אדלייד לאביל-גייארד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Gnome-edit-clear.svg
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ויקיזציה.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אדלייד לאביל-גייארד
Adélaïde Labille-Guiard
Adélaïde Labille-Guiard - Self-Portrait with Two Pupils - The Metropolitan Museum of Art.jpg
לידה 11 באפריל 1749
פריז, ממלכת צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 24 באפריל 1803 (בגיל 54)
פריז, הרפובליקה הצרפתית הראשונה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע ציירת עריכת הנתון בוויקינתונים
תפקיד צייר החצר עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג פרנסואה-אנדרה וינסאן עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אָדֶלֵיד לאביל-גייארד (11 באפריל 1749 - 24 באפריל 1803), הידועה גם בשם אָדֶלֵיד לאביל-גייארד דה-ורטוס, הייתה ציירת מיניאטורות ודיוקן עצמי צרפתייה. היא תמכה בכך שנשים יקבלו הזדמנויות שוות לגברים, ויוכלו להפוך לציירות גדולות. לאביל-גייארד הייתה בין הנשים הראשונות שהפכו לחברות באקדמיה הצרפתית המלכותית.

לימודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן עצמי, מיניאטורי

מעט מאוד ידוע על הכשרתה של לאביל-גייארד בשל המדיניות שהייתה נהוגה במאה ה-18 שמנעה מאמנים (בעיקר גברים) להכשיר נשים כאמניות. נשים נתפסו כבלתי מסוגלות לעבוד לצד גברים.

במהלך גיל ההתבגרות התמחתה לאביל-גייארד בלימודי ציור מיניאטורי אצל הצייר פרנסואה-אלי וינסנט. בשנת 1767 התקבלה לאקדמיה דה סנט-לוק. הציור שבזכותו התקבלה לאקדמיה נעלם, וגם תיעוד היצירה לא שרד. בסיום לימודיה היא השתלמה אצל אומן הפסטל קוונטין דה לה טור.

הישגים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אָדֶלֵיד לאביל-גייארד - הפסל אוגוסטין פיג'ו
דיוקן של לואיז-אליזבט מצרפת עם בנה מאת אָדֶלֵיד לאביל-גייארד

תערוכה באקדמיה דה סנט-לוק: בשנת 1774 הציגה את עבודתה באקדמיה דה סנט-לוק. עצם קיום תערוכה לאומנית-אישה היה כה יוצא דופן, עד שהאקדמיה המלכותית, בגיבוי מוסד המלוכה, הוציאה צו במארס 1776 אשר אילץ את האקדמיה לסגור את שעריה בשנת 1777. למרות זאת, לאביל-גייארד לא ויתרה על שאיפותיה להמשיך להתפתח כאמנית.

חברות באקדמיה המלכותית: לאחר שהאקדמיה דה סן-לוק סגרה את שעריה, החלה לאביל-גייארד ללמוד ציור כדי שתוכל להגיש בקשה לאקדמיה המלכותית שחייבה אותה להציג לפחות ציור אחד לצורך קבלתה. לאביל-גייארד בחרה להציג כמה מעבודותיה ב- Salon de la Correspondance בשנת 1779. עבודותיה כללו את הדיוקן העצמי שלה בפורטרטים של פסטל ושמן שהתקבלו היטב על ידי המבקרים.

לאביל-גייארד התפרסמה במהירות כציירת שמן ופסטל, והיא קיבלה הכרה לאומית שהובילה בסופו של דבר לקבלתה לאקדמיה המלכותית לציירים ופסלים, ב-31 במאי 1783. שלוש נשים נוספות התקבלו כחברות אקדמיה באותו היום. הכרת האקדמיה המלכותית פתחה דלתות עבור לאביל-גייארד, ובית המלוכה הפך להיות פטרון שלה.

