לדלג לתוכן

אדולפס רמאנאוסקאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אדולפס רמאנאוסקאס
Adolfas Ramanauskas-Vanagas
לידה 6 במרץ 1918
ניו בריטיין, קונטיקט, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 בנובמבר 1957 (בגיל 39)
וילנה, ברה"מ עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ליטא, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה Antakalnis Cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה Klaipėda Pedagogical Institute עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
מסדר הצלב של ויטיס עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

אדולפס רמאנאוסקאסליטאית: Adolfas Ramanauskas-Vanagas 6 במרץ 1918 - 29 בנובמבר 1957) היה פרטיזן ליטאי ממנהיגי ההתנגדות הליטאית לברית המועצות. רמאנאוסקאס שמיש כמורה תחת הממשל הנאצי. הוא הצטרף להתנגדות האנטי-סובייטית לאחר שחויב על ידי הנ.ק.ו.ד. לרגל אחרי תלמידיו, ובסופו של דבר קודם ממפקד מחלקה ליושב ראש איגוד לוחמי החירות הליטאים (אנ'). הוא נעצר, עונה באכזריות, ולבסוף הוצא להורג.

רמנווסקאס נותר דמות שנויה במחלוקת בשל שיתוף הפעולה שלו לכאורה עם הנאצים בתקופת השואה, ונגד האנדרטאות לזכרו הפגינו מרכז שמעון ויזנטל, הקונגרס היהודי העולמי והסוכנות היהודית.[1][2][3][4][5][6][7]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמאנאוסקאס התגורר ליד דרוסקינינקאי ושימש כמורה. הוא השתתף במרד יוני (אנ') האנטי-סובייטי בתחילת מבצע ברברוסה ביוני 1941. במהלך הכיבוש הגרמני של ליטא במלחמת העולם השנייה, התגורר רמאנאוסקאס באליטא ולימד מתמטיקה, ליטאית וחינוך גופני בסמינר למורים בעיר.

ניצחונו של הצבא האדום על הורמאכט הוביל לכיבוש מחדש של ליטא ולגירושים ההמוניים, הרג ודיכוי של שלטונות ברית המועצות כלפי תושבי ליטא. בתחילת 1945 הצטרף רמאנאוסקאס לפרטיזנים הליטאים (אנ') שניהלו מלחמת גרילה נגד הכובשים הסובייטים. הוא אימץ את שם העט Vanagas ("נץ") והצטרף לפרטיזנים בדרום ליטא (סובאלקיה ודזוקיה).

לוחמת גרילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמאנאוסקאס הצטרף למחלקת פרטיזנים שפעלה בסביבות נמונאיטיס (אנ') ונבחר מיד למפקדה. הוא ארגן את הפרטיזנים לפלוגה בת 140 איש במרקינה. בשלבים הראשונים של ההתנגדות היו קרבות בינה לנ.ק.ו.ד. וגדודי ההשמדה (אנ'). שניים מהקרבות היו ביער ורצ'יוס בין אלווה (לי') לדאוגאי ב-14 וב-23 ביוני 1945. במהלך הקרב נהרגו 30–47 פרטיזנים ו-6–14 נלקחו בשבי. ב-1 ביולי 1945 הועלה רמאנאוסקאס לתפקיד מפקד חטיבת מרקיס (שהורכבה משלושה גדודים - מרקינה, מרצ'ינקנץ ודרוסקינינקאי). באוקטובר 1945, רמאנאוסקאס נשא לאישה את Birutė Mažeikaitė, סטודנטית לשעבר בסמינר למורים ופרטיזנית. ב-15 בדצמבר 1945 הוא הוביל מתקפה נועזת על מרקינה שנכשלה. הפרטיזנים השמידו רשומות סובייטיות, אך הם לא הצליחו לשחרר אסירים או לגבור על החיילים הסובייטים בכנסייה המקומית. רמאנאוסקאס שאף לשפר את הארגון והפיקוד של הפרטיזנים. הוא הפך למפקד המחוז הצבאי דיינבה (אנ') בספטמבר 1947 ושל אזור דרום ליטא בשנת 1948. הוא גם כתב, ערך ופרסם עיתונים רבים שהוציאו הפרטיזנים.

