מרטין בובר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "בובר" מפנה לכאן. לערך העוסק באחרים , ראו בובר (פירושונים).
מרטין בובר
מרטין בובר
תאריך לידה 8 בפברואר 1878
תאריך פטירה 13 ביוני 1965

ציונות רוחנית, סוציאליזם אוטופי

תחומי עניין מטאפיזיקה, תאולוגיה, חסידות, מקרא, פילוסופיה יהודית, פוליטיקה, פילוסופיה של הדת, פסיכולוגיה חברתית, סוציולוגיה
הושפע מ שלמה בובר (סבו), קאנט, קירקגור, ניטשה, הבעל שם טוב, הרצל, חיים ויצמן, רוזנצוויג, לנדאואר, א"ד גורדון ועמנואל לוינס
השפיע על פרנץ רוזנצוויג, גרשם שלום, ליאו בק, א"ד גורדון, עמנואל לוינס

מרטין (מרדכי) בּוּבֶּר (Martin Buber;‏ 8 בפברואר 1878, ה' באדר א' תרל"ח, וינה13 ביוני 1965, י"ג בסיוון תשכ"ה, ירושלים) היה חוקר ופילוסוף, מעבד מעשיות ומחנך ישראלי יהודי יליד אוסטריה.

עיקר כתביו של בובר עסקו בתודעה דתית, ביחסים בין-אישיים ובענייני קהילה. מפעליו המרכזיים היו איסוף וסיפור מחדש של מעשיות חסידיות, תרגום התנ"ך לשפה הגרמנית ופיתוח משנתו הדיאלוגית. בובר השפיע ותרם רבות לעיסוק במדעי הרוח ומדעי החברה, ובעיקר למחקר בתחום הפסיכולוגיה החברתית, הפילוסופיה החברתית והאקזיסטנציאליזם הדתי.

בובר השתייך לציונות הרוחנית והיה פעיל מאוד בקהילות יהודיות וחינוכיות בגרמניה ובישראל. כמו כן, הוא היה תומך נלהב במדינה דו-לאומית ליהודים ולערבים בארץ ישראל, וחבר בתנועת ברית שלום. בובר ידוע מאוד גם במשנתו האנרכיסטית, והסוציאליסטית.

תולדות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביתו של בובר בהֶפֶּנְהַיים, גרמניה

מרדכי מרטין בובר נולד בווינה בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית למשפחה יהודית ב-8 בפברואר 1878. סבו, ר' שלמה בובר, אשר בביתו בלמברג (לבוב) שבגליציה בילה בובר את רוב ילדותו (בעקבות גירושי הוריו), היה מקורב לתנועה החסידית, והיה חוקר מדרשים נודע. ניכר כי לסבו הייתה השפעה לא קטנה על המשך דרכו של מרטין הצעיר. בובר זכה לחינוך רב-לשוני: בביתו דיברו יידיש וגרמנית, הוא ידע עברית וצרפתית כבר בשנות בחרותו, ולמד בשפה הפולנית בבית הספר, בהמשך למד שפות נוספות ושלט בארבע עשרה שפות. בובר החל להתעניין יותר ויותר בתרבות האירופית, קרא בכתביהם של הפילוסופים עמנואל קאנט, סרן קירקגור ופרידריך ניטשה והתרשם מהם עמוקות. בשנים אלו גם החליט להפסיק לקיים אורח חיים דתי.

בשנת 1896, בהיותו בן 18, נסע בובר לווינה לצורך לימודיו האקדמיים, ולמד פילוסופיה, תולדות האמנות, גרמנית ובלשנות. בשנת 1898 הצטרף לתנועה הציונית, ופגש לראשונה את בנימין זאב הרצל, שהשפיע על תפיסתו הציונית. בובר השתתף בקונגרסים ציוניים ונטל על עצמו מטלות ארגוניות, אך עם הזמן החל מתרחק מהרצל עקב העדפתו את הציונות הרוחנית של אחד העם על הציונות המדינית בה דגל הרצל. בשנת 1902 התמנה לעורך השבועון הציוני הרשמי "Die Welt" ("העולם"), ונמנה עם מייסדי הוצאת הספרים "יודישער פערלאג". שנתיים לאחר מכן, בשנת 1904, פרש בובר מעבודותיו הארגוניות בתנועה הציונית, הקדיש את עיקר זמנו ללימוד וכתיבה ופרסם את עבודת המחקר שלו, שעסקה ביעקב בהמה (Böhme) ובניקולאוס קוזאנוס.

