לואי השישה עשר, מלך צרפת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
לואי השישה עשר
(23 באוגוסט 1754; ארמון ורסאי שבצרפת - 21 בינואר 1793; פריז שבצרפת) (בגיל 38)
Louis xvi.jpg
לואי השישה עשר אוגוסט, מלך צרפת
שם בשפת המקור Louis XVI de France
מדינה צרפת
מקום קבורה בזיליקת סן דני
בת-זוג
שושלת בית בורבון
תואר מלך צרפת
כינוי "לואי האחרון"
אב לואי, דופן צרפת
אם מארי ז'וזפה מסקסוניה
צאצאים
יורש העצר
מלך צרפת
תקופת כהונה 10 במאי 1774 - 21 באוקטובר 1792 (18 שנים)
הקודם בתפקיד לואי החמישה עשר, מלך צרפת
הבא בתפקיד נפוליאון בונפרטה (אך לא באופן חוקי)

לואי ה־16צרפתית: Louis XVI;‏ 23 באוגוסט 1754 - 21 בינואר 1793) היה מלך צרפת ונוואר בשנים 17741792, במהלך המהפכה הצרפתית. ב-1792 הודח ונכלא באירועי העשרה באוגוסט. נקרא בפי העם גם "לואי האחרון". הוא נשפט על ידי האספה הלאומית, נמצא אשם בבגידה והוצא להורג בגיליוטינה ב־21 בינואר 1793.

לואי ה-16 ואשתו, מארי אנטואנט, היו מלכיה האחרונים של צרפת, אשר נאלצו לשלם מחיר כבד על התנהלותם הבזבזנית וחוסר התעניינותם של קודמיהם בתפקיד במצבו של העם ובקופת המדינה המתדלדלת. במהלך ההיסטוריה נחשבו בני הזוג לואי ה-16 ומארי אנטואנט למלכים מושחתים ונהנתנים, אשר שלטונם נקטע באמצעות הגליוטינה בגין הסבל הרב של אזרחי צרפת מידיהם. כיום, היסטוריונים בני ימינו נוטים להתייחס אל המלך והמלכה כאל שעירים לעזאזל של המהפכה, ורואים את לואי ה-16 כמלך שוחר טוב שקיבל בירושה שלטון חלש וכלכלה מעורערת מידי קודמיו, לואי ה-15 ולואי ה-14, ואשר בגין אי שיתוף הפעולה מצד מעמד האצולה, לא הצליח לבצע את הרפורמה המתבקשת במונרכיה.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לואי היה בנו השלישי של אביו, הדוכס לואי, בנה של מריה לשינסקה. אמו הייתה מרי ז'וזה מסקסוניה. בילדותו הוא גדל בצילו של אחיו הבכור, המיועד לכתר המלכות של צרפת לאחר אביהם. עם זאת, שרשרת של טרגדיות הביאו למותו בטרם עת של אחיו הבכור ושל אביו, ומותירים אותו להיות הבא בתור לרשת את כס המלכות של צרפת. לרוע מזלו של לואי ה-16 הצעיר, הוא השווה ללא רחם עם אחיו הבכור המת, ונאמר לו פעמים רבות כי כישוריו אינם מגיעים לכישורי אחיו הבכור, מה שהותיר אותו חסר ביטחון ביכולותיו למלוך .‏[1]. גם מבחינה פיזית לא שפר עליו מזלו, מבנה גופו הגדול גרם לו להיות מגושם ולא פופולרי ברכישת הכישורים האופנתיות בחצר המלוכה, ריקוד ונגינה, והוא השקיע את עיקר זמנו בציד ומגיל 9 הוא ניהל יומן יומי המתעד את הצלחותיו ואת חוויותיו בציד. יומן זה שימש את מבקריו להאירו באור שלילי, כאשר הם משתמשים ביומן כדי להוכיח את חוסר התעניינותו של לואי במאורעות ההיסטוריים ששינו את פניה בצרפת: אירועים אלה לא תועדו ביומניו, אולם חוויותיו מן הציד תוארו מדי יום.

