אדלייד לאביל-גייארד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אדלייד לאביל-גייארד
Adélaïde Labille-Guiard
Adélaïde Labille-Guiard - Self-Portrait with Two Pupils - The Metropolitan Museum of Art.jpg
לידה 11 באפריל 1749
פריז, ממלכת צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 באפריל 1803 (בגיל 54)
פריז, הרפובליקה הצרפתית הראשונה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע ציירת עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד צייר החצר עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג François-André Vincent עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אָדֶלֵיד לאביל-גייארד (11 באפריל 1749 - 24 באפריל 1803), הידועה גם בשם אָדֶלֵיד לאביל-גייארד דה-ורטוס, הייתה ציירת מיניאטורות ודיוקן עצמי צרפתית. היא תמכה בכך שנשים יקבלו את אותן ההזדמנויות כמו גברים על מנת להפוך לציירות גדולות. לאביל-גייארד הייתה בין הנשים הראשונות שהפכו לחברה באקדמיה המלכותית. הייתה האמנית הראשונה שהורשתה להקים סדנת-אומן, לסטודנטים שלה, בלובר.[1] [2]

לימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן עצמי, מיניאטורי

לאביל-גייארד הפכה לאומן מומחה בתחום מיניאטורות, פסטלים, וציורי שמן. מעט מאוד ידוע על הכשרתה בשל המדיניות שהייתה נהוגה במאה ה -18 שהכתיבה ומנעה מאומנים- מומחים (שהיו בעיקר גברים) לקחת על עצמם להכשיר אמנים מהמגדר הנשי. במהלך תקופה זו נשים, נתפסו כבלתי מסוגלות לעבוד ולמלא הוראות לצד גברים. במהלך גיל ההתבגרות התמחתה לאביל-גייארד, בלימודי ציור מיניאטורי אצל הצייר פרנסואה-אלי וינסנט. עבודתה המוקדמת הוצגה באקדמיה דה סנט-לוק. היא השתלמה אצל אומן הפסטל קוונטין דה לה טור עד 1774.

הישגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אָדֶלֵיד לאביל-גייארד - הפסל אוגוסטין פיג'ו
דיוקן של לואיז-אליזבט מצרפת עם בנה מאת אָדֶלֵיד לאביל-גייארד

תערוכות באקדמיה דה סנט-לוק. לאביל-גייארד התקבלה לאקדמיה דה סנט-לוק בשנת 1767 כשהייתה בת עשרים. הציור שבזכותו התקבלה לאקדמיה, נעלם מאז ולצערנו תיעוד היצירה לא שרד. האקדמיה דה סנט-לוק סיפקה ללאביל-גייארד מרחב יצירה מקצועי אומנותי. בשנת 1774 הציגה את עבודתה באקדמיה דה סנט-לוק. התצוגה הייתה כה מוצלחת עד שהאקדמיה המלכותית עשתה שריר, ובגיבוי מוסד המלוכה, הוציאה צו במארס 1776 צו אשר ביטל "גילדות, אחוות וקהילות בתחום אמנות ואוּמנות", ואילץ את האקדמיה דה סנט-לוק לסגור את שעריה בשנת 1777. עם זאת, זה לא הפריע לשאיפותיה של לאביל-גייארד להמשיך להתפתח כאמנית.

חברות באקדמיה המלכותית. ברגע שהאקדמיה דה סן-לוק סגרה את שעריה, החלה לאביל-גייארד ללמוד ציור כדי שתוכל להגיש בקשה לאקדמיה המלכותית שחייבה אותה להציג לפחות ציור אחד לצורך קבלתה. לאביל-גייארד בחרה להציג כמה מעבודותיה ב- Salon de la Correspondance בשנת 1779. עבודותיה כללו את הדיוקן העצמי שלה בפורטרטים של פסטל ושמן שהתקבלו היטב על ידי המבקרים. הכישרון של לאביל-גייארד כציירת שמן ופסטל הורגש במהירות והיא קיבלה הכרה לאומית שהובילה בסופו של דבר לקבלתה לאקדמיה המלכותית. בתאריך 31 במאי 1783 התקבלה

כחברה באקדמיה הצרפתית המלכותית לציירים ופסלים. שלוש נשים נוספות התקבלו כחברות אקדמיה באותו היום. הכרת האקדמיה המלכותית פתחה דלתות עבורה וכאות כבוד בית המלוכה הפך להיות פטרוו אומן של לאביל-גייארד.