בפברואר 1949 השתתף במפגש של כל מפקדי הפרטיזנים בכפר Minaičiai (אנ'). במהלך הפגישה הוקם איגוד לוחמי החירות הליטאים, הפיקוד הראשי של הפרטיזנים. רמאנאוסקאס נבחר לנשיאות האיחוד ולסגנו של היו"ר ג'ונאס זמאיטיס (אנ'). הוא גם הועלה לדרגת מייג'ור. רמאנאוסקאס היה אחד החותמים על הצהרת הפרטיזנים הליטאים (אנ') מ-16 בפברואר 1949, שהכריזה על ליטא כרפובליקה דמוקרטית ועל האומה הליטאית כמעצמה ריבונית.[8]

בסתיו 1949 הועלה רמאנאוסקאס לדרגת קולונל ומפקד כוחות ההגנה של איגוד לוחמי החירות הליטאים. כאשר זמאיטיס התפטר בשל בריאות לקויה ב-1952, הפך רמאנאוסקס למנהיג האיחוד. עם זאת, עד אז ההתנגדות המזוינת פחתה. עקב אבדות כבדות נשברו מבנים מאורגנים והפרטיזנים המשיכו במאבקיהם בנפרד. רמאנאוסקאס הורה רשמית על הפסקת המאבק המזוין לטובת התנגדות בלתי אלימה.

לכידה, עינויים ומוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

חדר שבו הוחזק רמאנאוסקאס בבניין הק.ג.ב לשעבר בוילנה

הוא השיג מסמכים מזויפים וחי במחבוא. בעודו מסתתר כתב זיכרונות בשלושה חלקים, שהוסתרו על ידי אנשים מהימנים ונחשפו רק בשנים 1988–89, בתקופת הגלאסנוסט, ופורסמו לראשונה ב-1991. הקג"ב הקים קבוצה מבצעית קבועה בראשות פטרס רסלנאס (אנ') ונחמן דושנסקי כדי ללכוד את רמאנאוסקאס.[9] הוא נעצר ב-11 באוקטובר 1956.

רמאנאוסקאס נלקח לכלא הק.ג.ב בוילנה (כיום המוזיאון לקורבנות רצח עם (אנ')) ועונה. ב-12 באוקטובר, הוא הועבר לבית חולים במצב אנוש, ולפי הרופאים הוא היה פצוע כולו - עינו נוקבה 5 פעמים, חסר לו איבר המין, קיבתו הייתה חבולה ועוד.[10] הוא הוצא להורג ב-29 בנובמבר 1957.[11]

אשתו Birutė Mažeikaitė נידונה ל-8 שנות מאסר בגולאג.

שיתוף הפעולה שלו עם גרמניה הנאצית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רמאנאוסקאס הואשם בתמיכה בחזית הפעילים הליטאית ובפיקוד על קבוצה חצי-צבאית שרדפה את הקהילה היהודית בדרוסקינינקאי ב-1941.[1][12][13][14][2] בזיכרונותיו מתאר רמאנאוסקס הנהגת יחידת פרטיזנים בדרוסקינינקאי הכבושה בידי הנאצים. תושבים מרובים של דרוסקינינקאי טענו כי היו עדים לפרטיזנים מכים והורגים יהודים וקומוניסטים. ממסמכי המשטרה עולה כי קבוצות פרטיזנים חמושות בדרוסקינינקאי הוציאו להורג לפחות 28 בני אדם.[15][16]

משרד החוץ הליטאי והמרכז לחקר רצח עם והתנגדות של ליטא (אנ') טוענים כי ההאשמות הן "שקרים [...] שהופצו תחילה על ידי המשטרה החשאית של הק.ג.ב מהתקופה הסובייטית כדי להכפישו".[17][18] ההיסטוריון והפוליטיקאי ארווידאס אנושאוסקאס טען כי ההאשמות מקורן ב"מסע דיסאינפורמציה אנטי-ליטאי בגיבוי רוסי", בהנהגת קצין הק.ג.ב נחמן דושנסקי.[19]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלוויה ממלכתית של מפקד הפרטיזנים הליטאי אדולפס רמאנאוסקאס, 2018

ספר זיכרונות שכתב רמאנאוסקאס בין 1952 ל-1956, ראה אור ב-1991 תחת השם Daugel krito sūnų ("בנים רבים נפלו").[20] בשנת 2018 פרסם המרכז הליטאי לחקר רצח עם והתנגדות תרגום לאנגלית של הספר.[21] בתו Auksutė (לי'), שערכה את הספר, נבחרה לסיימאס ב-2008.