ב־16 במאי 1770 נשא לואי ה־16 לאישה את מארי אנטואנט, בתם של פרנץ הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, והקיסרית מריה תרזה לבית הבסבורג. הנישואים אורגנו על ידי בתי המלוכה של אוסטריה וצרפת על מנת לקדם קשרים פוליטיים. לאורך נישואיהם, נראה כאילו לואי ה-16 לא גילה עניין רב באשתו, ויורש לבית המלוכה בושש לבוא. שמועות רבות נפוצו על היות המלך הומוסקסואל, אך נראה כי הוא רק סבל מפימוזיס. יועציו התקשו לשכנעו להסכים לניתוח, אך לבסוף, לאחר ביקור אחיה של מארי אנטואנט בחצר המלוכה הצרפתית, שוכנע לואי. לאחר שבע שנים של אי מימוש נישואיהם ולאחר שהניתוח עבר בהצלחה, לזוג נולדו ארבעה ילדים.

גורל ילדיהם היה עגום כגורל ההורים. מתוך 4 ילדים רק אחת נותרה לשרוד את המהפיכה ולחיות את שארית חייה בגלות, באיטליה. יורש העצר מת ממחלה, בת נוספת מתה בעודה תינוקת, ואילו גורלו של הבן הצעיר, יורש העצר נותר עלום במשך שנים רבות. הוא נותק מאימו, מארי אנטואנט, ומאחותו היחידה ואולץ לחיות בבידוד עד שגווע ומת ממחלה בהיותו בן 10 בלבד. בידודו והמסתורין שבמותו הפריחו תקוות בדבר היותו בחיים ומתחזים רבים טענו כי הם הנסיך האבוד. שנים לאחר מותו חזרה אחותו לצרפת לחפש אחריו, ללא הועיל.

ילדיהם:

  • מארי תרז, נסיכת צרפת, שרלוט , 19 דצמבר 1778 - 19 באוקטובר 1851. היחידה שהגיעה לבגרות מבין כל ילדיהם של לואי ומארי. התגוררה עם משפחתה עד גיל 11 בארמון וורסאי ואז הועברה לארמון טולירי במסע האימה שליווה את המשפחה מוורסאי לפריז. הייתה קשורה מאוד לאביה, והתאבלה על הרצחו כאשר הייתה רק בת 13. לאחר הריגתו של אביה, נלקח אחיה הקטן ממנה ומאימה והועבר לבידוד. היא נותרה כלואה בארמו טולירי עם אימה ודודתה, אולם שתיהן הוצאו להורג כאשר מארי בזו אחר זו ומארי תרז נותרה לבדה בכלאה. ביום הולדתה ה-17 היא שוחררה מהכלא בעסקת החלפת שבויים עם אוסטריה, היחידה ממשפחת המלוכה ששרדה את המהפכה הצרפתית. היא הועברה לחזקתו של דודה, אחיו של לואי ה-16 אשר ברח מצרפת עם פרוץ המהפיכה ובעידודו היא נישאה, אך נישואיה לא היו מאושרים והיא נותרה חשוכת ילדים. היא הצטרפה אל דודה אשר חזר לצרפת ודרש לעצמו את המלוכה, וחיה זמן מה בצרפת כאשר היא מחפשת אחר אחיה הקטן, אשר תעלומת מותו בהיותו בכלא לא הוכחה, שכן גופתו לא נמצאה ומתחזים רבים טענו לכתר בשמו. שפיכות הדמים בתקופת נפוליאון והסכנה שהביאה אל העיירה הצרפתית שבה שהתה, הביאה אותה למסקנה כי היא מוותרת על המלוכה. היא עברה לגור באיטליה ושם חיה עד יום מותה.
  • ג'וזף לואי פרנסואה קסבייה, 22 אוקטובר 1781 - 4 יוני 1789, מת ממחלה בגיל שמונה, בעת אסיפת המעמדות. במותו איבד העם הצרפתי את יורש העצר למלכות והתפקיד הועבר לאחיו הקטן לואי שארל. בכל זמן אחר מאורע שכזה היה הופך לאבל לאומי, אולם האומה השסועה בצרפת לא הקדישה למותו של יורש העצר מחשבה והמלך והמלכה נדרשו להמשיך את האסיפה כרגיל על אף האבל על בנם.
  • לואי שארל, דופן צרפת, לואי ה-17, יורש העצר למלך צרפת, 27 במרץ 1785 - 8 יוני 1795. הנסיך הקטן חי חיים אומללים. הוא נותק מאימו ומאחותו בהיותו בן 8 בלבד, ונותר בין כותלי הכלא בתא נפרד, כאשר הוא מטופל ומחונך על ידי מהפכנים שעודדו אותו להתכחש לאימו ולאמץ את רעיונות המהפכה. לאחר הוצאתה להורג של מארי אנטואנט הוא נשכח בתאו שבמצודת טמפל, לא קיבל טיפול, חלה ולבסוף מת בגיל עשר בהיותו שבוי במצודה. הרופא שטיפל בגופתו, הוציא ממנה את ליבו ושמר אותו ברשותו. במשך זמן רב לאחר מותו התרוצצה שמועה כי הוא לא מת אלא הוחלף בילד אחר על ידי המלוכניים שהצילו אותו מהמצודה. אולם בדיקות עכשוויות שנערכו לשריד היחיד מגופתו, ליבו, השמור היום בכנסיית סנט דניס, אל מול שרידים מגופתה של אימו, מארי אנטואנט, הביאו לתוצאות המוחלטות כי אין ספק שלואי שארל לא הצליח לברוח ממצודת טמפל ולא הוחלף בילד אחר, אלא מת שם.
  • סופי, ביאטריס (1786 - 1787), מתה בגיל 11 חודשים.