ציירת משפחה המלוכה: פטרוניה המלכותיים של לאביל-גייארד כללו את דודתו של לואי ה-16 מצרפת, הנסיכה מארי אדלאידה ואחותה ויקטוריה לואיז, ואליזבת, אחות המלך. היא הרוויחה פנסיה ממשלתית של 1,000 ליברות. דיוקנה של אדלאיד שהושלם בשנת 1787, היה אחת מיצירותיה הגדולות והשאפתניות ביותר. בהמשך הוזמנה בשנת 1788 על ידי אחיו של המלך, רוזן פרובאנס (לימים לואי ה-16 מלך צרפת). היא קיבלה הוראה לצייר אותו במרכז יצירה היסטורית גדולה, Réception d'un chevalier de Saint-Lazare par Monsieur, Grand maître de l'ordre. בשנת 1795 היא השיגה מלגת מגורים בלובר ופנסיה של 2,000 ליברות. היא הייתה האמנית הראשונה שאושר לה להקים סטודיו לעצמה ולתלמידיה בלובר.[1] [2] [3]

דיוקן אישה מאת אָדֶלֵיד לאביל-גייארד, 1787

סגנון והקשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדי לפנות למגוון רחב של צופים, כולל גברים ונשים מהמעמד הגבוה, לאביל-גייארד שילבה בציוריה את האופנות האחרונות של תקופתה, דבר שאפשר לה להציג את יכולתה האמנותית. היא התמחתה בתיאור הפרטים הקטנים כמו הצגת קפלים מפוארים ושכבות חצאיות מורכבות שהיו באופנה באותה תקופה. עם זאת, שלבה בציוריה לעיתים קרובות קריצה ביקורתית, כמו ציור נשים הפונות ישירות אל הצופה או בעלות מחשוף נמוך, מנהג שהיה נדיר בהצגת נשים באמנות במאה ה-18.

עדויות נוספות לתעוזתה של לאביל-גייארד ניתן לראות בדיוקנאותיה העצמיים אשר משאירים אותה חשופה מעט יותר מהרגיל, אך ברמז עדין בכדי שלא לעורר טענות להתנהגות מופקרת מצד האומנית. הדבר ניכר בציור הדיוקן העצמי שלה עם שני תלמידים. בניגוד לכמה ציורים אחרים של אמניות במאה ה-18, לאביל-גייארד בחרה לתאר את עצמה באופן פעיל ולא פסיבי ובמנוחה. לאביל-גייארד גם דחפה נגד מגבלות אחרות, כמו אלה שהגבילו את מספר הנשים שיכולות להשתתף באקדמיה המלכותית. על ידי תיאור של שתי סטודנטיות בפורטרט עצמי עם שני תלמידים, לאביל-גייארד מציעה שיש לאפשר ליותר נשים להתקבל לאקדמיה המלכותית. במובן זה, לאביל-גייארד העזה לחבל במוניטין של עצמה באופן מחושב, מבלי לפגוע בכבוד המקצועי שהשיגה בעולם האמנות.

פטרונית לאמניות צעירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאביל-גייארד השפיעה רבות על האמניות הצעירות שלמדו אצלה. במכתב שכתבה אם שבתה למדה ציור אצל אקדמאית-אישה (אשר נראה שמתייחס ללאביל-גייארד) היא כתבה כי המורה התעקשה לשמור על הסטנדרטים הגבוהים ביותר של צניעות בסטודיו שלה.[4] המחויבות שלה לתלמידות ניכרה לאורך כל שנות חברותה באקדמיה המלכותית. בישיבה שהתקיימה ב־23 בספטמבר 1790, הציעה לאביל-גייארד להכניס נשים לאקדמיה במספר בלתי מוגבל ולאפשר להן לכהן בוועד המנהל של המוסד. שתי ההצעות אושרו.[1]

הנסיכה מאדאם אדלאייד, פטרונה של לאביל-גייארד - מארי אדלה דה פראנס, (c. 1786–1787)

לאביל-גייארד מול המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סטודיו של מאדאם וינסנט, 1808. ציור של אדלה לאביל-גייארד שצויר בשנת 1808 על ידי תלמידה מארי קפט.