במהלך לימודיו בציריך פגש בובר בפאולה וינקלר ממינכן (סופרת ציונית לא יהודייה, שהתגיירה מאוחר יותר), רעייתו לעתיד.

משנת 1903 החל לעסוק ברצינות רבה בתנועת החסידות. בשנת 1906 פרסם בובר מהדורה מעובדת בגרמנית של סיפורי המעשיות לרבי נחמן מברסלב, ושנתיים מאוחר יותר פרסם בשפה הגרמנית את "אגדת הבעל שם" (סיפורי הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות). בובר קשר את העניין הרב שלו בחסידות עם תפישתו את מהות היהדות. הוא נשא הרצאות רבות על היהדות, והשפיע מאוד על תלמידיו.

ב-1908 היה לחבר בארגון "הפדרציה הסוציאליסטית" בברלין, שהקים חברו גוסטב לנדאואר. ב-1913 עלו אותם צעירים מן הארגון לארץ ישראל כדי להגשים את חזונם בקומונות ומסגרות חברתיות.

בשנים 1910 עד 1914 עסק בובר בחקר מיתוסים, ובההדרה של כתבים מיסטיים. בשנת 1916 עקר בובר מברלין להֶפֶּנְהַיים (Heppenheim; כיום בהסן‎). במהלך מלחמת העולם הראשונה סייע להקמת הוועד הלאומי היהודי, שפעל להגשת סיוע ליהדות מזרח אירופה. באותה תקופה הפך לעורך הירחון היהודי-גרמני "Der Jude" ("היהודי"), וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1924. שלוש שנים לפני שסיים את תפקידו בעיתון החל בובר להתקרב יותר ויותר לפרנץ רוזנצוויג, ושנה מאוחר יותר הם שיתפו פעולה בבית המדרש שהקים רוזנצוייג – "בית המדרש החופשי" (בגרמנית: "Das Freie Lehrhaus").

בשנת 1923 כתב בובר את חיבורו המופתי "אני ואתה" (בגרמנית: "Ich und Du"), בו הוא מציג את העקרון הדיאלוגי של הגותו ומייחס חשיבות אונטולוגית מכרעת לדו-שיח הבינאישי. בחלוף שנתיים, החל בובר בתרגום התנ"ך לגרמנית. בשנים 19261928 שימש כאחד העורכים של כתב העת "Die Kreatur" (היצור).

בשנת 1930 זכה במשרת פרופסור של כבוד באוניברסיטת פרנקפורט, אך פרש מתפקידו שלוש שנים מאוחר יותר במחאה על עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה. ב-4 באוקטובר באותה השנה (1933) אסר עליו השלטון הנאצי להעביר הרצאות.

בשנת 1938 עזב בובר את גרמניה, השתקע בירושלים, וקיבל משרת פרופסור ל"סוציולוגיה של התרבות" באוניברסיטה העברית בירושלים. בובר נטל חלק פעיל בדיונים על בעיית היהודים בארץ ישראל ושאלת הערבים, במקביל להמשך עיסוקיו בתרגום התנ"ך, בפילוסופיה ובחסידות.

הוא היה חבר בסיעת "איחוד", מיסודו של יהודה לייב מאגנס, שיעדה הפוליטי היה מדינה דו-לאומית ליהודים ולערבים בפלשׂתינה. בובר האמין בחיים משותפים של יהודים וערבים בארץ והיה חבר באגודת "ברית שלום". בשנת 1946 פרסם את חיבורו "נתיבות באוטופיה". לאחר הקמת מדינת ישראל, תקף אותה לא פעם במאמריו מכיוון שלדבריו, אינה "מדינת רווחה אמיתית".

ב-1950 הוצע כמועמד לקבלת פרס נובל בספרות על ידי הרמן הסה.‏[1] בשנת 1951 זכה בפרס גתה מאוניברסיטת המבורג ובפרס השלום של התאחדות הספרים הגרמנית. בשנת 1958 נפטרה אשתו פאולה. באותה שנה זכה בובר בפרס ישראל. בשנת 1961 זכה בפרס ביאליק על ספרו "אור הגנוז", וב-1963 זכה בפרס יוקרתי נוסף – פרס ארסמוס באמסטרדם. היה נשיאה הראשון של האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים בשנים 1960-1962.