חיי המלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־11 ביוני 1775 ירש לואי את כס סבו לואי ה-15 והוכתר למלך צרפת בשם לואי ה-16, בתקופה שצרפת הייתה נתונה במשבר כלכלי קשה. לואי ה-15 היה מלך נהנתן ורודף נשים, שרוקן את קופת הממלכה בהתנהלותו הבזבזנית ורוקן את מעמד האצולה מערכיו כאשר ניהל חצר מלוכה מושחתת ומתרפסת, העוסקת ברכילות ומתנהלת בצביעות ובאנוכיות.

תפקידו של מלך בתרבות הצרפתית היה להוות דמות ציבורית במדינה, על מנת לקבל החלטות בשם הכלל. המלך לבדו הוא הציבור, הוא מייצג את הציבור כולו. תפקידו הציבורי בא לידי ביטוי באופן הפומבי בו התנהלו חייו הפרטיים. חיי החצר איפשרו פרטיות לאנשי האצולה, אולם חייו של המלך היו שקופים לחלוטין. כל אירוע יומיומי בחייו הפך לציבור. הדוגמאות המפורסמות ביותר הן טקס ההלבשה של המלך בעת קומו מן המיטה בבוקר וטקס פרישתו לשינה, שלוו יום יום על ידי כל אנשי החצר שהוזמנו להיכנס לחדר המיטות של המלך ולבצע משימות שונות. אנשי האצולה שסייעו למלך להתלבש קיבלו למעשה תפקיד פוליטי בעל משמעות רבה. לא היו אלה משרתים, אלא אנשי אמון שמינה המלך, וקרבתם אליו הייתה פרס נחשק וסיבה למריבה ולעימותים בין אנשי החצר. הדבר סימל את ההיררכיה החברתית שהמלך הוא המעצב שלה, וכן סמל לכך שהמלך הינו דמות ציבורית ואינו קיים כלל בתחום הפרטי. באופן דומה, נדרשה נוכחות מלאה של אנשי החצר בעת ארוחותיו של המלך, והכל צפו בו בסעודתו ‏[2].

