יוסף גולדשטיין (היסטוריון)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסי גולדשטיין

יוסף גולדשטיין (נולד בספטמבר 1947) הוא היסטוריון וביוגרף ישראלי, חוקר הציונות, פרופסור מן המניין באוניברסיטת אריאל.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסי גולדשטיין נולד בחיפה, שירת בצנחנים בשירות סדיר. בשנת 1974 סיים תואר ראשון באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוג ללימודים רוסיים. למד לתואר שני באוניברסיטה העברית וכתב תזה בהדרכת הפרופסורים גליה גולן ויעקב רואי, בנושא "יחסי ישראל-אש"ף, 1969-1964". בשנת 1982 קיבל תואר דוקטור מהאוניברסיטה העברית בירושלים, על מחקר בנושא "התנועה הציונית ברוסיה 1904-1897", שנעשה בהדרכת הפרופסורים שמואל אטינגר ויונתן פרנקל.

בשנת 1984 הצטרף לסגל אוניברסיטת חיפה, והגיע לדרגת מרצה בכיר.[1] הוא פוטר בסוף ספטמבר 1999.[2] מאז 1977 ועד 1992 נמנה עם סגל האוניברסיטה הפתוחה. כיום הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למדעי החברה והרוח, באוניברסיטת אריאל.

בניו הם העיתונאי תני גולדשטיין והמוזיקאי ג'וני גולדשטיין.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקריו של גולדשטיין מתמקדים בשלושה נושאים מרכזיים המשתלבים אלה באלה: תולדות היהודים בעת החדשה, תולדות הציונות ותולדות מדינת ישראל.

תולדות היהודים בעת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולדשטיין מחלק במחקריו את תולדות היהודים בעת החדשה לחמש תופעות, השזורות האחת בשנייה, שאפיינו את התפתחותם מאז המחצית השנייה המאה ה-18: הגירה, אמנציפציה, מהפכה תרבותית, אנטישמיות וציונות. כל אחת מהתופעות הללו השפיעה באורח דרמטי על התפתחותם. בספרו: Jewish[3]History in Modern Times פירט את התופעות הללו אחת לאחת.

ההגירה שינתה את הפזורה היהודית, ודחפה, במאתיים השנים האחרונות, להזזת מרכזם העיקרי של היהודים, ממזרח אירופה, מרוסיה ומפולין, לארצות הברית ולמדינת ישראל. הסיבות להגירה, על פי גולדשטיין, קשורות להתפתחותם הכלכלית של היהודים, לשוויון הזכויות לו זכו, לאנטישמיות המודרנית, לכינונה של התנועה הציונית ולהקמת מדינת ישראל. את תופעת ההגירה הסביר גולדשטיין, מלבד בספרו הנ"ל, גם בספריו שיצאו לאור באוניברסיטה הפתוחה, שבהם ניתנו הסברים להתפתחות יהודי ארצות הברית,[4] לציונות בראשיתה,[5] לאנטישמיות,[6] ולשילוב בין דת ולאומיות בחברה היהודית.[7]

האמנציפציה, שוויון הזכויות לו זכו היהודים במדינות אירופה מאז המהפכה הצרפתית, והמהפכה התרבותית שעברו בעקבות זאת, דחפו להתערותם בחברה האירופית והאמריקאית. פריין המרכזי היה בחילונה של החברה היהודית, שהחלה עוד בתקופת ההשכלה במחצית הראשונה של המאה ה-18, אך הפכה ללב ההוויה היהודית, החברתית-תרבותית, במהלך המאה העשרים, עם הפיכתו של הזרם האורתודוקסי הדתי למיעוט בחברה היהודית.

האנטישמיות המודרנית מוסברת על ידי גולדשטיין כתופעה הקשורה בשלושה תהליכים:

  • עברם ההיסטורי, פיזורם בגולה ועיסוקם הכלכלי, לצד השלכות המפגש בין הדת הנוצרית ליהודית;
  • המודרניזציה של החברה האירופית, ובמיוחד תופעות הקשורות בה, שהתחזקו מאז שנות השבעים של המאה ה-19 - דוגמת התגברות תופעת החילון, המחקר המדעי, והדמוקרטיזציה של החברה האירופית;
  • התפתחויות דרמטיות בחברה היהודית, הקשורות לעיסוקן הכלכלי של היהודים ולתופעת החילון.

