלטרנטיבה הן לקבלה פאסיבית של דיכוי, והן למאבק אלים נגדו, והיא מציעה מספר טקטיקות של מאבק עממי, החל מחינוך ושכנוע, ועד לאי-ציות אזרחי, פעולה ישירה לא-אלימה, ואי-שיתוף פעולה עם רשויות פוליטיות, כלכליות וחברתיות.

למרות שלעתים משתמשים במושג "אי-אלימות" כמושג נרדף לפציפיזם, מאז אמצע המאה ה-20 המושגים "אי-אלימות" ו"מאבק לא-אלים" אומצו בידי תנועות רבות לשינוי חברתי, שאינן מתמקדות בהתנגדות למלחמה.

מקורות וסיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהטמה גנדי, מהמפתחים וההוגים החשובים של תורת האי-אלימות

עיקרי הפילוסופיה של אי-אלימות מופיעים בכל המסורות של הדתות המונותאיסטיות המערביות (יהדות, נצרות ואסלאם), כמו גם במסורות הדהרמיות (הינדואיזם, בודהיזם, ג'איניזם וסיקהיזם). הם גם מופיעים במסורות פאגאניות רבות. תנועות לא-אלימות, מנהיגים ותומכי האי-אלימות התייחסו ושאבו את ההשראה שלהם פעמים רבות מבסיס דתי מגוון, בהתאם למאבק הספציפי.

אחד המקורות הנודעים של הקריאה לאי-אלימות נמצא בדברי ישו ב"דרשת ההר" (הבשורה על פי מתי פרק ה' 45-39):

39 ואני אמר לכם אל-תתקוממו לרשע והמכה אותך על-הלחי הימנית הטה-לו גם את-האחרת: 40 ואשר יחפץ לריב עמך ולקחת את-כתנתך תן-לו גם את-המעיל: 41 והאנס אותך ללכת עמו דרך מיל לך אתו שנים: 42 השאל מאתך תן-לו והבא ללות ממך אל-תשב פניו: 43 שמעתם כי נאמר ואהבת לרעך ושנאת את-איבך: 44 ואני אמר לכם אהבו את-איביכם (ברכו את-מקלליכם היטיבו לשנאיכם) והתפללו בעד (מכאיביכם ו) רדפיכם: 45 למען תהיו בנים לאביכם שבשמים אשר הוא מזריח שמשו לרעים ולטובים וממטיר על-הצדיקים וגם על-הרשעים

הבשורה על-פי מתי פרק ה', בתרגומו של פרופ' פרנץ דליטש

תנועות פוליטיות חילוניות רבות השתמשו באי-אלימות, הן ככלי טקטי, והן כתוכנית אסטרטגית, מטעמים מעשיים ומשיקולים של יעילות פוליטית, מבלי לטעון לאיזשהו בסיס מוסרי או דתי.

אנשים משתמשים בשיטות מאבק לא-אלים ממגוון סיבות, נקודות התייחסות ומסורות. אדם שעומד לפני פינוי מביתו עלול להתבצר בבית ולהתנגד בצורה לא-אלימה לפינוי, נזיר בודהיסטי בתאילנד עלול להגן על עצים ביער לפני כריתתו, בהתבסס על כתביו של בודהה שהורו לו להתנגד לכריתה, עובד נמל באנגליה עלול לפתוח בשביתה, כחלק ממסורת סוציאליסטית ופוליטית. כל אלו משתמשים בשיטות לא-אלימות מנקודות מבט שונות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באופן היסטורי, רק שתי תנועות המוניות חרתו על דגלן את האי-אלימות ונקטו בפעולות בלתי-אלימות לאורך זמן - התנועה לעצמאות הודו, והתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית. מלבד שתי תנועות אלו, האי-אלימות נמצאה בשימוש בהיקף קטן יותר גם במהפכות במדינות מסוימות במזרח אירופה, בפיליפינים כנגד משטרו של פרדיננד מרקוס, בבורמה, במאבק נגד הגלובליזציה ובמאבקים חברתיים מצומצמים יותר ברחבי העולם כגון מאבקים למען איכות הסביבה, למען זכויות בעלי חיים, למען זכות הצבעה לנשים, וגם כנגד תוכנית ההתנתקות בישראל.

הנקיטה בשיטת הפעולה הבלתי-אלימה לא התרחשה רק בהקשרים פוליטיים כנגד ממשלות (דמוקרטיות או דיקטטוריות), אלא גם בהקשרים כלכליים (עובדים המשביתים את המפעל), אקדמיים (מאבק של סטודנטים נגד הנהלת אוניברסיטה), דתיים, גזעיים ועוד. בעקבות השימוש ההיסטורי באי-אלימות המבוסס על מסות של אנשים, אי-אלימות תוארה כ"פוליטיקה של האנשים הרגילים".