מרטין בובר נפטר ב-13 ביוני 1965 בביתו בשכונת טלביה שבירושלים ונקבר בהר המנוחות.

מדי שנה מוענקת בגרמניה מדליית בובר-רוזנצוויג בידי "ארגון הגג של העמותות לדיאלוג יהודי-נוצרי" לבני אדם אשר תרמו תרומה משמעותית לדיאלוג יהודי-נוצרי‏[2].

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמו של בובר הייתה שחקנית, וכאשר היה בובר בן שלוש היא עזבה את הבית ועברה עם אהובה לרוסיה, שם הקימה משפחה חדשה. בובר פגש אותה רק פעם אחת, כעבור 30 שנה.

בזמן לימודיו פגש בובר את פאולה וינקלר, נוצריה (שהתגיירה), שהייתה לבת זוגו ולימים אשתו. היא הייתה סופרת ציונית שפרסמה את יצירותיה בשמה הספרותי מונק גיאורג. למרטין ופאולה בובר נולדו בן ובת. הבן רפאל היה חבר קיבוץ גבע, לימים עבר לחיפה ומשם לירושלים, בה נפטר בשנת 1990. מאז מותו של מרטין בובר טיפל בנו רפאל בעיזבונו של אביו. בתו של רפאל היא פרופ' יהודית אגסי, סוציולוגית ומומחית למעמד האישה. בעלה הוא הפילוסוף פרופ' יוסף אגסי. בתו של מרטין בובר, אווה (חוה), הייתה נשואה למשורר אריה לודוויג שטראוס, ונפטרה בירושלים בשנת 1992. נולדו להם שני בנים, עמנואל שטראוס, שהיה מפקח ארצי במשרדי החינוך והעבודה, והפילוסוף והמורה פרופ' מיכאל שטראוס, ממייסדי חוג אורנים. בנו של עמנואל הוא הפסנתרן והמלחין אריק שטראוס. בנו של מיכאל הוא היוצר והמשורר אבנר שטראוס.

הגותו הדיאלוגית על פי הספר אני ואתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרופ' בובר בעת שיעור באוניברסיטה העברית בירושלים

שורשיה של ה"פילוסופיה הדיאלוגית" של בובר נמצאים בפילוסופיה הגרמנית הרומנטית מחד, ומאידך בהתרשמותו הבלתי אמצעית של בובר מההגות החסידית כפי שחווה אותה בבית סבו, מהדיר המדרשים הידוע שלמה בובר. עיקר הגותו פורסמה בספרו "אני ואתה" בגרמנית בשנת 1923. הספר תורגם לעברית על ידי צבי וויסלבסקי, שנאלץ להמציא שורת מונחים בעברית על מנת לתרגם את מושגי בובר מגרמנית לעברית (למשל: "התאיישות", מלשון "איש", ו"מצענות"). הקריאה ב"אני ואתה" נחשבת לקשה יחסית.

הגותו של בובר מיוסדת על ההנחה ש"האדם נעשה אני באתה". הווה אומר: אין לאדם "אני" ממשי אלא רק כשהוא יכול לומר בכל יכולתו "אתה". אמירת "אתה" היא ההיחלצות הגמורה מתוך ה"אני" שלי אל קליטת ה"אתה" בהווייתו, בכנותו, ובעיקר בהיותו אומר לי דבר בעל איכות שאיננה ניתנת להיכמת (מלשון "כמות") או להסבר לאדם אחר. אין הכוונה גם ל"אתה" כבן אדם בלבד. להדגמת רעיונו מציג בובר "דיאלוג" שהיה לו עם אילן. בובר מדגים את האופנים השונים שיכול אדם להתבונן באילן. ולבסוף הוא רומז על אופי הקשר בין האדם לאילן, אותו ניתן לכנות יחס "אני-אתה", או "זיקה":

הריני מסתכל באילן.
יכולני לראותו בחינת מראֵה : עמוד קפוא ואפוף אורה...
יכולני לחוש יניקתם של השורשים, נשימת העלים, מגע ומשא בלתי פוסק עם האדמה, עם האוויר...
יכולני לשייך אותו למינו ולסוגו ולהתבונן בו בחינת טופס יחד, לראות מהו מבנהו ומה אורחות חייו.
אולם יכול גם שיתרחש, מתוך רצון וחסד כאחד, שעם הסתכלותי באילן אהיה משובץ בזיקה אליו, והוא שוב אינו לז. עצמתה של הבלעדיות תפסתני ואין צורך כל עיקר, שאהיה מוותר על שום דרך מדרכי הסתכלותי שלי... אין אילן רושם מן הרשמים, אינו משחק לכח המדמה שלי, לא יקרת חליפות רוחי, אלא ממש הוא השרוי ועומד נכחי, הוא לי כשם שאני לו, אלא באופן אחר