לוח זיכרון בפוניבז'

בדצמבר 2017 ביקר שגריר ישראל אמיר מימון את בתו של רמאנאוסקס ולפי הדיווחים "הביע תמיכה דיפלומטית לזכרו של לוחם החירות".[22]

אנדרטאות בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2017 בוטלו התוכניות להקמת אנדרטה למלאת 100 שנה להולדתו של רמאנאוסקס בקונטיקט בעקבות עצומה.[23][24][25] ב-4 במאי 2019 נחשפה בשיקגו אנדרטה לזכר רמנווסקאס, חשיפה שספגה ביקורת מכמה ארגונים, כולל מרכז שמעון ויזנטל, הקונגרס היהודי העולמי והסוכנות היהודית.[1][2][3][4][5][6][7] עם זאת, מועצת הקהילה היהודית של ליטא פרסמה הצהרה כי "אין מידע מהימן הקושר את מנהיג הפרטיזנים הליטאי אדולפס רמאנאוסקאס בפשעי השואה".[26]

קבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2018, נמצא קברו של רמאנאוסקאס בבית קברות בוילנה. זהותו אושרה על ידי ניתוח אנתרופולוגי של הגולגולת, חקירת DNA והתאמה צילומית. מותו היה תוצאה של ירי בראשו.[27] שרידיו התגלו ונקברו מחדש בהלוויה ממלכתית[28], בה נאמה נשיאת ליטא דליה גריבאוסקאיטה ודיפלומטים מ-30 מדינות.[29][30]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אדולפס רמאנאוסקאס בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 "Simon Wiesenthal Center Urges Lithuanian Community: "Don't Build Monument To Honor Nazi Collaborator"". Simon Wiesenthal Center. 2 במאי 2019. נבדק ב-7 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  2. ^ 1 2 3 Cohen, Ben (8 במאי 2019). "Row Simmers Over Chicago Monument to Lithuanian National Hero Implicated in WW2 Crimes Against Jews". The Algemeiner. נבדק ב-19 במאי 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  3. ^ 1 2 "WJC opposes Chicago monument honoring Lithuanian commander alleged to have collaborated with Nazis to murder Jews". World Jewish Congress. 4 ביוני 2019. נבדק ב-26 ביוני 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  4. ^ 1 2 אתר למנויים בלבד Inigo Alexander, ‏Lithuania criticised over monument to war 'hero' who led vigilante gang persecuting Jews, The Telegraph, 8 May 2019
  5. ^ 1 2 "Herzog: 'Moral obligation' to remove Chicago monument of Nazi collaborator". The Jerusalem Post. 2 ביוני 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  6. ^ 1 2 Baynes, Chris (8 במאי 2019). "Monument for Lithuanian 'Nazi collaborator' in Chicago sparks international row". The Independent. ארכיון מ-2019-05-08. {{cite news}}: (עזרה)
  7. ^ 1 2 "Čikagoje atidengtas paminklas partizanų vadui Adolfui Ramanauskui-Vanagui". 15min.lt. נבדק ב-4 במאי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  8. ^ "Niagara Falls to light up in Lithuanian colors on February 16". The Baltic Times. 7 בפברואר 2019. נבדק ב-16 ביוני 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  9. ^ "Vanago legenda palaikė nesusitaikymo dvasią". genocid.lt (בליטאית). נבדק ב-6 באוקטובר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  10. ^ Antanavičius, Ugnius (31 באוקטובר 2017). "A.Ramanausko-Vanago byla: ką joje perskaitė, bet nutylėjo R.Vanagaitė?". 15min.lt. {{cite web}}: (עזרה)
  11. ^ "Interview with Vanagas's anthropologists after the discovery of his remains". ארכיון מ-2018-10-02.
  12. ^ Zuroff, Efraim (23 באוגוסט 2018). "Netanyahu Should Not Tolerate Holocaust Distortion in Lithuania". נבדק ב-6 ביולי 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  13. ^ Liphshiz, Cnaan (30 באוקטובר 2017). "Lithuanian publisher recalls books by writer who triggered Holocaust debate". The Times of Israel. {{cite news}}: (עזרה)
  14. ^ Schmitt, Michael N.; Arimatsu, Louise; McCormack, T. (2010). Yearbook of International Humanitarian Law. Vol. 13. T.M.C. Asser Press. p. 582. ISBN 978-90-6704-811-8.