יחד עם זאת, פעמים רבות, בצד המאבק הבלתי-אלים, היו גם כאלו שנאבקו בצורה אלימה, ועקב כך טוענים מבקרי השיטה שבמרבית הפעמים אי אפשר לייחס הצלחה של מאבק שלם, אך ורק לאלמנטים הלא-אלימים שלו, ולכן בלתי-אפשרי לטעון שאי-אלימות היא שיטה יעילה. למרות זאת, ניתן לטעון להצלחת השיטה כאשר מדובר במאבקים קצרי-טווח שכללו אך ורק פעולות לא-אלימות, או במקרים נקודתיים של נקיטה בפעולות בלתי-אלימות, בתוך מאבק שלם שכלל הן שיטות בלתי-אלימות והן שיטות אלימות.

על אף שרעיונות של אי-אלימות הובעו עוד במסורות עתיקות, השילוב בין מאבק המוני ואי-אלימות הוא יחסית חדש, והתחיל ב1906, במאבק למען זכויות ההודים בדרום אפריקה, בהנהגתו של מהאטמה גאנדי. לאחר שהממשלה הטראנסוואלית הכריזה על חוק חדש שכפה על האוכלוסייה ההודית בלבד להרשם במרשם האוכלוסין, התקיימה אסיפת מחאה ביוהנסבורג, בה גאנדי אימץ לראשונה את הסאטיאגרהא (כוח האמת), או מחאה לא-אלימה, וקרא לאוכלוסייה ההודית להתנגד לחוק החדש ולסבול את העונשים על כך, במקום להתנגד לו באמצעים אלימים.

קריאה זו הובילה למאבק בן שבע שנים, במהלכו אלפים נאסרו (ביניהם גם גאנדי), הוכו ונורו בגין שביתות, סירוב להרשם, שריפת כרטיסי הרישום ופעולות לא-אלימות אחרות. על אף שצעדים אלו הביאו למעצרים המוניים, הם הפעילו לחץ רב על השלטונות, ובייחוד על דעת הקהל, שהושפעה מהידיעות על המאבקים שבהם הייתה המשטרה הצד התוקפן היחידי. המאבק נמשך עד עזיבתו של גאנדי ב-1914, לאחר הסכם עם השלטונות הבריטיים בעניין.

המאבק לעצמאות הודו[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף מאבק זה, המאבק המזוהה ביותר עם אי-אלימות הוא קמפיין אי-שיתוף הפעולה למען עצמאות הודו, גם הוא בהנהגתו מהאטמה גאנדי. בסוף שנת 1914 חזר גאנדי להודו, והגיע למסקנה כי יש להביא לשחרור לאומי מן הכיבוש הבריטי. במאבקו המשיכו גאנדי ותומכיו לפעול בשיטות שאימץ בדרום אפריקה, והוסיפו פעולות נוספות. בין פעולותיהם, היו החרמת מוסדות בריטיים - מוסדות שלטון, חינוך ואחרים - החרמת מוצרים בריטיים, וסרבנות מס.

בצד פעולות הסרבנות, הנהיג גאנדי פעולות אקטיביות לא-אלימות (מלבד תהלוכות ואסיפות), שכללו חינוך חקלאי והקמת תעשיות פרטיות, כחתירה תחת התעשייה הבריטית. ב-12 במרץ 1930 הוכרז "חרם המלח", שבו עברו המוני הודים על איסור תחרות בהפקת המלח הבריטית. במהלך חרם זה, הובאו כ-60 אלף תושבים הודים למעצר. קמפיין אי-שיתוף הפעולה, שהתבסס כולו על פעולות לא-אלימות, נמשך עד לנסיגת הבריטים ב-1947. הקמפיין גבה את חייהם של אלפי קורבנות שבשם האי-אלימות, העדיפו מוות על פני נקיטה בצעדים אלימים. תומכי האי-אלימות מצדיקים את המחיר ששילמו הקורבנות, בטענה שבמאבק אלים היו נהרגים הרבה יותר אנשים, משני הצדדים, ושבכל מקרה - נקיטה בצעדים אלימים שומטת את הבסיס המוסרי של הנאבקים.

