אוגוסט מיטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אוגוסט מיטה

אוגוסט וילהלם מיטהגרמנית: August Wilhelm Miete‏; 1 בנובמבר 1908 - ) היה איש אס-אס בדרגת שארפיהרר. לקח חלק בתוכנית T4 - אותנסיה במרכזי ההמתה בגרפנק ובהדמר, ולאחר מכן שירת במחנה ההשמדה טרבלינקה. מיטה נעצר בשנות השישים והועמד לדין בגרמניה המערבית על חלקו בסיוע לרצח המוני של 300,000 איש. בשנת 1965, הוא נמצא אשם ונגזר עליו העונש המרבי, מאסר עולם.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיטה נולד בווסטרקפלן בקיסרות הגרמנית, בנם של טוחנת קמח וחקלאי. מיטה סיים את לימודי בית הספר היסודי טרם מות אביו בשנת 1921. יחד עם אחיו, מיטה עבד בחווה המשפחתית וכטוחן בטחנת הקמח. הוא התחתן והביא לעולם שלושה ילדים.

בתחילת שנות הארבעים, מיטה הצטרף לשורות המפלגה הנאצית, ובמהרה נהיה מעורב בתוכנית האותנסיה של הנאצים. אגף החקלאות המקומי הציע לו עבודה במרכז ההמתה בגרפנק, והוא הסכים להצעה לעבוד בחוה שהייתה סמוכה למרכז המתה זה. מחודש מאי 1940 עד אוקטובר 1941 הוא עבד בגרפנק. לאחר מכן נהיה מעורב עוד יותר בתהליכי ההמתה במרכז האותנסיה בהדמר, שם עבד כ"מסיק". תפקידו היה לפנות את גופות הנרצחים מתאי הגזים, להוציא את שיני הזהב שלהם, לשרוף את הגופות ולבצע פעולות נוספות בתאי הגזים והמשרפות. בסוף יוני 1942, הוא הועבר לפולין הכבושה על מנת לקחת חלק במבצע ריינהרד ושובץ במחנה טרבלינקה.

בטרבלינקה, מיטה נודע לשמצה בשל אכזריותו הרבה. הוא כונה "מלאך המוות" על ידי אסירי המחנה. הוא היה אחראי על בית החולים המזויף שהוקם במחנה ונקרא "לזרט". היה זה אוסף של צריפים שהוקפו בגדרות תיל ואליהם נלקחו האסירים הסרבנים, החולים והקשישים ישירות מהטרנספורטים החדשים שנכנסו למחנה. ילדיהם של נשים חולות וילדים שהיו לבדם בטרנספורטים נשלחו גם הם לצריפים אלה. כולם נורו מטווח אפס בשוחות בעומק של שבעה מטרים. מיטה ביצע את רוב מעשי הרצח האלה במו ידיו, בעזרת פקודו וילי מנץ, שכונה בשם "פרנקנשטיין" על ידי האסירים. באופן זה מיטה "ריפא כל חולה בכדור בודד".

מיטה פיקח גם על רובע ה"סלקציה" הסמוך במחנה (בו הוחזקו עובדי הכפייה). הוא היה נכנס לשטח זה ובוחן את האסירים היהודים. אלה שנחשבו בעיניו כחולים או כחלשים מדי מכפי לעמוד בקצב העבודה הראוי, נלקחו גם הם ללזרט. מיטה היה מעמיד כל אסיר לפני בור שבו הייתה אש בוערת, ובקור רוח היה מכוון את אקדחו ויורה בהם. לעיתים היו מורה לקורבנותיו להסיר את בגדיהם לפי רציחתם.

הוא אף ערך חיפושים על גופם של האסירים. אם מיטה היה מוצא כסף, מזון, או כל דבר אחר, הוא היה מכה את האסיר באכזריות לפני שהצעיד אותו ללזרט. גם במקרים בהם מיטה לא היה מוצא דבר מפליל, הוא היה מוצא לעצמו סיבות להכות את האסיר ולהביאו ללזרט. נוסף לאלו, מיטה פקד את צריפי האסירים ואת בית החולים, מהם היה מוציא את האסירים החולים ויורה בהם.

מיטה תיאר את פעולותיו בעדותו:[1]

"תמיד היו אנשים חולים ונכים בטרנספורטים...היו גם את אלו שנורו ונפצעו בדרך על יד האס אס, שוטרים, או ליטאים שפיקחו על הטרנספורטים. נוסעים חולים, נכים ופצועים אלו הובאו ללזרט על ידי קבוצה מיוחדת של פועלים. בתוך הלזרט הם הניחו או השכיבו אנשים אלה בפאתי הבור. לאחר שכל החולים והפצועים הובאו, היה זה תפקידי לירות בהם. יריתי בעורף עם אקדח 9 מילימטר. אלה שנורו נפלו...לתוך הבור...מספר האנשים שנורו באופן זה מכל טרנספורט השתנה. לפעמים שניים או שלושה, ולפעמים עשרים ואפילו יותר. המספרים כוללים נשים וגברים, צעירים ומבוגרים, וגם ילדים..."

מיטה צד אחר קורבנות גם מאזורים אחרים במחנה, על מנת שיובאו ללזרט ויוכל לירות בהם. למשל, אסירים שנפצעו על ידי קורט פרנץ באמצעות רובה הציד שלו או כפפות האגרוף שלו, או אסירים שהולקו בשוט בגין "עבירות" שביצעו במחנה או מסיבות אחרות. מיטה החליט שאסירים אלה היו חלשים מדי עקב המכות שספגו ואינם כשירים עוד לעבודה, כך שיוכל להוציאם להורג בירי.

לאחר סגירת מחנה טרבלינקה בנובמבר 1943, מיטה נשלח לשרת בטריאסטה.

חייו לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחרי המלחמה, מיטה נפל בשבי האמריקאי, אך שוחרר במהרה. לאחר מכן, חזר לעבוד בעסק החקלאי המשפחתי שלו עד שנת 1950, אז היה ממנהליה של חברת הלוואות וחסכונות בעיר לוטה. הוא נעצר פעם נוספת ב-27 במאי 1960 והוחזק במאסר לפני משפט בדיסלדורף דרנדורף. ב-3 בספטמבר 1965, במשפט טרבלינקה הראשון, מיטה נמצא אשם ברצח המוני של לפחות 300,000 איש, וברצח משפטי של לפחות תשעה אסירים נוספים. הוא נידון למאסר עולם, אך ככל הנראה שוחרר באמצע שנות השמונים, ויצא לגמלאות באוסנבריק בדירה שאותה רכש מכסף ומרכוש שנגזל מקורבנות טרבלינקה.

מידע נוסף[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיטה מוזכר על ידי ניצול טרבלינקה ריצ'רד גלזר בסרט שואה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Yitzhak Arad (1987). Belzec, Sobibor, Treblinka: The Operation Reinhard Death Camps, Bloomington: Indiana University Press, p. 122