בסוד שיח, עמ' 6–7

בקטע זה האילן עומד בזיקה בלתי אמצעית אל האדם ולוחש לו דבר על חייו. (גם האדם העומד בדיאלוג אמיתי לוחש דבר לעץ) אין מדובר פה בהסתכלות פיוטית, ואף לא באמפתיה רגשית (לו העומד בדיאלוג עימו היה אדם) מדובר ב"דיאלוג" שהוא מעבר לרגשות ולשכל.

כשנפגש בי אדם בשעת רצון ופתחון לב של חיי האישיים, אדם שמשהו בו, שאין ביד לתופסו תפיסה של עצם, 'מגיד לי דבר'. אין פירושו של דבר כלל: מגיד לי את טיבו של אותו אדם, את המתרחש בנפשו של אדם וכיוצא באלה הדברי. אלא: מגיד לי משהו, מלחש לי משהו, משמיע לי משהו הנכנס לפני ולפנים של חיי שלי

– שם, עמ' 116

אין כאן מסר קונקרטי הנאמר מאדם לחברו, יש כאן משהו שהוא למעלה מן המילים לתארו, אך הוא מסר מוחשי ואדם בשעת "רצון וחסד" יכול לקולטו ולהעבירו.

פסגת ה"דיאלוג" על פי בובר היא ביכולת לפגוש דרך כל זיקה אמיתית עם ה"אתה" את ה"אתה הנצחי". חלקו השלישי של "אני אתה" פותח במשפט "הקווים המוארכים של הזיקות נפגשים זה בזה באני הנצחי". כלומר אדם הרגיל לפגוש את הזולת ב"אני אתה" ילמד שלמעשה ה"אתה הנצחי" – האלוהים – מדבר עמו דרך כל "אתה" קונקרטי עמו יצר זיקה. החיים מלאים "אותות" מן ה"אתה הנצחי" הדובר אליך ללא הרף. על האדם רק להטות את האוזן. חידושו של בובר הוא שאין אדם יכול לבוא אל האלוהים אלא רק דרך האנשים (בכך מנהל הוא פולמוס עם ההוגה הדני סרן קירקגור). על חילוניותה או דתיותה של הגות בובר, ישנם ויכוחים נרחבים במחקר.

"אני-הלז" והניכור בחברה המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

"אני-הלז" הוא אפוא סוג קשר שבו, מלכתחילה, אדם פונה לזולתו מתוך יחס של תועלתנות, מתוך רצון להשתמש בו לצרכיו האישיים. יחס זה אינו חייב להיות מרושע ומניפולטיבי (כפי שרבים טועים לחשוב). בובר טוען שאף משורר המתייחס בצורה רגשנית למושא שירו יכול לעמוד עימו בזיקת "אני-לז", כיוון שאין הוא מקיים עמו את ה"זיקה", את הגישה הדיאלוגית של "אני-אתה". גישה מיוחדת זו תידון להלן.

הבעיה שעליה הצביע בובר היא שבתרבות המודרנית יחסי "אני-הלז" הופכים לדבר היחיד שקיים. התרבות איבדה את האיזון שלה, ויחסי "אני-אתה" הופכים נדירים יותר ויותר. בובר סבר שכאשר היחסים היחידים שקיימים בין בני האדם הם יחסי "אני-הלז" בלבד, כאשר איש אינו מעניין אותי מעבר לתועלתי האישית, נוצרת תחושה של ניכור, שאותה מרגישים רבים בעולם המודרני.

בהסבר זה של בובר השתמש מרתין לותר קינג כדי להדגיש את התנגדותו להפרדה הגזעית, בטענה שהפרדה יוצרת ניכור חריף בחברה בין המדכאים למדוכאים.