המאבק למען זכויות אזרח בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאבק מפורסם נוסף שמזוהה עם התנגדות לא אלימה הוא מאבקם של האפרו-אמריקאים למען זכויות אזרח שוות בארצות הברית, בהנהגתו של מרטין לותר קינג. התנועה לזכויות אזרח שפעלה לפני שנת 1955 ניסתה להתמודד עם האפליה כלפי אפרו-אמריקנים במגוון רחב של אסטרטגיות, שכללו בעיקר תביעות משפטיות ושדלנות על ידי ארגונים מסורתיים. ניסיונות אלו לא השיגו הצלחות מעשיות רבות, וגרמו למרמור רב. עקב כך, התנועה החלה לאמץ אסטרטגיה של פעולה ישירה יחד עם אי-אלימות, הידועה בשם "אי ציות אזרחי".

בצורה זו, הרשויות נאלצו להגיב מיידית למצבי משבר, והתוצאות היו לעתים קרובות לטובת האפרו-אמריקאים. הפעולות של אי-ציות אזרחי כללו החרמות, שהתחילו עם החרם נגד חברת האוטובוסים של מונטגומרי (1955-1956), התבצרויות כגון ההתבצרות בגרינסבורו (1960), וצעדות כגון הצעדות מסלמה למונטגומרי והמצעד לוושינגטון למען תעסוקה וחירות. המאבק הלא-אלים נחל הצלחה רבה, אך גם גבה קורבנות רבים - דבר שעורר את ההתנגדות למאבק הלא-אלים מתוך התנועה עצמה. התנגדות זו הונהגה בידי מלקולם אקס, שתמך במאבק אלים בגזענות.

במקומות אחרים בעולם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אי-אלימות שימשה גם את פעילי המאבקים במשטרים מדכאים במדינות המתפתחות בגוש המזרחי לשעבר:

ב-1989, 13 אומות המכילות 1,695,000,000 תושבים, חוו מהפכות לא-אלימות שהצליחו מעבר לציפיות הפרועות ביותר של הכל...אם נוסיף את כל המדינות בהן פעלו תנועות לא-אלימות גדולות במאה ה-20 (הפיליפינים, דרום אפריקה, תנועת העצמאות של הודו...) המספר מגיע ל-3,337,400,000, שהם 65% מכלל האנושות! כל זאת בשיניה של הטענה, אשר חוזרת ונשנית ללא סוף, שאי-אלימות לא עובדת בעולם ה'אמיתי'.

– וולטר וינק, כפי שצוטט על ידי סוזאן איבס בשיחה ב-2001

כיום, אין תנועה המונית המתבססת על שיטות פעולה בלתי-אלימות, והנקיטה בפעולות בלתי-אלימות נעשית בעיקר על ידי קבוצות קטנות במאבקים נגד הגלובליזציה, ולמען איכות הסביבה וזכויות בעלי חיים.

בספרו "הפוליטיקה של פעולה לא-אלימה", מציע ג'ין שארפ, אקדמאי החוקר את תורת האי-אלימות, שההעדרות הבולטת של האי-אלימות מהמחקר ההיסטורי המרכזי היא תוצאה של העובדה שהפצה של טכניקות למאבק לצדק חברתי הנשענות על העוצמה הקולקטיבית של אזרחים פעילים ומודעים, אינה משרתת את האינטרנסים של האליטה החברתית.

הסבר אחר יכול לנבוע מהתפקיד של תקשורת ההמונים על המרחב הציבורי, ולקשר בין אלימות ורגשות. בתקשורת ההמונים, ובמיוחד בטלוויזיה, חשוב לספקיות התוכן לעורר רגשות בקרב הצופים, כדי להשאיר אותם בערוץ. תנועות אלימות נתפסות לרוב כרציניות יותר או רדיקליות יותר, ובכתבות חדשותיות קצרות ניתן לתת לסיפור עליהן נופח דרמטי בקלות רבה יותר, במיוחד במדיום של הטלוויזיה. כך לדוגמה מעניין וקל יותר לצלם ידוי אבנים או חילופי ירי, מאשר עצרת לימודית או שביתת רעב.

הכרה מוסדית בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

אי-אלימות השיגה רמה מסוימת של הכרה מוסדית, ברמה הבינלאומית. בשנת 1991 זכתה אונג סן סו צ'י בפרס נובל לשלום בזכות פעילותה לדמוקרטיה והתעקשותה על התנגדות לא אלימה. ב-10 בנובמבר 1998, האסיפה הכללית של ארגון האומות המאוחדות הכריזה על העשור הראשון של המאה ה-21 והמילניום השלישי, משנת 2001 ועד שנת 2010, כעשור הבינלאומי לקידום תרבות של שלום ואי-אלימות לילדי העולם. כיום, נחשב הדלאי לאמה ה-14, טנזין גיאטסו, הפועל בדרכים דיפלומטיות למען שחרור טיבט מהכיבוש הסיני, לאחד מהפציפיסטים והדוגלים הגדולים ביותר באי-אלימות.