ציירת משפחה המלוכה. באמצעות יכולת וכישרונה האומנותי, הפכה לאביל-גייארד לציירת משפחת המלוכה. פטרוניה המלכותיים כללו את דודתו של לואי ה -16 מצרפת, הנסיכה מארי אדלאידה ואחותה ויקטוריה לואיז ואחות המלך אליזבת. כך הרוויחה פנסיה ממשלתית של 1,000 ליברות. דיוקנה של אדלאיד שהושלם בשנת 1787 היה אחת היצירות הגדולות והשאפתניות ביותר של לאביל-גייארד, עד כה. בהמשך הוזמנה בשנת 1788 על ידי אחיו של המלך, רוזן הפרובאנס (לימים לואי ה - 16 מלך צרפת). היא קיבלה הוראה לצייר אותו במרכז יצירה היסטורית גדולה, Réception d'un chevalier de Saint-Lazare par Monsieur, Grand maître de l'ordre. בשנת 1795 היא השיגה מלגת מגורים בלובר ופנסיה של 2,000 ליברות. היא הייתה האמנית הראשונה שאושר לה להקים סטודיו לעצמה ולתלמידיה בלובר. [3]

דיוקן אישה מאת אָדֶלֵיד לאביל-גייארד, 1787

סגנון והקשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

אָדֶלֵיד לאביל-גייארד לרוב לא השתלבה בנוחות בגבולות התפיסה הנשית של המאה ה -18.[1] כדי לפנות למגוון רחב של צופים, כולל גברים ונשים מהמעמד הגבוה, היא שילבה לעיתים קרובות את האופנות האחרונות של תקופתה בציוריה שאפשרו לה להציג את יכולתה האמנותית. היא התמחתה בתיאור הפרטים הקטנים, כמו הצגת קפלים מפוארים ושכבות חצאיות מורכבות שהיו באופנה באותה תקופה. עם זאת, לעיתים קרובות היא ציירה עם קריצה ביקורתית, כמו ציור נשים הפונות ישירות אל הצופה או בעלות מחשוף נמוך, מה שהיה נוהג נדיר במאה ה - 18 בעת הצגת נשים באמנות.

עדויות נוספות לתעוזתה של לאביל-גייארד ניתן לראות בדיוקנאותיה העצמיים אשר משאירים אותה חשופה מעט יותר מהרגיל, אך ברמיזה עדינה בכדי שלא לעורר טענות להתנהגות מופקרת מצד האומנית. הדבר ניכר בציור הדיוקן העצמי שלה עם שני תלמידים. בניגוד לכמה ציורים אחרים של אמניות במאה ה -18, לאביל-גייארד בחרה לתאר את עצמה פועלת באופן פעיל ולא פסיבי ובמנוחה. לאביל-גייארד גם דחפה נגד מגבלות אחרות, כמו אלה שהגבילו את מספר הנשים שיכולות להשתתף באקדמיה המלכותית. על ידי תיאור של שתי סטודנטיות בפורטרט עצמי עם שני תלמידים, לאביל-גייארד מציעה שיש לאפשר ליותר נשים להתקבל לאקדמיה המלכותית. במובן זה, לאביל-גייארד העזה אך לא העזה יותר מדי לחבל במוניטין של עצמה מבלי לאבד את הכבוד המקצועי שעבדה קשה כדי להשיג בעולם האמנות.

פטרונית לאמניות צעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאביל-גייארד השפיעה על האמניות הצעירות שלה. במכתב שכתבה אם שבתה למדה ציור אצל אקדמאית מהמגדר הנשי, (שעל סמך התיאור נראה כאילו מדובר בלאביל-גייארד) היא הסבירה כי המורה התעקשה לשמור על הסטנדרטים הגבוהים ביותר של צניעות בסטודיו שלה. [4] המחויבות שלה לתלמידות ניכרה לאורך כל שנות חברותה באקדמיה המלכותית. בישיבה שהתקיימה ב־23 בספטמבר 1790, הציעה לאביל-גייארד להכניס נשים לאקדמיה במספר בלתי מוגבל ולאפשר להן לכהן בוועד המנהל של המוסד. שתי ההצעות אושרו.[1]

הנסיכה מאדאם אדלאייד, פטרונה של לאביל-גייארד - מארי אדלה דה פראנס, (c. 1786–1787)

לאביל-גייארד מול המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטודיו של מאדאם וינסנט, 1808. ציור של אדלה לאביל-גייארד שצויר בשנת 1808 על ידי תלמידה מארי קפט.