כל אלה ביחד היוו בסיס לאנטישמיות המודרנית, שהגיעה לשיאה בשואת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה.

עליית הציונות והצלחתה הדרמטית מוסברת על ידי גולדשטיין כחלק מההתפתחות הלאומיות האירופית וכינונן של תנועות לאומיות מודרניות מאז המהפכה הצרפתית, לצד התפתחותם הכלכלית הייחודית של היהודים והאנטישמיות המודרנית. התופעות הללו גרמו לכינונה של "חיבת ציון", התנועה הלאומית היהודית הראשונה, ולתנועה הציונית מיסודו של תיאודור הרצל. הקמת התנועה הציונית, לצד תופעת ההגירה, החילון והאנטישמיות, דחפו ליישומו בפועל של הרעיון הציוני עם הקמת מדינת ישראל.

תולדות הציונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קורפוס אחר במחקריו של גולדשטיין קשור לתולדות הציונות בראשיתה, תוך דגש על התנועה הציונית שהתפתחה במזרח אירופה. לטענתו, הבסיס לתנועה הלאומית היהודית נוצר דווקא ברוסיה הצארית. אין ספק שתיאודור הרצל, בן טיפוחיה של התרבות היהודית-גרמנית-מרכז אירופאית, בפעילותו לכינון ההסתדרות הציונית, הוא זה שייסד את התנועה, שבסופו של דבר היוותה את הבסיס להתפתחותה של הציונות ולכינונה של מדינת ישראל. אך מרבית חברי התנועה באו מרוסיה ועיקר פעילותה נעשתה שם. מנהיגיה, מאז הרצל, מחיים ויצמן ועד דוד בן-גוריון, נולדו וגדלו באימפריה הצארית. תרבות תחום המושב הייתה נטועה בהם עמוקות.

בתשעה ספרים שפרסם, ובעשרות מאמרים, תיאר גולדשטיין, מזוויות שונות, כיצד התפתחותה של הציונות ברוסיה הפכה את אותה תנועה לזו שהובילה בסופו של דבר לכינונה של מדינת ישראל. בדוקטורט[8] שכתב על התנועה הציונית ברוסיה בראשית דרכה, בספר שפרסם בעקבותיו[9] ובעשרות מאמרים,[10] הוא תיאר את הסיבות להתפתחות הציונות ברוסיה מאז כינון התנועה,[11] האידאולוגיה שאמצו חבריה, ובמיוחד תרומתם להסתדרות הציונית. בלב התזה שפיתח, הסביר כי התפתחות התנועה, דווקא בתחום המושב ברוסיה, נבעה מתהליכים חברתיים וכלכליים ייחודיים של היהודים שהתגוררו שם. זאת לצד ההתייחסות הייחודית של השלטון הצארי ליהודים, שאותה פיתח גולדשטיין בספרו "תזכיר לופוחין".[12] עוד ביקש להוכיח במחקריו, כי מאז כינון התנועה הציונית התפתחה אידאולוגיה ציונית מיוחדת לציוני רוסיה – "ציונות מעשית" – שנבדלה מ"הציונות המדינית" של הרצל. אותה אידאולוגיה יהודית מזרח אירופאית, היוותה תוצר חברתי ותרבותי ומנהיגותי, שהתפתחה מתוך הקהילה היהודית שם. בביוגרפיה שכתב על מנחם אוסישקין,[13] הבולט ביו המנהיגים הציוניים הרוסיים אז, ובמאמרים רבים,[14] מצויים ההסברים המבדילים בין שתי האידאולוגיות, כמו גם פרוט פעילותם המעשית והפוליטית של "הציוניים המעשיים". ובאותו הקשר, בביוגרפיה שכתב גולדשטיין על אחד העם,[15] בספרו "אחד העם והרצל"[16] ובמאמרים רבים,[17] מצא גולדשטיין כי ההבדלים התרבותיים, שנוצרו בין חברי התנועה הרוסיים (ה-Ost-Juden), לבין אלה של הציונים במרכז אירופה, בראשות הרצל (West-Juden), יצרו חיץ תרבותי עמוק ביניהם. הוא בא לידי ביטוי מובהק במשבר פוליטי עמוק שהתרחש סביב "תוכנית אוגנדה".