מנגנוני פעולה של אי-אלימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגישה הלא-אלימה למאבק חברתי שונה מהחשיבה המקובלת במערב בנושא מוקדי כוח וקונפליקט, אך עדיין פונה אל מספר רעיונות וערכים דיי מוסכמים.

רעיון מרכזי לכל הבנה של תאוריה אסטרטגית בלתי-אלימה הוא שכוחם של שליטים תלוי בהסכמתה של האוכלוסייה הנשלטת. ללא בירוקרטיה, צבא או כוח משטרתי אשר יבצע את רצון השליטים, הם משוללים כוח ממשי. עוצמתם של השליטים, כולל אלו במדינות דמוקרטיות, נובעת משיתוף הפעולה של האוכלוסייה לקבל את השלטון ולציית לחוקים. אי-אלימות חותרת תחת כוחם של שליטים דרך הימנעות מכוונת משיתוף פעולה זה - ומכאן נובעת אסטרטגיית פעולה מרכזית הנקראת "אי-שיתוף פעולה".

רעיון חשוב נוסף הוא שאמצעים צודקים ומוסריים, יובילו לתוצאה מוסרית וצודקת. מרטין לותר קינג אמר על כך ש"אי-אלימות דורשת שהאמצעים בהם אנו משתמשים, יהיו טהורים כמו התוצאה אליה אנו מייחלים". חסידי האי-אלימות גורסים כי הפעולות שאנו מבצעים בהווה, מעצבים באופן בלתי נמנע את הסדר החברתי בצורה דומה. הם יטענו, לדוגמה, ששימוש באלימות על מנת להשיג חברה שלווה ושוחרת שלום הוא חסר הגיון לחלוטין.

חלק מחסידי האי-אלימות, כמו למשל אנרכיסטים נוצריים, תומכים במתן כבוד ואף אהבה ליריבים. עקרון זה ידוע כהצדקה הרוחנית או הדתית לאי-אלימות, כפי אפשר לראות בדרשת ההר שצוינה לעיל, בה ישו מעודד את חסידיו לאהוב את אויבם, ברעיון הטאואיסטי של "פעולה חסרת מאמץ", בעקרון הבודהיסטי של ה"מטה" (אהבה וחיבה כלפי כל יצור חי), או בעקרון ה"אהימסה" (אי-אלימות) כלפי כל יצור חי, המשותף להינדואיזם, בודהיזם ולג'ייניזם. לכבוד ואהבה כלפי היריב יש גם הצדקה מעשית בכך שהטכניקה של הפרדת המעשה מעושה-המעשה מאפשרת את שינוי התנהגותו של עושה המעשה, ואולי אף את שינוי ערכיו. ההתמקדות הנוצרית הן באי-אלימות והן בהענקת מחילה לחטא מצאה את דרכה לסיפורו של הבל בקוראן. תנועות ליברליות באסלאם, כגון פלג האחמדים, משתמשות בסיפור זה בעקביות על מנת לקדם רעיונות אסלאמיים של אי-אלימות.

רעיון ה"סאטיה" (אמת), הוא מרכזי בתפיסת האי-אלימות של מהאטמה גאנדי. גאנדי ראה באמת כמשהו אינסופי ובלתי ניתן להבנה מלאה על ידי יחיד כלשהו. הוא האמין שכולנו נושאים בחתיכות מהאמת, אך אנו זקוקים לחתיכות של אחרים על מנת לרדוף את האמת הגדולה. אמונה זו הובילה אותו לאמונה בערך הטבוע בדיאלוג עם היריב, ומשאלה כנה להבנת מניעיהם. ברמה המעשית, נכונות להאזין לנקודת המבט של האחר תלויה במידה ניכרת בהדדיות. באופן טבעי, איש מהיריבים לא מעוניין בנקודת ההשקפה של יריבו. לכן גאנדי האמין שעל מנת שהיריב יקשיב לך, עלייך ראשית להיות נכון להקשיב לו, כדי לפרוץ את המעגל.

שיטות של אי-אלימות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פעולה בלתי-אלימה מורכבת בדרך כלל משלושה שלבים. הראשון, פעולות של מחאה ושכנוע, שכוללות צעדות מחאה, עצרות מחאה, פגישות ציבוריות וכלים כגון שלטים גדולים, נרות ופרחים. השלב השני הוא אי שיתוף פעולה, שהוא הסירוב המכוון והאסטרטגי לשיתוף פעולה עם דבר הנתפס כבלתי-צודק. השלב השלישי הוא התערבות בלתי-אלימה, שהיא ההתערבות המכוונת והפיזית לעתים באירוע שנתפס כבלתי-צודק, שיכול להתבטא בחסימת כבישים, התבצרות במקום מסוים, הקשרות לעצים ועוד.

