אדואר ניניון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ניסוחים, שמות, בעיות.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אדואר ניניון
Édouard Nignon
Édouard Nignon (1865-1934).jpg
לידה 9 בנובמבר 1865
נאנט, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 30 באוקטובר 1934 (בגיל 68)
צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע שף עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה אביר בלגיון הכבוד עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אדואר ניניוןצרפתית: Édouard Nignon, ‏ 9 בנובמבר 1865, נאנט - 30 באוקטובר 1934, בריאל סו מונפור) היה שף ומחבר ספרי בישול צרפתי.

רקע משפחתי ושנותיו המוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניניון נולד בנאנט בחבל ברטניה כבנם של פייר ניניון - פועל יומי, ושל אן לבית לה רן - מכבסת. למשפחה היו שמונה ילדים. בגיל תשע בלבד התקבל כשוליה במסעדת "קמברון" בנאנט. כעבור שנה עבר לעבוד במסעדת "מונייה" שנחשבה הטובה בעיר. מספר נשים בסביבה דאגו ללמדו לקרוא ולכתוב בסגנון המקום. בהמשך התחנך במסעדות נוספות באנז'ה, בשולה ולאחר מכן הגשים את חלומו והגיע לפריז.

קריירה בפריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

בפריז הוא עבד לצד השפים החשובים ביותר, כעוזר לאחראי הרטבים במסעדת "ביניון", ואחר כך כאמן הרטבים במסעדת "וואזן", אצל "פוטל ושאבו", "מזון דורה", "קפה אנגלה" של דיגלרה. בנוסף, היה אחראי בין היתר על "מנות הביניים" (אנטרמה) בתערוכה העולמית ב-1889, אחראי על ה"רוטיסרי" (צלייה) ב"לאפרוז" וטבח שף ב "מריבו",וכן אחראי במסעדת "מאני" (Magny) (בה היו מתכנסים האחים גונקור וחבריהם), במסעדת "פאיאר" (Paillard) ועוד.

עבודתו בחו"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך שנים רבות עבד מחוץ לגבולות צרפת, באוסטריה וברוסיה, בהן סיפק שרות לבתי מלוכה וללקוחות מן המעמד הגבוה. בסנט פטרבורג ניהל את המטבח בארמון ארמיטאז' כאחראי על צוות שמנה מאה ועשרים טבחים. ב-1905 ארגן גם בקרמלין סעודות לאלפי מוזמנים של הצאר ניקולאי השני. לאחר מכן היה מנהל המטבח האישי של נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון.

השיבה לצרפת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשובו לצרפת כאדם אמיד, עבר לנהל את המסעדה "לארו" (Maison Larue) בככר מדלן בפריז, בו בישל ללקוחות מן האצולה ומן האליטה הפוליטית והתרבותית. בסופו של דבר רכש את המסעדה מידי הדוכס איזס. בימי מלחמת העולם הראשונה המסיבות התמעטו, הכסף הצטמצם, בעיקר מכיוון שמפורסמים רבים התרגלו לשלם מעט בזכות מעמדם הציבורי. נוכח הירידה בפרנסה הוא התחיל לפרסם ספרי בישול שכללו את מתכוניו האישיים. ספריו, הכתובים בסגנון מיוחד, מתובלים בקישורים וציטוטים מתולדות הספרות הצרפתית ובקטעים מאת אנשי רוח, ומפורסמים בעותקים מועטים ומהודרים מאוד, לא זיכו אותו בכסף רב. יותר משמכר, הגיש אותם כמתנות.

בשנת 1918 קנה את הטירה "שאטו דה לה אוט פורה" (Château de la Haute Forêt) ביישוב בריאל סו מונפור (Bréal sous Monfort), מערבה מהעיר רן. בהתחלה בילה בו את חופשותיו ומאוחר יותר, ב-1928 התיישב בו בדרך קבע וניסה ללא הצלחה להתפרנס מאוצר המתכונים העצום שיצר. בשנת 1921 העביר לאחיינו את מסעדת "לארו". נפטר בשנת 1934, נשכח על ידי רבים מלקוחותיו לשעבר.

במתכוניו שילב את מסורת המטבח האותנטי הצרפתי על גרסאותיו האזוריות השונות, עם מסורות בישול שפגש במסעותיו הרבים בעולם.

אדואר ניניון היה נשוי פעמיים. בנו מנישואיו הראשונים נהרג ב-1914 במלחמת העולם הראשונה. בתו מנישואיו השניים מתה ברוסיה בגיל 6. הטירה בבריאל סו מונפור עבר בירושה לאחיינו הצעיר כריסטיאן לואי.

מישל גראר ציין שאדואר ניניון היה בין השפים שהפיעו על המטבח הצרפתי המודרני[1]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 1919 - L'Heptaméron des gourmets ou les Délices de la table - Les Sept Jours de Cocagne (ההפטמרון של אניני הטעם או מעדני השולחן - שבעת הימים של ארץ קוקניה) המוקדש לזכר בנו שנהרג במלחמה
  • 1922 Les Éloges de la cuisine française (דברי הלל למטבח הצרפתי) עם מבוא מאת סשה גיטרי - נחשבת ל"צוואתו הקולינרית"

הנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • 2004 קם מיוזמתו של השף איבון גרנייה "המכון ע"ש אדואר ניניון" שנועד להפצת מסורת המטבח מאזור נאנט, כולל מורשתו של אדואר ניניון.
  • 2012 ספרו של אדואר ניניון Éloges de la cuisine française מוזכר בסרטו של כריסטיאן ונסאן, "הטבחית של הנשיא" (Les Saveurs du Palais), כאחד מספרי הבישול הנערצים על הנשיא פרנסואה מיטראן.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אדואר ניניון בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]