תולדות מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הקורפוס השלישי במחקריו של הפרופסור גולדשטיין מוקדש לתולדות מדינת ישראל בראשיתה. במרכזם עומדות שבע ביוגרפיות על אישים מרכזיים שחיו בראשית ימיה של המדינה: שלושה ראשי הממשלה: לוי אשכול,[18] גולדה מאיר[19] ויצחק רבין,[20] ששלטו בעת ההיא בין השנים 1995-1963; וארבע ביוגרפיות נוספות על אישים בולטים בפוליטיקה (ח"כ יוסף תמיר), בכלכלה (ד"ר יעקב ארנון), בתעשייה (אלי הורביץ) ובמדע במדינת ישראל (פרופ' מיכאל סלע).[21]

בכל אחד מהמחקרים הללו, ובמיוחד בחקר שלושת ראשי הממשלה, ניסה גולדשטיין לאפיין את ייחודיותו ההיסטורית של נשוא מחקריו. בהתבססו בעיקר על מקורות היסטוריים ראשוניים, הנמצאים בארכיונים בישראל וברחבי העולם. הוא ניסה לתהות, כיצד עוצבה והתפתחה אישיותם, מה היו הצמתים ההיסטוריים המרכזיים שעברו ומה הייתה תרומתם לחברה הישראלית. באמצעות זאת הסביר את התהליכים ההיסטוריים המרכזיים שעבר היישוב היהודי בארץ ישראל לפני קום המדינה ולאחריה.

ספרי לימוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במסגרת מחקריו של גולדשטיין, ולנוכח תפיסת עולמו הפדגוגית, הוא מצא, שחלק משליחותו כהיסטוריון היא כתיבת ספרי לימוד. זו הסיבה שבשלושים וחמש השנים האחרונות (2012-1977) כתב ספרי לימוד רבים, לכל הרמות והגילים, למן נערים בחטיבת הביניים,[22] עבור לתלמידי בתי ספר תיכון[23] וכלה לסטודנטים לתואר הראשון.[24] בסך הכל כתב גולדשטיין למעלה מ-50 ספרים ופִרסם למעלה ממאה מאמרים אקדמיים בכתבי עת מדעיים.

ספריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • י. גולדשטיין, בין ציון לציונות, תולדות התנועה הציונית, 1881--1914, כרכים א-ה, 1979--1981.
  • י. גולדשטיין (הקדים, ערך והעיר), דת ולאומיות בתנועה הציונית, 1881--1912, האוניברסיטה הפתוחה, 1982 (395 עמ').
  • י. גולדשטיין, מ. יונגמן (הקדימו, ערכו והעירו), יהודי ארצות-הברית, 1820--1880, שער א', האוניברסיטה הפתוחה, 1986 (105 עמ').
  • י. גולדשטיין, מ. יונגמן (הקדימו, ערכו והעירו), יהודי ארצות-הברית, 1880--1914, שער ב', האוניברסיטה הפתוחה, 1986 (240 עמ').
  • י. גולדשטיין, שנאת ישראל ואנטישמיות, כרכים א-ה, 1986-1987.
  • י. גולדשטיין, תזכיר לופוחין, הוצאת מרכז דינור, האוניברסיטה העברית, ירושלים 1988 (188 עמ') (מהדורה מדעית).
  • י. גולדשטיין, בין ציונות מדינית לציונות מעשית, התנועה הציונית ברוסיה בראשיתה, הוצאת מאגנס, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים 1991 (256 עמ', כריכה עבה).
  • י. גולדשטיין, בין ציונות מדינית לציונות מעשית, התנועה הציונית ברוסיה בראשיתה, הוצאת מאגנס, הוצאת הספרייה הציונית, ירושלים 1991 (256 עמ', כריכה רכה).
  • מ. צימרמן, י. גולדשטיין, היסטוריה של המאה העשרים, העולם והיהודים בדורות האחרונים, 1880--1914, מרכז זלמן שזר, ירושלים 1992 (370 עמ').
  • י. גולדשטיין, אחד-העם, ביוגרפיה, הוצאת כתר, ירושלים 1992 (511 עמ').
  • י. גולדשטיין, בין ציון לציונות – תולדות התנועה הציונית 1881--1914, כרכים א'-ד', 1994-2000.
  • מקימים מדינה (ערכה: נ. ברזל), הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 9--64.
  • א. דומקה (ערך), העולם והיהודים בדורות האחרונים, 1920-1870, חלק א', מרכז זלמן שזר, ירושלים 1998 (287 עמ' מהם כ-150 עמ' נכתבו על ידי י. גולדשטיין).
  • א. דומקה (ערך), העולם והיהודים בדורות האחרונים, 1920--1970, חלק ב', מרכז זלמן שזר, ירושלים 1999 (333 עמ' מהם כ-100 עמ' נכתבו על ידי י. גולדשטיין).
  • י. גולדשטיין, אוסישקין, ביוגרפיה, חלק א', הוצאת מאגנס, ירושלים 1999 (308 עמ').
  • י. גולדשטיין, אוסישקין, ביוגרפיה, חלק ב', הוצאת מאגנס, ירושלים 2001 (240 עמ').
  • י. גולדשטיין, הבגידה בארץ הבחירה, הוצאת "כתר", ירושלים 2002 (272 עמ').
  • י. גולדשטיין, אשכול, ביוגרפיה, הוצאת כתר, ירושלים 2003 (789 עמודים).
  • י. גולדשטיין, רבין, ביוגרפיה, הוצאת שוקן, תל אביב 2006 (590 עמ').
  • י. גולדשטיין (ערך), מנהיגות בעתות מלחמה, יד חיים ויצמן, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 2008 (229 עמ').
  • א. דומקה, י. גולדשטיין, ח. אורבך, צ. גולדברג, הלאומיות, ראשית הדרך, ספר לימוד לחטיבה העליונה, מרכז זלמן שזר, ירושלים 2008.
  • א. דומקה, ח. אורבך, צ. גולדברג, (כתבו: י. גולדשטיין מ. גולני, י. דרור, י. ויץ, ח. סעדון) בונים מדינה במזרח התיכון, הלאומיות ב', ספר לימוד לחטיבה העליונה, מרכז זלמן שזר, ירושלים 2009.
  • י. גולדשטיין (ערך), יוסף דעת, מחקרים בהיסטוריה יהודית מודרנית מוגשים לפרופ' יוסף שלמון לחג יובלו, אוניברסיטת באר שבע, 2010.
  • יוסי גולדשטיין, אריה דיין, קראו לו יאפ, יעקב ארנון, בין אמסטרדם לירושלים, תל אביב 2010 (262 עמ').
  • י. גולדשטיין, אחד העם והרצל: המאבק על אופייה הפוליטי והתרבותי של הציונות בצל "פרשת אלטנוילנד", הוצאת מרכז דינור, ירושלים, מרכז זלמן שזר, ירושלים 2011 (237 עמ').
  • י. גולדשטיין, אלי הורוביץ, שוקן, תל אביב וירושלים, 2012.
  • י. גולדשטיין, גולדה ביוגרפיה, אוניברסיטת בן-גוריון 2012 (649 עמ').
  • 2005, J. Goldstein, Jewish History in Modern Times, Sussex Academic Press, Brighton 1996 (224 pages, hardcover.

(paperback

  • Ioseph Goldstein, Istoriia Sioniskovo Dvigeniia, 1881-1914, Kniga 1-5, 2001-2006.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביו:

על כתביו:

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תע"א (חיפה) 3179/07 גולדשטיין יוסף נגד אוניברסיטת חיפה, ניתן ב-10 באפריל 2011
  2. ^ עע 12253-05-11 אוניברסיטת חיפה נגד יוסף גולדשטיין, ניתן ב-19 במרץ 2014
  3. ^ J. Goldstein, Jewish History in Modern Times, Sussex Academic Press, Brighton 1996 (224 pages, hardcover); J. Goldstein, Jewish History in Modern Times, Sussex Academic Press, Brighton 2005 (224 pages, paperback).
  4. ^ י. גולדשטיין, מ. יונגמן (הקדימו, ערכו והעירו), יהודי ארצות-הברית, 1914-1820, א'-ב', האוניברסיטה הפתוחה, 1986 (345 עמ').
  5. ^ י. גולדשטיין, בין ציון לציונות, תולדות התנועה הציונית, 1914-1881, כרכים א-ה, האוניברסיטה הפתוחה, 1981-1979 (1013 עמ'); י. גולדשטיין, בין ציון לציונות – תולדות התנועה הציונית 1914-1881, כרכים א'-ד', 2000-1994 (913 עמ'); Ioseph Goldstein, Istoriia Sioniskovo Dvigeniia, 1881-1914, Kniga 1-5,Otkritie Universitet Israelia, 2001-2006.
  6. ^ י. גולדשטיין, שנאת ישראל ואנטישמיות, כרכים א-ה, האוניברסיטה הפתוחה, 1987-1986 (569 עמ').
  7. ^ י. גולדשטיין (הקדים, ערך והעיר), דת ולאומיות בתנועה הציונית, 1881--1912, האוניברסיטה הפתוחה, 1982 (395 עמ').
  8. ^ י. גולדשטיין, התנועה הציונית ברוסיה, 1904-1897 (מנחים: פרופ' שמואל אטינגר, פרופ' יונתן פרנקל), האוניברסיטה העברית 1982 (485 עמ').
  9. ^ י. גולדשטיין, בין ציונות מדינית לציונות מעשית, התנועה הציונית ברוסיה בראשיתה, הוצאת מאגנס, הספרייה הציונית, ירושלים תשנ"א (256 עמ').
  10. ^ הבולטים שבהם: J. Goldstein, “Some Sociological Aspects of the Russian Zionist Movement at its Inception", Jewish Social Studies, XLVII, No. 2 (1985), pp. 167-178.; י. גולדשטיין, "מערכת היחסים בין 'הוועד האודסאי' לבין התנועה הציונית והרצל: מעשה אבות סימן לבנים?", הציונות 10 (1985), עמ' 52-33; J. Goldstein, “The Attitude of the Jewish and the Russian Intelligentsia to Zionism in the Initial Period”, The Slavonic and East European Review, 64 (1986), pp. 547-556.; י. גולדשטיין, "פלסטינוצנטריזם בקרב ציוני רוסיה, 1904-1897", היסטוריה יהודית, 1 (1987), עמ' 18-1.
  11. ^ בשנה הבאה (2013) אמור לצאת לאור במוסד ביאליק, ספרו של גולדשטיין על ראשיתה של התנועה הלאומית הראשונה, חיבת ציון: אנו היינו הראשונים, תולדות חיבת ציון, 1881--1918 (420 עמ').
  12. ^ י. גולדשטיין, תזכיר לופוחין, הוצאת מרכז דינור, האוניברסיטה העברית, ירושלים 1988 (188 עמ') (מהדורה מדעית).
  13. ^ י. גולדשטיין, אוסישקין, ביוגרפיה, חלק א'-ב', הוצאת מאגנס, ירושלים 2001-1999 (548 עמ').
  14. ^ הבולטים שבהם: Y. Goldstein, “The Beginnings of the Zionist Movement in Congress Poland: The Victory of the Hasidim over the Zionists?", Polin, 5 (1990), pp. 114-130; ; י. גולדשטיין, "אוסישקין ו'פרשת אוגנדה': בין אידאולוגיה ופוליטיקה", הציונות, כ' (1997), עמ' 30-9; י. גולדשטיין, "פעילות ההסתדרות הציונית בימי העלייה השנייה", ספר העלייה השנייה, מחקרים (עורכים: י. ברטל, ז. צחור, י. קניאל), הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1997, עמ' 87-75; Y. Goldstein, “Between Practical and Political Zionism: Menahem Ussishkin as Chairman of the Odessa Committee, 1906-1918”, Shvut, 5 (21), 1997, pp. 1-31..
  15. ^ י. גולדשטיין, אחד-העם, ביוגרפיה, הוצאת כתר, ירושלים 1992 (511 עמ')