התנהלות יומיומית מעין זו הקשתה עד מאוד על לואי ה-16 ואשתו, מארי אנטואנט, שקיבלו את המנהגים הישנים בירושה מקובעי המדיניות, קודמיהם בתפקיד, לואי ה-14 ולואי ה-15. אלה ראו את היתרונות הרבים בניהול חצר המלכות בשליטה אבסלוטית של המלך, אך לא כך לואי ה-16 ומארי אנטואנט. לואי ה-16 היה אדם פרטי, אשר תחומי העניין שלו הוקדשו לתחביבים אישיים כגון תיקון שעונים וללמדנות אקדמית. המולת חצר המלכות לא הלהיבה אותו ואף שיעממה אותו. במקרים רבים הוא השאיר את אשתו, מארי אנטואנט להיות הרוח החיה של חצר המלוכה הצרפתית והלך לישון מוקדם. אולם גם מארי אנטואנט לא מצאה את מקומה בחצר המלכות, ובמהלך השנים ביקשה לשנות את ערכיה הנהנתניים של האצולה הצרפתית ואף פרשה ויצרה לעצמה חוג חברתי משלה, אשר נמנע מחיי החברה של האצולה ונפגש במקומות מבודדים בוורסאי, כגון הטריאנון הקטן וכפר המלכה.

קושי עיקרי עמד בפני לואי ה-16 ומארי אנטואנט דווקא בתחילת דרכם, בחוסר יכולתם להעמיד יורש לבית המלוכה. בהיעדרו של יורש במשך שנים רבות, הביא לשמועות בגין גבריותו של המלך, בחצר מלכות שבו עיקר עיסוקם של אנשי האצולה היה לעגוב על נשים, פילגשים, יצאניות, ובגידות עם נשים וגברים נשואים. כמו כן, היעדרו של יורש הביא להנחות שגויות כי יורשי המלך יהיו קרובי משפחתו, ומעמדם בחצר המלכות עלה, ככל שמעמד המלך ירד.

חוסר התאמתם של לואי ה-16 ומארי אנטואנט לעמוד בציפיות החברתיות של מעמד האצולה, כמו גם רצונו של לואי ה-16 לכרסם בהטבות המס ההמפליגות שמהם נהנו האצילים, הביאו לכך שסר חינו של המלך בעיניהם. הם בילו את רוב יומם בחצר המלוכה ברכילות על מהות הקשר בין המלך והמלכה, הפרחת שמועות והפצת סיפורי זימה עליהם וזלזול במעמדו של לואי ה-16. מבין אנשי החצר שזממו כנגד המלך והמלכה, היה זה הדוכס אורליאן, דודו של לואי ה-16, שהדפיס והפיץ כרזות שטנה כנגד המלוכה, שיחד אנשים שיסיתו כנגד השלטון, ואף בנו, הדוכס שארטר, היה מחברי מועדון היעקובינים. הדוכס אורליאן, שהשיל את תוארו והפך להיות האזרח פיליפ אגליטה, היה מבין המצביעים בעד גזר דין מוות למלך צרפת באספה שלאחר המשפט. אויביהם העיקריים של המלך והמלכה לא היו המון העם הצרפתי, שביום הוצאתו להורג של לואי ה-16 חשו חרטה על המעשה, אלא אלה שרצו את השלטון לעצמם.‏[3]

סכנת החיים שעמדה מול לואי ה-16 נבעה לא רק מידי האצולה שזלזלה ביכולותיו של המלך, אלא אף מידי העם הצרפתי. אף על פי שבתחילת דרכו היה אהוב העם, מצבה הכלכלי הקשה של צרפת, החלטות שגויות של יועצי המלך וחיכוכים בין שלושת המעמדות הקיימים בצרפת, הביאו את העם הצרפתי למסקנה שהמלך הוא חלש אופי וחסר החלטיות.