במקום לברוח במהלך המהפכה הצרפתית של 1789, נשארה לאביל-גייארד בצרפת. עם זאת, הקשרים המלכותיים שיצרה לאורך הקריירה שלה הפכו אותה לחשודה פוליטית. בשנת 1793 צוותה להשמיד כמה מיצירותיה המלכותיות, כולל הוועדה הבלתי גמורה לרוזן פרובאנס. הגליית מועצת פרובאנס משמעותה של לאביל-גייארד, לא רק איבדה את פטרונה המלכותי האחרון, אלא שהיא גם לא קיבלה אגורה מה -30,000 הליברות המוסכמות.[5] המהפכה פגעה עוד יותר בקריירה שלה כאשר אחות המלוכה היגרה בפברואר 1791 מבלי ששילמה עבור כמה דיוקנאות שהזמינה מלאביל-גייארד. דיוקנאות הפסטל של מארי אדלאייד, ויקטואר-לואיז ואליסבת 'נשארו ברשות לאביל-גייארד עד שמתה ממחלה ב־24 באפריל 1803.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ילידת פריז, לאביל-גייארד הייתה הצעירה מבין שמונה ילדים. אביה, קלוד-אדמה לאביל, היה בעל עסק קטן. אחותה הגדולה פליסיט התחתנה עם ז'אן אנטואן גרוס. בשנת 1769 התחתנה עם ניקולאס גייארד ולבסוף התגרשה ממנו. בשנת 1799 התחתנה עם הצייר פרנסואה-אנדרה וינסנט.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין האוספים הציבוריים המחזיקים ביצירותיה של אָדֶלֵיד לאביל-גייארד ניתן למנות את מוזיאון הגטי, מוזיאון האמנות של פיניקס, מוזיאוני האוניברסיטה של הרווארד, מוזיאון האונולולו לאמנות, מוזיאון האמנות קימבל (פורט וורת ', טקסס), מוזיאון האמנות של מחוז לוס אנג'לס, הלובר, המוזיאון המטרופוליטן לאמנות, הגלריה הלאומית לאמנות (וושינגטון הבירה), המוזיאון הלאומי בוורשה, המוזיאון הלאומי לנשים באומנויות (וושינגטון הבירה), מוזיאון המהירות לאמנות (קנטאקי) ורסאי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Anne-Marie Passez, Adélaïde Labille-Guiard, Paris, 1973.
  • Baetjer, Katharine. "Adélaïde Labille-Guiard (1749–1803)." In « Heilbrunn Timeline of Art History ». New York: The Metropolitan Museum of Art, 2000–. (June 2016)
  • Chicago, Judy. The Dinner Party: From Creation to Preservation. London: Merrell (2007). ISBN 1-85894-370-1
  • Roger Portalis, « Adélaïde Labille-Guiard », Gazette des Beaux-Arts, Lausanne, 1901, p. 352–367.
  • Roger Portalis, Adélaïde Labille-Guiard, Paris, 1902.
  • Women and Art, p. 45–48, Portrait of Madame Adélaïde.
  • Jean Cailleux, « Portrait of Madame Adélaïde of France, Daughter of Louis XV », Burlington Magazine (vol.3, March 1969), supp.i-vi.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 Auricchio, Laura (2009). Adélaïde Labille-Guiard : artist in the age of revolution. Los Angeles: J. Paul Getty Museum. ISBN 978-0892369546. 
  2. ^ Kleiner, Fred S. Gardner's Art through the Ages: The Western Perspective, 14e. Cengage Learning. 
  3. ^ Christiane, Weidemann (2008). 50 women artists you should know. Larass, Petra., Klier, Melanie, 1970-. Munich: Prestel. ISBN 9783791339566. OCLC 195744889.  Unknown parameter |url-access= ignored (עזרה)
  4. ^ name="Auricchio 2009"
  5. ^ DE JESÚS, MARY SPRINSON (2008). "Adélaïde Labille-Guiard's Pastel Studies of the Mesdames de France". Metropolitan Museum Journal 43: 157–172. JSTOR 25699092.