חלק מהטכניקות ספציפיות אשר תנועות לא-אלימות השתמשו בהן כוללות שביתות שבת, צעדות, כניסה למקומות אסורים, סקווטייג, שביתות רעב, חסימת דרכי גישה, הפגנות, פעולות ישירות, עצומות, התבצרות, סרבנות מיסים, האטת מהירות העבודה, סרבנות גיוס, וחרם מסחרי.

בצד פעולות אלה שעיקר המוקד שלהם הוא התנגדות, יש גם טכניקות של העצמה של קבוצה מסוימת או של חלופה לא אלימה. שיטות אלו כוללות יצור עצמאי של מוצרים, קואופרטיבים של פועלים או צרכנים, ייזום אירועים חברתיים לחברים במאבק לא אלים (כמו מסיבת רחוב), אירועי תרבות בעלי אופי מחאתי (לדוגמה מופע רוק בעל אופי פוליטי כמו לייב 8), התאגדויות, יצירת ערוצי תקשורת בנושא המאבק או להעצמת קבוצה מדוכאת או עניה וחיזוק או יצירה של קהילות חברתיות.

הטקטיקה נבחרת בדרך כלל בקפידה רבה, תוך כדי לקיחה בחשבון של נסיבות פוליטיות ותרבותיות, ובדרך כלל כחלק מתוכנית או אסטרטגיה ארוכת טווח. וולטר ווינק מצביע על ישו כאסטרטג לא-אלים היסטורי. לטענתו, רבים מכתביו על אי-אלימות מתגלים כשיטות מתוחכמות כאשר הנסיבות התרבותיות מובנות. לדוגמה, באחד המקרים שישו דיבר עליהם, נאמר שאם גובה חובות מסוים גרם לבעל החוב להגיע למצב שבו אין לו מה ללבוש כלל, בושה גדולה נופלת על גובה החוב – ולא על האיש העירום. לכן הצעתו של ישו - אם מישהו מבקש ממך את מעילך, תן לו גם את שאר בגדייך – היא דרך לבייש את גובה החוב ולהפוך את יחסי הכוחות באופן סמלי.

מקור השראה מפורסם לאלו המחפשים מגוון של שיטות לא-אלימות שאפשר להפעיל, נמצא ברשימתו של ג'ין שארפ, בה כתובים 198 שיטות של פעולות ישירות לא-אלימות אשר כוללות פעולות סמליות, פוליטיות, כלכליות ופיזיות [2].

אי-אלימות הייתה בשימוש גם כשיטה של ניסיונות להתערבות בין מדינות על מנת להרחיק מתקפות ולקדם פתרון של שלום במאבקים. ניסיונות אלו נחלו כשלונות (לפחות ברמה של הרחקת מתקפות), כמו במקרה של המגן האנושי בעיראק, אך גם הצלחות, כמו במקרה של פרויקט הליווי בגואטמלה. כרגע ישנם מספר ארגונים לא-ממשלתיים הפועלים באזור כמו למשל "בריגדות השלום הבינלאומיות" ו"כוח השלום הלא-אלים". השיטות העיקריות בהן הם משתמשים הם ליווי בלתי-מזוין ותצפיות ודיווחים על מצב זכויות האדם.

אי-אלימות כדרך חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

עצם העובדה שתופעת האלימות היא כל כך שכיחה ברוב תרבויות העולם, גורמת לרבים לחשוב שהיא חלק בלתי נפרד מטבע האדם. אחרים, כגון וולטר ווינק ודניאל קווין, גורסים שאלימות – או לפחות מאגר האסטרטגיות האלימות המוכרות כיום – היא תופעה של ה-5,000 עד 10,000 שנים האחרונות, ולא הייתה קיימת בתקופות שלפני תחילת ביות החיות והחקלאות, ובתקופות המוקדמות של תחילת תקופת הביות. תפיסה זו דומה לאידאל הוויקטוריאני של הפרא האציל.

בשביל חסידי אי-אלימות רבים, משמעותה של אי-אלימות כדרך חיים היא עמוקה יותר מאשר הימנעות מאלימות פיזית ומילולית בלבד. המשמעות עבורם היא דאגה ואהבה לכל, אפילו לאלו שאינם מסכימים עמם. משמעות זו גוררת עימה את הרעיון שיש לדאוג גם לאלו שאינם פועלים על פי ערכי האי-אלימות. מוסכם על רבים שאדם אינו יכול להכריח את עצמו או אחרים להרגיש אהבה שכזו, ולכן דבר זה נחשב לאחד מהאתגרים האישיים הגדולים העומדים בפני המאמינים באי-אלימות – ברגע שאדם מאמין באי-אלימות בתאוריה, עליו לנסות להבין כיצד עליו לחיות אותה בחיי המעש של היום יום ובכל היבט של חייו.