התעוררות המהפכה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

התסיסה החברתית והמשבר הכלכלי הביא לפריצתה של המהפכה הצרפתית ב-1789. הסיבות למשבר שהביא למהפכה הצרפתית היו המערכת הכלכלית המיושנת, שיטת משטר המבוססת על פריבליגיות של מעמד האצולה והכמורה, שחיקתו של המעמד השלישי, וסדרת מלחמות כושלות שניהלה צרפת. כל אלה הביאו את המלוכה הצרפתית למצב שבו לא יכלה לגייס כספים כדי לקיים את התחייבותיה. לואי ה-16 ביקש לשנות את מצבה של צרפת, והחליט על הטלת מיסים חדשים שהפעם יגבו גם ממעמד האצולה, שעד כה נהנו מפטור ממיסים כחלק מהטבות של מעמדם. שר האוצר שלו ז'אק נקר היה זה שהציע להטיל מסים על האצילים, ועל אף שלואי תמך בכך, ההצעה לא עברה בשל התנגדות עזה מקרב האצילים, והבעיות הכלכליות והחברתיות בצרפת רק הלכו והחריפו. הדבר הביא לחיכוכים בין המלוכה לאצולה, שהאחרונה ראתה במלך כחורג מסמכותו, ושוכח את מקומו ואת מעמדם כאצולת צרפת. מתוך הרצון למנוע מהמלך להרע את מצבם, הטילו חברי האצולה וטו על החלטותיו שנועדו לשפר את מצבה של צרפת ולהביא לרפורמות מרחיקות לכת, ביניהם שיפור המעמד השלישי. ישנם היסטוריונים הטוענים שלמעשה היו אלה בני מעמד האצולה אשר יזמו את המחאה נגד המלוכה ב-1788, מחאה אשר הביאה בסופו של דבר לאירועי המהפכה בשנת 1989, לרציחם של רבים מבני מעמד האצולה ולחיסולם של בני משפחת המלוכה ‏[4]. מעמד האצולה סירב להחלטות המלך להטיל עליהם מיסים מצד אחד, ומן הצד השני הלכה והוחרפה אי הנחת של הציבור בגלל אי יכולתו של המלך לעמוד מול האצולה ולכפות רפורמות חדשות. לואי ה-16 היה אמנם אדם נוח לבריות, אהב את משפחתו ונחשב לאדם בעל רצון טוב באופן כללי, אך התאמתו למלוכה הייתה מוטלת בספק. הוא זכה לחינוך מקיף, קרא לטינית, היה בעל ידע במתמטיקה, התענייין בחידושים מדעיים וברפורמות בתחום החקלאות והתעשייה, ואף היה בקיא בעיקרי הנאורות. אך למרות על המעלות הללו, עצם ניהול המדינה לא עניין אותו. הוא נטה להשתעמם בדיונים ואף להירדם בישיבות שעסקו בנושאים החשובים היותר, ומשום כך הייתה לו תדמית של בטלן ורופס, קשה החלטה וחסר חוט שדרה. מכיוון שהיה נתון להשפעתם המתחלפת של יועציו, סבלה מדיניותו משינויים רבים, והדבר רק הגביר את תחושת אי היציבות ואת חוסר האמון בו. הוא נטה להחליף שרי אוצר לעתים קרובות, ברגע שהמדיניות שעיצבו נתקלה בקושי ‏[5].

פרוץ המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1788 חלה יורש העצר בשחפת ונאבק על חייו. לואי ה-16 היה טרוד לא רק במצבו הקשה של בנו, אשר התדרדר מיום ליום, אלא גם בגין הבטחתו לשר האוצר ז'אק נקר כי יכנס את אסיפת המעמדות וכי זו תכריע בנושא המיסוי הנדרש מבני המעמדות השונים. יורש העצר נכנע למחלתו ומת בעת שאסיפת המעמדות הייתה בעיצומה. מותו של יורש העצר לא יצר עניין באומה השסועה ובני הזוג התאבלו עליו לבדם.

