אברהם גרינברג

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אברהם בן שמעון גרינברג (1841 קישינב - 1906 גרמניה) היה איש עסקים ואחד ממנהיגיה של תנועת חיבת ציון.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוא קיבל חינוך מסורתי, אך נתפש להשכלה. הוא היה מעורב מאוד בחיי הציבור היהודי. כשעבר לאודסה היה עוזרו של לאון פינסקר. כשפינסקר התפטר מתפקידו בתנועת חובבי ציון הוא הציע את גרינברג במקומו. כשיחיאל צ'לנוב שאל את משה לייב ליליינבלום על טיבו של גרינברג, תיאר האחרון את גרינברג כך: "הוא (גרינברג) מיליונר, אדם ישר ומעשי, מסור לעניין ארץ-ישראל, חובב ספרות עברית ודתי. יש לו חסרון אחד: הוא קצת פחדן"[1]. יום לפני כן שלח ליליינבלום תשובה לשמואל יוסף פין באותו עניין: "הגביר א. גרינברג הוא איש הגון, מיליונר, "חובב ציון" באמת, מוקיר ספרותנו, וביתו בית איש-ישראל לכל דבר, וכסוחר גדול הוא בקי בהוויות העולם עד להפליא, ואין טוב ממנו לעמוד בראש "חובבי ציון", אבל בהיותו מפחד מקול עלה נידף איני חושב, שיתרצה לעמוד בראש חובבי-ציון כל זמן שלא יהיו מאושרים מטעם הממשלה"[1].

גרינברג סייע בהקמת מושבות יסוד המעלה וקסטינה. היה בין הגבאים הפועלים שנבחרו לאחר ועידות בדרוזגניק ווילנה ובין השתדלנים שניסו להשיג רישיון להקמת הוועד האודסאי. לאחר פטירת פינסקר ניהל את הוועד במשך 14 שנים.

הוא נפטר בגרמניה ב-1906 לשם נסע לצורכי מרפא ונקבר בפרנקפורט על המיין.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אריה רפאלי (צנציפר), פעמי הגאולה: ספר הציונות הרוסית מראשית "חיבת ציון" עד מהפכת 1917, תל אביב: נ’ טברסקי, תשי"ב-1951, עמ' 29.
  • יצחק מאור, התנועה הציונית ברוסיה, ירושלים: הספרייה הציונית, הוצאת מאגנס, תשמ"ו-1986, עמ' 156-151.
  • יוסף גולדשטיין, בין ציונות מדינית לציונות מעשית - התנועה הציונית ברוסיה בראשיתה, ירושלים: הוצאת מאגנס, 1991.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 מאור, עמ' 96.