היבט נוסף ודומה לכך הוא הרעיון של הפחתת האלימות בחברה כולה - כלומר לא רק הימנעות מאלימות המופעלת על ידי האדם באופן ישיר, אלא גם הימנעות ממעשים ומאורח חיים שמחייב ביצוע של מעשים אלימים על ידי אנשים אחרים, ותמיכה בפעולות ומוסדות אשר מעודדים חברה פחות אלימה באופן כללי. דוגמה נפוצה ליישום של רעיון זה הינה צמחונות וטבעונות, או הימנעות מקניית מוצרים שתהליך ייצורם היה כרוך בפגיעה באדם או בטבע.

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאון טרוצקי, פרנץ פנון ומלקולם אקס הם דוגמאות לאנשים שביקרו את האי-אלימות, בטענה שאי-אלימות ופציפיזם הם ניסיון לכפות את המוסר של הבורגנות על הפרולטריון, שאלימות היא הכרחית לשינוי מהפכני או שהזכות להגנה עצמית היא זכות יסוד.

בשיאו של הדיכוי האלים של האפרו-אמריקנים בארצות הברית בשנות ה-60, הפנתר השחור, גורג' ג'קסון דיבר על הטקטיקות הלא-אלימות של מרטין לותר קינג:

Cquote2.svg

הרעיון של אי-אלימות הוא אידאל מוטעה. הוא מניח שקיימת חמלה וחוש צדק אצל האויב. כאשר אותו אויב יכול להפסיד את הכול ואין לו מה להרוויח על ידי יישום של צדק והרגשה של חמלה, תגובתו יכולה להיות שלילית בלבד

Cquote3.svg

מלקולם אקס גם התעמת עם פעילי זכויות אדם על הנושא של אי-אלימות, בטענה שאי אפשר לשלול את האלימות כאשר אין אפשרות אחרת:

Cquote2.svg

אני מאמין שזה פשע של כל אדם שעובר התעללות, להמשיך ולקבל את ההתעללות הזו מבלי לעשות דבר על מנת להגן על עצמו

Cquote3.svg

לאנס היל מבקר את האי-אלימות כאסטרטגיה כושלת וטוען שהגנה-עצמית חמושה של אפרו-אמריקאים ואלימות אזרחית הניעה רפורמות של זכויות האזרח יותר מאשר פניות שלוות למוסר ולהגיון.

היעילות של אי-אלימות נקראה תיגר גם על ידי מפגנינים אנטי-קפיטליסטים התומכים ב"מגוון של טקטיקות" במהלך הפגנות רחוב ברחבי אירופה וארצות הברית לאחר ההפגנות כנגד ארגון הסחר העולמי בסיאטל ב-1999. הפמיניסטית הרדיקלית, ד. א. קלארק, טוענת במאמרה "אישה עם חרב" שעל מנת שאי-אלימות תהיה יעילה, היא צריכה להיות "מופעלת על ידי אלו שיכולים בקלות לפנות לאלימות אם הם יבחרו בכך". ההגיון שמאחורי טיעון זה הוא שטקטיקות של אי-אלימות יהיו בלתי-יעילות עבור קבוצות שנתפסות ככאלו שלא מסוגלות להשתמש באלימות, מאחר שאי-אלימות תשמר את הציפיות של החברה מהקבוצות האלה, ולכן פעולותיהם לא ימשכו תשומת לב.

ביקורת נוספת מתמקדת בקורבנות הרבים שמאבקים בלתי-אלימים כרוכים בהם לעתים, ולמה שנתפס לעתים כזילות בחיי אדם. ביקורת זו מתבססת על הציטוטים הבאים מפי מהאטמה גאנדי:

Cquote2.svg

...אם חברה בלתי-אלימה תהיה נתונה תחת מתקפה מבחוץ, ישנן שתי דרכים לאי-אלימות. למסור את הרכוש, אבל לא לשתף פעולה עם התוקף...להעדיף מוות על פני כניעה. הדרך השנייה תהיה התנגדות בלתי-אלימה על ידי האנשים שאומנו על פי הדרך הבלתי-אלימה...המחזה הבלתי-צפוי של שורות על גבי שורות של גברים ונשים שפשוט מתים במקום להיכנע לרצון התוקף, ימיסו בסופו של דבר את התוקף ואת חייליו...אומה או קבוצה שהפכה את האי-אלימות למדיניות המוחלטת שלה, לא יכולה להיות נתונה לעבדות, אפילו לא בפני איום של פצצת אטום...רמת האי-אלימות באומה זו...תתרומם בצורה טבעית כל כך גבוה, כך שהיא תחייב כבוד אוניברסלי