דתיותו של בובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בובר יצא כנגד הנצרות הפרוטסטנטית, וטען כי העת החדשה שונה מתקופת ימי הביניים בכך שבני האדם אינם מאמינים יותר בהתגלות אישית וישירה של האל לאדם. לשיטתו, בני האדם המודרניים ממשיכים לצפות לגילוי אלוהי, אך מניחים מראש שגילוי זה מתרחש ביחסים החברתיים שבין איש לרעהו, ולא ביחסים אישיים בין האדם לאל. בובר התמודד עם בעיית ההתגלות בכך שמצד אחד הוא לא ביטל אותה (הוא סבר כי יש תקווה לכך), אך מצד שני לא קיבל את מובנה המילולי; הוא סבר כי האלוהי מתגלה ביחסים בין בני האדם, ב"חברותה", במפגש מהותי עם הסביבה, במפגש של "אני-אתה". באופן זה הוא הסביר גם את ההתגלות במעמד הר סיני. בעוד שריה"ל הניח שההתגלות התרחשה הלכה למעשה בפרהסיה, בובר סבר כי המונח "תורה משמים" מבטא דווקא חוויה שבמסגרתה חוו בני ישראל, תוך מפגש קולקטיבי, נוכחות אלוהית ברמה אחרת, שתורגמה לתכנים מסוימים (תורה). לדבריו, התגלות מעין זו אפשרית גם היום, בדיוק על פי אותה הנוסחה; התגלות אינה תלוית זמן ומקום, היא מתרחשת כאשר אנו פורצים את ה"אני-הלז" ועוברים ל"אני-אתה".

אחד מעקרונות היסוד של בובר היה כי במקום שבו יחס האדם לאדם אינם מתיישבים עם הדיבר האלוהי, אותו דיבר אינו מתקיים. בובר סבר שהתקווה לעתיד טוב יותר אינה טמונה בכך שבני האדם יתאחדו באמונותיהם או בדעותיהם, אם בימות המשיח ואם בחילוניות המרקסיסטית, אלא בכך שבני האדם יתאחדו ביחסם זה כלפי זה. הוא היה בטוח שעל דרי העולם לבסס את חייהם על עיקרון זה ושקבלת המפגש הבינאישי כמרכז ההוויה האנושית טומן בחובו את התקווה לעולם טוב יותר.

יחסו להלכה ולדת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקובל לומר על בובר שהוא "הכיר את כל בתי התפילה בעולם מלבד את בית הכנסת שבשכונתו טלביה". בובר התנגד לחיים דתיים המושתתים על המסורת וההלכה; התנגדותו מיוסדת על תפישתו הרעיונית כי כל טקס (ובכללו מוסד הנישואין) הוא יחס "אני לז" עם הדבר. מי שברצונו לחיות חיי דיאלוג אמיתיים, אסור לו להשתית את חייו על טקסים קבועים, המסתירים את המושא מאת הפונה. במובן זה, היה בבובר משהו מן הרוח האנרכיסטית.

מאידך יש לזכור כי מפעל חייו של בובר היא הבאת בשורת היהדות (מה שהוא תפש כיהדות האותנטית: הנבואה והחסידות) לצעירים היהודיים, שפרקו מעליהם את עול היהדות, ואף לאנושות כולה. בובר ניסה לקרב את מושגי היהדות כך שיובנו ויהיו קיומיים וקרובים ללב כל אדם באשר הוא, אף ללא האמונות הדוגמטיות של היהדות (תורה מן השמים, הלכה, בחירת ישראל).

באיגרת אל ידידו הטוב, פרנץ רוזנצויג, מספר בובר כי השקט הפנימי אותו הוא זוכה לחוות, מביאו לשמירת שבת. זוהי אמירה בובריאנית אופיינית, שאינה רואה מצווה כהטרונומית, אלא כביטוי עמוק של רחשי הלב.

הכרת האל לפי בובר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בובר סיפר כי מחיפוש אחר החוויה האקסטטית (שלדבריו הוא אכן חווה), הוא עבר לניסיון לבנות יחס אחר אל העולם ואל סביבתו הבינאישית. לדבריו, על האדם להיות אחראי כלפי כל רגע בחייו, עליו להימצא "כאן ועכשיו", ולא להתכנס בתוך חוויה מיסטית המנותקת מהסביבה הסובבת אותו. למעשה, בובר המיר את החיפוש אחר החוויה האקסטטית ליחס אחר לחיים – כל רגע יכול להיות רגע של מפגש, והאחריות היא על כל רגע ורגע.