במהלך המהפכה הצרפתית של 1789 נשארה לאביל-גייארד בצרפת, למרות שהקשרים המלכותיים שיצרה לאורך הקריירה שלה הפכו אותה לחשודה פוליטית. בשנת 1793 צוותה להשמיד כמה מיצירותיה, כולל עבודה בלתי גמורה לרוזן פרובאנס. הגליית מועצת פרובאנס משמעותה שלאביל-גייארד, לא רק איבדה את פטרונה המלכותי האחרון, אלא שהיא גם לא קיבלה דבר מהסכום שהובטח לה (30,000 ליברות).[5] בהמשך, גם אחות המלך ברחה מצרפת בפברואר 1791 מבלי ששילמה עבור כמה דיוקנאות שהזמינה. דיוקנאות הפסטל של מארי אדלאייד, ויקטואר-לואיז ואליזבת נשארו ברשות לאביל-גייארד עד שמתה ממחלה ב־24 באפריל 1803.

משפחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאביל-גייארד נולדה בפריז והייתה הצעירה מבין שמונה ילדים. אביה, קלוד-אדמה לאביל, היה בעל עסק קטן. בשנת 1769 התחתנה עם הליברטיסט ניקולא-פרנסואה גייארד ולבסוף התגרשה ממנו. בשנת 1799 התחתנה עם הצייר פרנסואה-אנדרה וינסנט. אחותה הגדולה פליסי הייתה נשואה לצייר אנטואן-ז'אן גרו.

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין האוספים הציבוריים המחזיקים ביצירותיה של אָדֶלֵיד לאביל-גייארד ניתן למנות את הלובר, מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, הגלריה הלאומית לאמנות (וושינגטון הבירה), מוזיאון גטי, מוזיאון האמנות של פיניקס, מוזיאוני אוניברסיטת הרווארד, מוזיאון הונולולו לאמנות, מוזיאון האמנות קימבל (פורט וורת, טקסס), מוזיאון האמנות של מחוז לוס אנג'לס, המוזיאון הלאומי בוורשה, המוזיאון הלאומי לנשים באומנויות (וושינגטון הבירה), והמוזיאון לאמנות (קנטאקי) ורסאי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Anne-Marie Passez, Adélaïde Labille-Guiard, Paris, 1973.
  • Baetjer, Katharine. "Adélaïde Labille-Guiard (1749–1803)." In « Heilbrunn Timeline of Art History ». New York: The Metropolitan Museum of Art, 2000–. (June 2016)
  • Chicago, Judy. The Dinner Party: From Creation to Preservation. London: Merrell (2007). ISBN 1-85894-370-1
  • Roger Portalis, « Adélaïde Labille-Guiard », Gazette des Beaux-Arts, Lausanne, 1901, p. 352–367.
  • Roger Portalis, Adélaïde Labille-Guiard, Paris, 1902.
  • Women and Art, p. 45–48, Portrait of Madame Adélaïde.
  • Jean Cailleux, « Portrait of Madame Adélaïde of France, Daughter of Louis XV », Burlington Magazine (vol.3, March 1969), supp.i-vi.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 Auricchio, Laura (2009). Adélaïde Labille-Guiard : artist in the age of revolution. Los Angeles: J. Paul Getty Museum. ISBN 978-0892369546. 
  2. ^ Kleiner, Fred S. Gardner's Art through the Ages: The Western Perspective, 14e. Cengage Learning. 
  3. ^ Christiane, Weidemann (2008). 50 women artists you should know. Larass, Petra., Klier, Melanie, 1970-. Munich: Prestel. ISBN 9783791339566. OCLC 195744889.  Unknown parameter |url-access= ignored (עזרה)
  4. ^ name="Auricchio 2009"
  5. ^ DE JESÚS, MARY SPRINSON (2008). "Adélaïde Labille-Guiard's Pastel Studies of the Mesdames de France". Metropolitan Museum Journal 43: 157–172. JSTOR 25699092.