Cquote3.svg
– "לפציפיסטים", מהאטמה גאנדי

על בסיס עמדות אלו, בשנת 1940, כאשר פלישה של גרמניה הנאצית לבריטניה נראתה באופק, גאנדי הציע לעם הבריטי את העצה הזו:

Cquote2.svg

הייתי רוצה שתניחו את נשקכם, מאחר שהם בלתי-יעילים להצלתכם או להצלת האנושות. אתם תזמינו את מר היטלר ואת סניור מוסוליני לקחת את מה שהם רוצים מהמדינות שאתם רואים בהן רכוש שלכם...אם אנשים אלו יבחרו לכבוש את בתיכם, אתם תתפנו מהם. אם הם לא ייתנו לכם לצאת באופן חופשי, אתם תרשו לעצמכם, גברים, נשים וילדים, להשחט, אבל אתם תסרבו להיות נאמנים להם

Cquote3.svg
– "אי-אלימות בשלום ובמלחמה", מהאטמה גאנדי

יחד עם זאת, ראוי לציין שגאנדי חשב שרמה כזו של אי-אלימות דורשת אמונה ואומץ אדירים, והוא הבין שלא כולם מסוגלים להגיע לרמה כזו. לכן הוא הציע שאף אחד לא יהיה מחויב לאי-אלימות, במיוחד אם היא משמשת ככיסוי לפחדנות. גאנדי נזהר מלמשוך לתנועת הסאטיאגרהא שלו את אלו שפחדו להשתמש בנשק או חשו שהם לא מסוגלים להתנגד, וכתב:

Cquote2.svg

אני מאמין שכאשר ישנה אפשרות לבחור רק בין פחדנות לבין אלימות, הייתי מציע לבחור באלימות

Cquote3.svg

אלימות כלפי רכוש[עריכת קוד מקור | עריכה]

שאלה שנדונה רבות בכל הקשור לאי-אלימות, היא האם ההשמדה או גרימת נזק ופגיעה לרכוש, בניגוד לפגיעה באנשים או בעלי-חיים, נחשבות לאלימות? במקרים רבים בספרות, כולל בספריו של ג'ין שארפ, צורות שונות של חבלה וגרימת נזק לרכוש נכללות בטווח הפעולות הבלתי-אלימות, בעוד שכותבים אחרים מחשיבים השמדה או פעולות הרסניות מכל סוג, כסוג פוטנציאלי או מעשי של אלימות, בכך שפעולות אלה עלולות לגרום לפחד או קושי לבעלים או לאדם שתלוי באותו חפץ.

סופרים ופעילים אחרים טוענים שהשמדת רכוש עלולה להיות בלתי-יעילה מבחינה אסטרטגית, אם הפעולה מספקת אמתלה לדיכוי נוסף או מחזקת את כוחה של המדינה. לייקי, לדוגמה, טוען ששריפת מכוניות בזמן ההפגנות בפריז במאי 1968, רק חיבלו בתמיכה של מעמד העובדים ומעמד הביניים בהתקוממות, וחיבלה בפוטנציאל הפוליטי של ההפגנות.

חבלה בכלים ומכונות שמשתמשים בהם בעת מלחמה, בין אם במהלך הייצור שלהם או לאחר מכן, מעלה את המורכבות של הדיון. האם הצלת חיים באמצעות השמדת רכוש שישמש בעתיד להריגה - היא פעולה אלימה, או שהתנהגות פאסיבית שמאפשרת לכלי נשק להיות בשימוש בעתיד היא פעולה אלימה (כלומר, אי-אלימות שמובילה לאלימות)? ברמה פחות מופשטת - כאשר אדם מכה אדם אחר בעזרת מקל, לקיחת המקל בכוח נחשבת בדרך כלל פעולה אלימה, אך אם המקל נופל לבדו על האדמה, ואדם אחר שובר אותו, האם פעולה זו עדיין נחשבת פעולה אלימה?

בכל אופן, בדיונים אלו חשוב לקחת בחשבון את השאלה האם התוקף, או שמא הקורבן של האלימות מגדירים מה נחשב כ"אלים". כמו כן, הכוח היחסי של הצדדים וסוג ה"נשק" שנעשה בו שימוש הם גם רלוונטיים לנושא. כך למשל, יש הטוענים שזריקת אבנים על טנקים אינה נחשבת פעולה אלימה, בגלל הכוח היחסי של שני הצדדים. ויכוח מסוג זה התעורר גם בשאלת פעילותה של הקבוצה הישראלית "אנרכיסטים נגד הגדר", שבמסגרת פעולותיה מנסה לחתוך את גדר ההפרדה באופן סמלי.