בובר ייחס כבוד להינדואיזם ולבודהיזם, אך סבר שאנשים החווים "הארה" וחושבים כי הייתה זו אחדות עם האל, טועים טעות חמורה. לשיטתו, ה"חוויה" הדתית היא התרחשות שקיימת בעולם, אשר מותנית במידת פתיחותם של האנשים ליחסי "אני-אתה" ביניהם. לדבריו, אם אדם מצליח להתנתק מהשטף החיצוני של כל הסובב אותו וחווה אחדות של הנפש שלו עצמו, מגיע לגרעין של נפשו ומתחבר עמו, לא די בכך כדי להזדהות עם האחדות הכוללת של העולם. נקודת המוצא של בובר הייתה שהדבר החשוב ביותר הוא עיקרון המפגש. למעשה, זהו רגע ההכרעה: אדם יכול להסתפק באיחוד אישי עם עצמו ולדמיין שהגיע לשיא, אך אפשר גם שהאדם יצא למפגש עם העולם ויעצים את אותה חוויה בקשר עם אנשים אחרים.

בובר טען שלא ניתן להבין את מושג האל באמצעות הידע (גנוזיס), לדבריו "על אלוהים אי אפשר לדבר, אבל אפשר לדבר אליו". למעשה, אלוהים כמושג אינו מובן כלל וכלל. אף על פי כן, הוא סבר שכאשר האדם מנסה להתקשר עם אותו אל, עוד ועוד ניסיונות עתידים להביאו לידי מסקנה שיש משהו חיצוני לו שמתגלה אט-אט בפניו. כדי להסביר את עצמו הוא משתמש במשל: אם אינך יודע דבר על משורר אשר את שיריו אתה קורא, הרי יש לך רק אינדיקציה אחת בלבד לדעת דבר מה עליו ולהכירו – אלו הם שיריו. בדיוק באותו האופן, כדי להכיר את האל, יש לחבר עוד ועוד רגעים של מפגש עם הסובב, והחיבור של כל אותם רגעים יביא להבנת מקור ה"שירים" – אלוהים. אך לא כמושג, אלא כתוצאה של מפגש איתו.

סיכומו של דבר: בובר היה אקזיסטנציאליסט. הוא הצביע על החוויה הישירה והרגעית עם המקור, יותר מכל חשוב היה לו אותו מפגש בינאישי מיוחל אשר ניתן לקיים, לדבריו, בכל דור ודור.

בובר ואנרכיזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בובר התחכך בחוגים האנרכיסטים עם ידידו הטוב, האנרכיסט הגרמני-יהודי גוסטב לנדאואר, שאת כתביו בובר ערך ופרסם לאחר מותו. ביסוד התפיסה האנרכיסטית שבה דגל בובר נמצאת קבוצה של קהילות המהווה בסיס לקיום חופשי של קהילות שיתופיות החיות בקשרים עם קהילות נוספות. לדעתו, זוהי הדרך ליצירתה של חברה שלמה ומתוקנת.

בובר והסיפורים החסידיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היחס למפעל הסיפורים החסידיים של בובר – ביקורת מול אהדה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, מפעלו המרכזי של מרטין בובר בכל הנוגע לחסידות היה ליקוט הסיפורים החסידיים. בובר עיין במאות טקסטים, והוציא מתוכם אנקדוטות; טענתו הייתה כי העיון בסיפורים החסידיים חושף לעינינו עולם שבו יש יחסים רבים של "אני-אתה", הרבה מעבר למה שניתן לראות בחיינו.

גרשם שלום, מייסד מחקר הקבלה, יחד עם הבולטים שבתלמידיו, סברו שבובר סילף את העולם החסידי לטובת הפילוסופיה הדיאלוגית שלו. לדעתו, "חדוות הקונקרטי" של בובר עיוורה את עיניו מלראות כי החסידות אינה דיאלוגיזם אלא מיסטיקה. לדעתם העולם החסידי הפוך לגמרי – עולם המחפש אחר דרך להתנתק מהעולם הגשמי בדרך מיסטית, ולא להתקשר אליו באמצעות כינונם של יחסים בלתי-אמצעיים עמו. "העלאת הניצוצות" החסידית אינה עמידה בזיקה עם הקונקרטי אלא פירושה ריקונו מחיותו לשם ההתאחדות המיסטית עם האל, המצוי מחוץ לעולם באופן מוחלט.