  16. ^ י. גולדשטיין, אחד העם והרצל: המאבק על אופייה הפוליטי והתרבותי של הציונות בצל "פרשת אלטנוילנד", הוצאת מרכז דינור, ירושלים, מרכז זלמן שזר, ירושלים 2011 (237 עמ').
  17. ^ הבולטים שבהם: י. גולדשטיין, "המאבק בין חרדים לחילוניים על דמותה של התנועה הציונית, 1921-1882", יהדות זמננו, ב' (תשמ"ה), עמ' 260-237; J. Goldstein, “Herzl and the Russian Zionists: The Unavoidable Crisis?, Studies in Contemporary Jewry, II (1986), pp. 208-226.; י. גולדשטיין, "לתולדות מסעו של אחד-העם: אמת מארץ-ישראל?", קתדרה, 46 (1987), עמ' 108-91; י. גולדשטיין, "מעמדו של אחד-העם עד בוא הרצל בראי 'משפט דיבה' נגד מרגלית", ציון, נ"ב, ד', (1987), עמ' 487-481; Y. Goldstein, “Ahad Ha`am: A Political Failure?" Jewish History, 4 (1990), pp. 33-48. ; י. גולדשטיין, "'בני-משה': סיפורו של מסדר חשאי" ציון, נ"ז ב (1992), עמ' 205-175; Y. Goldstein, “Ahad Ha`am in Historical Perspective", Studies in Contemporary Jewry, VIII (1994), pp. 168-180.; Y. Goldstein, “Eastern Jews vs. Western Jews: The Ehad Ha’am – Herzl Dispute and its Cultural and Social Implications” Jewish History, 24 (2010), pp. 355-377.
  18. ^ י. גולדשטיין, אשכול, ביוגרפיה, הוצאת כתר, ירושלים 2003 (789 עמודים).
  19. ^ י. גולדשטיין, גולדה ביוגרפיה, אוניברסיטת בן-גוריון 2012 (649 עמ').
  20. ^ י. גולדשטיין, רבין, ביוגרפיה, הוצאת שוקן, תל אביב 2006 (590 עמ').
  21. ^ י. גולדשטיין, הבגידה בארץ הבחירה, הוצאת "כתר", ירושלים 2002 (272 עמ'); יוסי גולדשטיין, אריה דיין, קראו לו יאפ, יעקב ארנון, בין אמסטרדם לירושלים, תל אביב 2010 (262 עמ'). י. גולדשטיין, אלי הורוביץ, שוקן, תל אביב וירושלים, 2012; י. גולדשטיין, מיכאל סלע, פרקי חיים (בדפוס, שוקן, יצא לאור ב-2013).
  22. ^ תיקי מקורות בתולדות הציונות, (ערכה: רחל רוקח, כתב וליקט: יוסי גולדשטיין) המרכזייה הפדגוגית, משרד החינוך והתרבות, לתלמידי י"א-י"ב, 11 תיקים, הכוללים: מבוא לנושא, כ-40-30 עמודים וכ-70-50 מקורות לכל נושא, ירושלים 1974-1972; תיקי מקורות בתולדות הציונות בארצות המזרח (ערך: ציון אמיר, כתב וליקט: יוסי גולדשטיין) המרכזייה הפדגוגית, משרד החינוך והתרבות. לתלמידי י"א-י"ב. 8 תיקים הכוללים: מבוא לנושא, כ-40-30 עמודים וכ-70-50 מקורות לכל נושא, ירושלים 1977-1972.
  23. ^ מ. צימרמן, י. גולדשטיין, היסטוריה של המאה העשרים, העולם והיהודים בדורות האחרונים, 1914-1880, מרכז זלמן שזר, ירושלים 1992 (370 עמ'); מקימים מדינה (ערכה: נ. ברזל), הקיבוץ המאוחד, 1997, עמ' 64-9; א. דומקה (ערך), העולם והיהודים בדורות האחרונים, 1920-1870, חלק א', מרכז זלמן שזר, ירושלים 1998 (287 עמ' מהם כ-150 עמ' נכתבו על ידי י. גולדשטיין); א. דומקה (ערך), העולם והיהודים בדורות האחרונים, 1970-1920, חלק ב', מרכז זלמן שזר, ירושלים 1999 (333 עמ' מהם כ-100 עמ' נכתבו על ידי י. גולדשטיין); א. דומקה, י. גולדשטיין, ח. אורבך, צ. גולדברג, הלאומיות, ראשית הדרך, ספר לימוד לחטיבה העליונה, מרכז זלמן שזר, ירושלים 2008; א. דומקה, ח. אורבך, צ. גולדברג, (כתבו: י. גולדשטיין מ. גולני, י. דרור, י. ויץ, ח. סעדון) בונים מדינה במזרח התיכון, הלאומיות ב', ספר לימוד לחטיבה העליונה, מרכז זלמן שזר, ירושלים 2009.
  24. ^ 2008-1977: כתיבת 7 קורסים באוניברסיטה הפתוחה, שיצאו לאור ב-24 יחידות לימוד, ואשר רוכזו ב-14 כרכים בתוספת 4 כרכים של ספרי מקורות וקובצי מאמרים, בנושאים: תולדות הציונות, תולדות האנטישמיות, תולדות יהודי ארצות-הברית; הוצאה לאור של הקורס "בין ציון לציונות" בשפה הרוסית (5 כרכים, 10 יחידות לימוד). השוו גם לעיל.