אספת המעמדות של שנת 1789[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אספת המעמדות של שנת 1789

לואי ה-16 כינס את אסיפת המעמדות, על מנת לפתור את בעיית המיסוי בצרפת. כינוס האסיפה היה מאורע שחיכו לו רבות, בעיקר בני המעמד השלישי שקיוו שבכינוס זה יזכו להשמיע את קולם ולקבל ייצוג ההולם את מספרם באוכלוסייה. באספה עלו חילוקי הדעות בין המעמדות הראשון והשני (האצולה והכמורה) לבין המעמד השלישי שהורכב ממעמד הביניים והבורגנים. עיקר חילוקי הדעות היו על מספר הנציגים לכל מעמד. על פי המסורת של אסיפת המעמדות, כל מעמד קיבל מספר זהה של נציגים. דרישתו של המעמד השלישי לקבל ייצוג כפול על מנת שקולם יהיה משמעותי יותר ביחס לקול מעמד האצולה והכמורה, נענתה, אולם לא סייעה להתנהלות האסיפה. כאשר האספה התכנסה בוורסאי ב-5 במאי 1789 התברר, שהייצוג הכפול לא שינה את מאזן הכוחות, היות שההצבעה נעשתה לפי מעמדות. פירושו של דבר, שכוחם היחסי של 578 קולות המעמד השלישי לא היה גדול יותר מכוחם היחסי של המעמד הראשון או השני בנפרד. הדבר הביא לא רק לפתירת נושא המיסוי שעליו היו חלוקות הדעות, אלא עוררה חילוקי דעות חדשים ומסוכנים, בדבר מעמד האסיפה והרכבה. אסיפת המעמדות הייתה הראשונה בשרשרת של פעולות שהביאו לתסיסת המעמד השלישי, ובסופו של דבר למרידתו ולהפלת שלטון המלוכה בצרפת.

מדיניותו של שר האוצר ז׳אק נקר, אשר לא הוכיחה את עצמה, הביאה לפיטוריו ע״י לואי ה-16. הדבר גרם לזעם רב מצד העם הצרפתי, אשר אהד את שר האוצר וראה בו את הפתרון למצבם הקשה. ההמונים שוטטו ברחובות פריז וביקשו לנקום במוסדות השלטון על מה שהם ראו, כחוסר מענה לצרותיהם. הפריצה לבסטיליה הייתה פעולה לא מתוכננת של אספסוף ששלט ברחובות וחיפש פורקן לכעסו. ההמון פרץ בזעם לבסטיליה ב-14 ביולי 1789, הרס אותה, ושחרר את אסירי המלכות שהיו כלואים בה. מעשה זה הובן היטב בחצר המלוכה כאקט של מרידה. בחצר המלכות שררה פניקה ויועצי המלך הציעו לו לעזוב את ורסאי, שכן "לא מדובר במרד, אלא במהפכה". לואי ה-16 סירב לעזוב את הארמון ולא היה מוכן להיות מלך המודח מכיסאו.

הצעדה לפריז[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצלחת הפריצה לבסטיליה ערערה את מעמד המלך והמלכה, והביאה להתלהבות מסחררת מצד העם הצרפתי, לחשוב כי הוא שולט בגורלו ובגורלם של המלך והמלכה. ב-5 באוקטובר 1789, החלה צעדה מפריז לוורסאי מתוך מטרה מוצהרת להביא את המלך ומשפחתו לארמון בפריז. הצעדה תוכננה ובוצעה על ידי מהפכנים שביקשו להפיל את השלטון המלוכני, אך הבהירו כי זו צעדת נשים ספונטנית. מטרה מוסווית לצעדה זו הייתה לרצוח את המלכה. לשם כך ארגנו המהפכנים "נשים״ שיצעדו אל חדרי המלכה. עשרות אלפי נשים צעדו במסע האמהות נגד המלכה, בתוכן גברים המחופשים לנשים, חיילים נושאי כידון ומהפכנים שמלהיטים את האווירה. עם הגיעם אל הארמון פרץ ההמון את דלתות חדר השינה של המלכה בעודם רוצחים את שומרי ראשה. דקות המאבק העניקו למארי אנטואנט את השהות לברוח והיא נמלטה מחדר השינה שלה דרך דלת סודית אל חדר השינה של לואי ה-16, באמצעות מעבר מסדרונות סודי:

״מן השינה נחרדה המלכה בראשונה לשמע קולו של הזקיף בפתח חדרה, שצעק אליה שתנוס ותמלט את נפשה, שתוקפים אותו והוא מת. חבורה של הוללים ומרצחים אכזריים שריח דמו נודף מהם, פרצו לחדר המלכה, ובמאה מדקרות כידונים וגפיונות פילחו את המיטה, שממנה נסה האישה הנרדפת הזו...״ ‏[6].

מעשה זה הפך את המשפחה המלכותית לשבויים והמהפכנים לקחו אותם חזרה במסעם אל פריז, לארמון טווילרי הריק, מלווים אותם לאורך כל הדרך בצעקות ובשירים, ובכידונים שלופים שעל חודם תקועים ראשיהם הכרותים של משמר המלוכה ששילם בחייו על הגנת המלך והמלכה:

״המלך, רעייתו ועולליהם, אולצו אז לנטוש את מקום מבטחם בארמון המפואר ביותר בעולם, שעזבו כשהוא שטוף דמים, מגואל מעשי טבח וזרוע גפיים פזורים ופגרים מרוטשים. שניים נבחרו מתוך השחיטה, נגררו באכזריות ובפומבי אל הגרדום ונערפו בחצר הארמון הגדולה. ראשיהם שופדו על רמחים ונישאו בראש התהלוכה, בעוד בני המלכות השבויים מובלים אט אט לדרכם, בתוך צווחות אימים וזעקות מחרישות אוזניים...״ ‏[7].

לואי ה-16 היה המום מהתפנית והיחס של אזרחיו אליו והתקשה לקבל החלטה מה לעשות ובאילו צעדים לנקוט. משפחת המלוכה שהתה בארמון טולירי 18 חודשים במעצר בית. לאחר ניסיון בריחה מפריז, הועברה המשפחה למצודת טמפל, בתנאי מאסר. המהפכה ביקשה לערער את ההטבות המפליגות שקיבלו מעמד האצולה והכמורה, וכמובן, המלוכה. לשם כך, ערך השוויון בין המעמדות היה הערך הראשון שאליו חתרו המהפכנים. מסיבה זו, וגם מתוך רצון להשפילו, העניק המהפכנים ללואי ה-16 את שם המשפחה קאפה, על שם איג קאפה, מייסד השושלת, כדי לציין שאינו מלך אלא אחד האדם.

הוצאתו להורג[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1792 החליטו חברי האסיפה המחוקקת להעמיד את לואי ה-16 למשפט ולחרוץ את דינו למוות. הסיבה הרשמית הייתה כי הוא מחרחר מלחמה עם אוסטריה, על מנת להביא להחלשת המונרכיה החוקתית החדשה שתחזיר אותו, כך הם טענו, לכס המלוכה. הוצאתו להורג של לואי ה-16, ולאחריו חיסולה השיטתי של כל משפחת המלוכה - אשתו, מארי אנטואנט ויורש העצר הדופן אשר נכלא במגדל וגווע למוות לבדו - הביאה למצב האידאלי בעבור המהפכנים, שלא נותרו עוד איומים בדמות יורשי עצר פוטנציאליים, והשלטון החדש, שבו המונרכיה אינה שולטת עוד, יצא לפועל. גזר דינו של לואי ה-16, ורציחתם של כל בני המשפחת המלוכה, מלבד בתם האחת, הביאו לסיום השלטון המלוכני בצרפת ולהצלחת המהפכה.