חלק גדול מהחוקרים כיום, ביניהם פרופ' משה אידל, פרופ' יואב אלשטיין ופרופ' רון מרגולין, אינם מסכימים עם הביקורת על בובר, וסוברים כי גרשם שלום, ובעיקר מחקריה של תלמידתו רבקה שץ, הם אלה שמסלפים את הטקסטים החסידיים. כך טוען מרגולין למשל כי אחוז רב יותר של הטקסטים החסידיים מדברים דווקא על הארת העולם הזה. לדבריו, כוונתו של בובר לא הייתה להחזירנו אל החסידות, אלא לינוק ממנה ערכים שחסרים בתרבות המודרנית המערבית, ולהם אין תחליף.

דוגמה לאחד הסיפורים שליקט: אור הגנוז[עריכת קוד מקור | עריכה]

אמר רבי אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקב"ה בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזוֹ מהם. ולמי גנזוֹ? לצדיקים לעתיד לבוא.
שאלו החסידים: היכן גנזוֹ?
השיבו: בתורה.
שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה?
השיבו: ימצאו וימצאו.
שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז בתורה?
השיבו: יגלוהו באורח חייהם.

– מרטין בובר, אור הגנוז: סיפורים חסידיים

כתביו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אני-אתה, בתוך: בסוד שיח, ירושלים: מוסד ביאליק, 1980, עמ' 3–103
  • בסוד שיח : על האדם ועמידתו נוכח ההוויה, תרגם צבי וויסלבסקי, מוסד ביאליק, 1964.
  • בעית האדם : עיונים בתולדותיה, תל אביב: מחברות לספרות, 1943
  • הרוח והמציאות: תשעה שערים לבירור היחס שביניהם, מחברות לספרות, תש"ב-1942
  • עוללות, ירושלים: מוסד ביאליק, 1966
  • פני אדם: בחינות באנתרופולוגיה פילוסופית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1989
  • תקוה לשעה זו : סוגיות מענייני הרוח והמציאות, תל אביב: עם עובד, ארון ספרים יהודי, 1992
  • שתי דרכי אמונה, תרגם חיים מחלב, אחרית דבר מאת דוד פלוסר, רסלינג 2011

החסידות[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אגדת הבעל שם - הופיע בגרמנית ותורגם לאנגלית.
  • אור הגנוז, סיפורי חסידים, איורים יוני בן שלום, ירושלים: שוקן, 2005
  • בפרדס החסידות : עיונים במחשבתה ובהויתה, ירושלים: מוסד ביאליק, 2001
  • גוג ומגוג : מגילת הימים, תל אביב: עם עובד, 1987
  • דרכו של אדם על פי החסידות, מוסד ביאליק, 1981 - קובץ שיחות שהרצה בובר בקול ישראל ובהם שילב את מסריו עם שרשרת סיפורי חסידים ומימרות הצדיקים.
  • המגיד הגדול ובני חוגו - ספרו השלישי של בובר הצעיר על החסידות, ראה אור בשפה הגרמנית.
  • מעשיות ר' נחמן הופיע בגרמנית ותורגם לאנגלית.
  • גוג ומגוג: הוצאה מחודשת של ידיעות ספרים, 2007

המקרא[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דרכו של מקרא: עיונים בדפוסי-סגנון בתנ"ך, מוסד ביאליק, 1978
  • מלכות שמים, עיונים בספרי שופטים ושמואל, תרגם יהושע עמיר, מוסד ביאליק, 2000
  • משה, ירושלים: שוקן, 1999
  • תורת הנביאים, ירושלים: מוסד ביאליק, 1975

הגות פוליטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ארץ לשני עמים, ערך והוסיף מבוא והערות פול מנדס-פלור, ירושלים: שוקן, 1988
  • בין עם לארצו, עיקרי תולדותיו של רעיון, שוקן, 1944
  • נתיבות באוטופיה, תל אביב: עם עובד, 1947
  • תעודה ויעוד, הספרייה הציונית, 1964. קובץ מאמריו ונאומיו של בובר, הופיע בשני כרכים.

מכתבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • מרדכי מארטין בובר, חילופי אגרות במשך שבעים שנה; דברי מבוא: גריטה שידר, ירושלים: מוסד ביאליק: כרך א: 1897–1918 / תרגמו מגרמנית והוסיפו הערות: יהושע עמיר וגבריאל שטרן, תשמ"ב-1982; כרך ב: 1918–1938 / תרגמו מגרמנית והוסיפו הערות: יהושע עמיר ומרים רון, תש"ן-1990.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דן אבנון, מרטין בובר – הדיאלוג הנסתר, מאנגלית: דפנה בראון, עם עובד, תשע"ב מרץ 2012.
  • לימור שריר, מרטין בובר, מבט מקרוב: שיחות עם יהודית בובר-אגסי, ירושלים: הוצאת כרמל, תשע"א 2011.
  • מרגולין רון, מקדש אדם: ההפנמה הדתית ועיצוב חיי הדת הפנימיים בראשית החסידות, ירושלים:מאגנס, 2005.
  • מרגולין רון, "אברהם הרואה: פירושו של מרדכי מרטין בובר לניסיונותיו של אברהם ומקורותיו הרעיוניים והחסידיים", בתוך‫ אברהם אבי המאמינים, תשסב, עמ' 309-295.
  • מרגולין רון, "גאולה פנימית כדרך לתיקון העולם : כיצד חיבר מרטין בובר את ספרו גוג ומגוג", הציונות, כא, תשנ"ח, 120-99.
  • עדן יוחאי,‬ "אמת ללא שיטה: עיונים במשנתו היהודית של מרטין בובר", אקדמות, ב, תשנ"ז, עמ' 50-33.
  • עמיר יהושע,‫ אמונה והתגלות אצל מרדכי מרטין בובר,‫ בר-אילן, כב-כג, תשמ"ח, עמ' 302-287.
  • קורן ישראל, המסתורין של הארץ - מיסטיקה וחסידות בהגותו של מרטין בובר, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה, 2005.
  • רצבי שלום, אנרכיזם ב"ציון" בין מרטין בובר לאהרן דוד גורדון, תל אביב: עם עובד, 2011.
  • רצבי שלום, "ציונות כתיאופוליטיקה ואי-טבעיותה של הלאומיות היהודית: הערות להגותו הלאומית של מרטין בובר ומקורותיה", עיונים בתקומת ישראל 14, תשס"ד, עמ' 129-97.
  • רצבי שלום, "המדינה היהודית בהגותו הפוליטית של בובר (1942-1965)", בתוך‫ עצמאות - 50 השנים הראשונות, תשנ"ח, עמ' 214-195.
  • רצבי שלום, "מצוות ואורתודוקסיה בהגותו של מ"מ בובר", עיונים בתקומת ישראל 10, תש"ס 2000, עמ' 641-671.
  • שביד אליעזר,‫ "אלוהים, אדם וטבע במשנתו של מרטין בובר", דעת, 57-59, תשס"ו, עמ' 288-279.
  • שכטר רבקה,‫ "בובר על שיח וסגירות", ירושלים, יח, תשס"ב, עמ' 236-229.
  • שפירא אברהם, הרוח במציאות – מגמות העיצוב בהגות בובר, מוסד ביאליק, בשיתוף בית-הספר למדעי היהדות באוניברסיטת תל אביב, תשנ"ד 1994.
  • שפירא אברהם, מבנים דואליים בהגותו של מ. מ. בובר, תל אביב, 1983.
  • ברזילי דוד, האדם הדיאלוגי: תרומתו של מרטין בובר לפילוסופיה, הוצאת מאגנס, 2000.
  • פנחס רוזנבליט, "בשורתו הדתית של מרטין בובר", בתוך בישראל ובאדם, ירושלים, 1992, עמ' 154-159.
  • אדמיאל קוסמן, "מבוא למשנת בובר", בתוך מרדכי מרטין בובר, אני ואתה (מגרמנית: אהרון פלשמן), ירושלים: מוסד ביאליק, תשע"ג, עמ' 160-231.
  • Ouriel Zohar, "Le Modèle 'Je-Tu' et 'Je-Vous'dans une société utopiste selon Martin Buber, comme principe de théâtre collectif" in "Utopies – Mémoire et Imaginaire", éditeurs Prof. Zinguer et Dr. Amar (université de Haifa), in Die Blaue Eule10, Essen p. 99-107 2008. (בצרפתית)

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]


נשיאי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים

מרטין בובר · אהרן קציר · גרשם שלום · אריה דבורצקי · אפרים אלימלך אורבך · יהושע יורטנר · יעקב זיו · מנחם יערי · רות ארנון