  15. ^ Balčiūnas, Evaldas (27 במרץ 2014). "Footprints of Adolfas Ramanauskas-Vanagas in the Mass Murder of the Jews of Druskininkai". Defending History. נבדק ב-7 במאי 2019. {{cite journal}}: (עזרה)
  16. ^ Balčiūnas, Evaldas (13 במאי 2019). "More Evidence: Did Adolfas Ramanauskas's Lead a Hitlerist Militia in the Early Days of the Lithuanian Holocaust?". Defending History. נבדק ב-17 ביולי 2022. {{cite journal}}: (עזרה)
  17. ^ Kirby, Paul (8 במאי 2019). "Lithuania monument for 'Nazi collaborator' prompts diplomatic row". BBC News. נבדק ב-6 ביולי 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  18. ^ "Lithuania's Foreign Minister meets with Director of International Jewish Affairs at American Jewish Committee". Ministry of Foreign Affairs of the Republic of Lithuania. 8 במאי 2019. נבדק ב-6 ביולי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  19. ^ Iržikevičius, Ruslanas (12 במאי 2019). "A response to E. Zurof regarding A. Ramanauskas-Vanagas". lithuaniatribune.com. נבדק ב-12 באוקטובר 2019. Already after the end of the Second World War, KGB lieutenant colonel N. Dushanski, who received all his awards for supposed combat “merits” (the destruction of the Lithuanian anti-communist resistance movement), willingly participated in a Russian backed anti-Lithuanian disinformation campaign. It appears that namely N. Dushanski’s false claims regarding A. Ramanauskas are the basis for Efraim Zuroff’s tweet on October 28, 2017, stating, “The role of a Lithuanian hero in the crimes of the Holocaust should not allow him to be called a state hero in 2018.” {{cite web}}: (עזרה)
  20. ^ Šileika, Antanas (Fall 2009). "New Notes from the Underground: The Partisan War". Lituanus: Lithuanian Quarterly Journal of Arts and Sciences. 55. ISSN 0024-5089. נבדק ב-16 ביולי 2019. {{cite journal}}: (עזרה)
  21. ^ "Many Sons have Fallen / In the partisan ranks". Lietuvos gyventojų genocido ir rezistencijos tyrimo centras (בליטאית). נבדק ב-16 ביולי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  22. ^ Saldžiūnas, Vaidas (15 בדצמבר 2017). "Israel sends a message to Vanagaitė regarding Ramanauskas-Vanagas". Delfi. Lithuania Tribune. נבדק ב-4 באוקטובר 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  23. ^ "JAV pagerbs Adolfą Ramanauską – Vanagą". Genocid.lt. נבדק ב-18 בדצמבר 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  24. ^ "Ramanauskas Monument Halted". New Britain Independent. 7 באפריל 2018. נבדק ב-10 באוקטובר 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  25. ^ "Council Petition Would to Halt Ramanauskas Monument, Pending Investigation". New Britain Independent. 2 באפריל 2018. נבדק ב-10 באוקטובר 2019. {{cite news}}: (עזרה)
  26. ^ "LJC Statement on Adolfas Ramanauskas". 8 במאי 2019. אורכב מ-המקור ב-15 בינואר 2021. נבדק ב-6 ביולי 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  27. ^ Beniušis, Vaidotas. "Vilniuje rasti partizanų vado A.Ramanausko-Vanago palaikai". 15min.lt. נבדק ב-7 ביוני 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  28. ^ "Adolfas Ramanauskas-Vanagas: President of the Struggling Lithuania". Historical Presidential Palace of the Republic of Lithuania in Kaunas. נבדק ב-12 באוקטובר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  29. ^ "Diplomats from 30 countries paid final respects to Lithuania's partisan commander". en.delfi.lt. נבדק ב-4 באוקטובר 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ "State funeral of Adolfas Ramanauskas-Vanagas in Vilnius on October 5-6th". LTLife. נבדק ב-15 ביולי 2019. {{cite web}}: (עזרה)