אי-אלימוּת בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הדוגמה הקדומה ביותר הידועה בתולדות ישראל להתמודדות בדרך אי-אלימות, הוא אירוע של התנגדות יהודי הגליל בעכו ובטבריה לניסיון הרומאים להעביר את פסל קליגולה על מנת להציבו בבית המקדש את האירוע תיעדו פילון האלכסנדרוני ויוספוס פלביוס[1].

בתקופת המנדט הבריטי הקים היישוב העברי מערכת שלטון מקבילה ופעל פעולות רבות שאפשר לכנותן אי-אלימות כמו "העפלה", ההתיישבות, חומה ומגדל, ועוד.

בתחילת המאה ה-21 גברה המודעות בישראל לגבי שיטת האי-אלימות, בעיקר בקרב חוגים שמאלניים רדיקליים, אך גם בקרב קבוצות ימניות רדיקליות. מודעות זו מתבטאת במאבקים למען זכויות בעלי חיים על ידי קבוצות כגון "החזית לשחרור בעלי חיים", במאבקים נגד עוני ומיליטריזם על ידי קבוצות כגון "אוכל במקום פצצות", במאבק החברתי של מחאת האוהלים וגם במאבק נגד תוכנית ההתנתקות על ידי קבוצות כגון "הבית הלאומי".

דוגמה מובהקת של אי-אלימות כדרך מאבק ניתן לראות בתנועת "חיים בכבוד" ברשותו של חיים בר יעקב הפועלת להתנגדות לא אלימה לפינוי חייבים מבתיהם בעיקר בבאר שבע וישובים נוספים בדרום הארץ.

השימוש באי-אלימות מתפתח גם בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי, החל משנות העשרים, אחת מדרכי הפעולה של היישוב העברי ולאחריו ממשלת ישראל כתגובה לפיגועי טרור ערביים הייתה הקמת יישובים יהודיים חדשים בארץ ישראל, לעתים קרובות על שם קרבנות הטרור עצמם. גם לאחר שמדיניות זו, שזכתה לכינוי "תגובה ציונית הולמת" על ידי רה"מ לשעבר יצחק שמיר, הפסיקה להיות מדיניות ממשלתית, לקחו על עצמם המתנחלים ותומכיהם את המשכה, והקימו יישובים ומאחזים (לעתים בלתי מוכרים על ידי השלטונות) כתגובה לפעולות טרור, כדוגמת גבעת שלהבת, שהוקמה לאחר רצח התינוקת שלהבת פס בחברון‏[2]. מן העבר השני, החל תהליך של פיתוח מאבק פלסטיני עממי לא-אלים כנגד השליטה הישראלית בשטחים. חלוץ המאבק הוא מובארק עוואד מייסד "המרכז הפלסטיני ללימודי אי-אלימות" במזרח ירושלים ופעיל עד שגורש בקבוצת "ישראלים ופלסטינים למען אי-אלימות"[3]. דוגמה נוספת הייתה שביתת המסים של תושבי בית סחור בתקופת האינתיפאדה הראשונה. אחד משיאיו של תהליך זה התרחש בעת ביקורו של ד"ר ארון גאנדי, נכדו של מהאטמה גאנדי, ברשות הפלסטינית, במהלכו השתתף בהפגנה באבו דיס למען מאבק לא-אלים בשליטה הישראלית [4]. גם מהצד הישראלי התפתח מאבק לא-אלים כנגד השליטה הישראלית. אחת התנועות אש חרתו על דגלן את רעיון אי האלימות היא "לוחמים לשלום". לוחמים לשלום הינה קבוצה משותפת לפלסטינים ולישראלים אשר לקחו בעבר חלק באלימות שמייצר הסכסוך והשליטה הישראלית בשטחים והחליטו להניח את נשקם ולפעול יחד, בצורה בלתי אלימה, כנגד הכיבוש.

דרכים נוספות בהן בא לידי ביטוי מאבק זה הינן סרבנות גיוס וסרבנות סלקטיבית לשירות בצבא, פעולות ישירות לא-אלימות כנגד גדר ההפרדה, צעדות אל עבר מחסומים, החרמת מוצרים שמקורם בהתנחלויות, משלחות סיוע לכפרים ערבים ביהודה ושומרון (לעתים בניגוד לחוק) ועוד.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ את הסיפור ניתן למצוא ב- [1]
  2. ^ בחברון: חנוכיית ענק על גבעת שלהבת, באתר ערוץ 7, 18 בדצמבר 2006