לואי ה-16 נשפט על בגידה במולדת והוא הוצא להורג: ראשו נערף אל מול ההמון הצוהל ב־21 בינואר 1793.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • הופמן עמוס, מהפכה של הרוח, נאורות ומהפכה בצרפת של המאה ה-18, רסלינג, 2012.
  • ברק אדמונד, מחשבות על המהפכה הצרפתית. הוצאת שלם, 2000.

Antonia Fraser, Marie Antoinette - The Journey, Phoenix, 2001

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]


בית בורבון
 
 
 
מלכי צרפת מהשושלת הקאפטינגית
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
צרפתים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רובר, רוזן קלרמון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ספרדים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לואי, דוכס בורבון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
איטלקים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אנטואן דה בורבון, דוכס ונדום
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לוקסמבורגים
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אנרי הרביעי, מלך צרפת ונווארה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לואי ה-13, מלך צרפת ונווארה
 
מלכי ספרד לבית הבסבורג
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לואי ה-14, מלך צרפת ונווארה
 
מריה תרסה, נסיכת ספרד ומלכת צרפת
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לואי, הדופן ויורש העצר של צרפת ונווארה
 
 
 
 
 
 
 
 
דוכסי פארמה ממשפחת פארנזה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לואי, הדופן ודוכס בורגונדיה
 
מארי לואיז, מלכת ספרד
 
פליפה החמישי, מלך ספרד
 
 
איסבל פארנזה, מלכת ספרד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לואי ה-15, מלך צרפת ונווארה
 
לואיס, מלך ספרד
 
פרננדו השישי, מלך ספרד
 
קרלוס השלישי, מלך ספרד ושתי הסיציליות
 
 
 
פיליפ, דוכס פארמה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לואי, דופן (יורש העצר) צרפת
 
 
 
 
 
 
 
קרלוס הרביעי, מלך ספרד
 
פרננדו הראשון, מלך שתי הסיציליות
 
פרדיננדו הראשון, דוכס פארמה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לואי ה-16, מלך צרפת ונווארה
 
לואי ה-18, מלך צרפת ונווארה
 
שארל העשירי, מלך צרפת ונווארה
 
 
פרננדו השביעי, מלך ספרד
 
פרנצ'סקו הראשון, מלך שתי הסיציליות
 
לואיג'י, דוכס פארמה ומלך אטרוריה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לואי ה-17, מלך צרפת דה יורה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
איזבלה השנייה, מלכת ספרד
 
פרננדו השני, מלך שתי הסיציליות
 
קרלו השני, דוכס פארמה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אלפונסו השנים עשר, מלך ספרד
 
פרנצ'סקו השני, מלך שתי הסיציליות
 
קרלו השלישי, דוכס פארמה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אלפונסו השלושה עשר, מלך ספרד
 
ארכידוכסי לוקסמבורג מבית נאסאו-וילברג
 
רוברטו, דוכס פארמה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חואן, רוזן ברצלונה
 
שארלוט, הדוכסית הגדולה מלוקסמבורג
 
פליקס מבורבון-פארמה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חואן קרלוס הראשון, מלך ספרד
 
 
ז'אן, הדוכס הגדול מלוקסמבורג
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פליפה השישי, מלך ספרד
 
 
אנרי, הדוכס הגדול מלוקסמבורג

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Antonia Fraser
  2. ^ הופמן עמוס "מהפכה של הרוח"
  3. ^ דברי ימי צרפת, אנדרה מורואה, הוצאת מסדה, עמוד 229
  4. ^ Elizabeth Eisenstein בתוך: עמוס הופמן, "מהפכה של הרוח"
  5. ^ הופמן עמוס "מהפכה של הרוח"
  6. ^ ברק אדמונד "מחשבות על המהפכה הצרפתית"
  7. ^ ברק אדמונד "מחשבות על המהפכה הצרפתית"