המתת חסד
המתת חסד (בלועזית: אֵיתָנַסְיָה, אֵאוּתָנַסְיָה או אוּתָנַסְיָה, באנגלית: Euthanasia, פירוש: מיתה טובה) היא המתת אדם או בעל חיים מתוך מטרה להיטיב עמו כאשר הוא סובל ממחלה סופנית.
ברפואה קיים ויכוח סוער על השימוש בהמתות חסד כדי לזרז את קיצם של חולים סופניים וכדי לקצר את תקופת סבלם. הנושא מהווה אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות באתיקה הרפואית. לצד המתת החסד האקטיבית (פעילה) קיים סוג נוסף של המתת חסד שבו נעשה שימוש נרחב ברפואה והוא המתת חסד פסיבית (סבילה) – הימנעות מטיפולים מאריכי חיים במקרה שהטיפולים לא ישנו את מצבו של החולה הסופני, אם הוא סובל או נטול הכרה. בנוסף יש להבחין בין המתה רצונית, כאשר אדם דורש אותה בעצמו, לבין המתה של חולה המצוי במצב של חוסר הכרה. במקרה האחרון ההמתה מבוצעת על בסיס אישור קרובי משפחה, אפוטרופוס וכדומה.
טיעונים מוסריים מנוגדים עולים בדיון על המתת החסד. מצדדיה מדגישים את זכותו של אדם על גופו, את זכותו של אדם שלא לסבול ואת זכותו לבכר מוות על חיים נטולי כבוד. המתנגדים מטעימים את קדושת החיים ובראש ובראשונה מזהירים מפני סכנת המדרון החלקלק – מתן היתר לקיפוד חיים, אף בנסיבות קיצוניות, עלול להוביל ברבות הזמן להתרת דמם של חולים, גם במקרים שאין לכך כל הצדקה.
המתת חסד בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]במדינת ישראל, אין לאדם את היכולת למות מרצונו על פי חוק.
מדי פעם ישנן הודעות בתקשורת על אנשים שפנו לפתרונות אקטיביים של המתת חסד בארצות אחרות המתירות זאת.
בין הדוגמאות שהתפרסמו בתקשורת נמצאו: איש הרדיו עדי טלמור, שחלה בסרטן ריאות, ובחר לסיים את חייו בעזרת ארגון דיגניטס משווייץ.[1] מתי מילוא שסבל ממחלת פרקינסון ותועד בתוכנית הטלוויזיה עובדה במסע לסיום חייו בשווייץ.[2] חתן פרס נובל, פרופ' דניאל כהנמן, פרופ' לפסיכולוגיה ומומחה לכלכלה התנהגותית שחקר את הפגמים והסתירות בקבלת החלטות אנושית, בחר גם הוא לסיים את חייו בתהליך המתת חסד בשווייץ בגיל 90, אם כי מצבו הגופני לא היה סופני .[3]
ארגונים מסייעים
[עריכת קוד מקור | עריכה]האפשרות להמתת חסד אקטיבית עבור ישראלים שאינם גם אזרחי מדינות אחרות המתירות זאת בחוק, פתוחה רק בשווייץ. מספר הישראלים שפונים לפתרון המתת החסד האקטיבית מחוץ לישראל עולה בהדרגה ובין 1998 ל־2023 ומספרם הגיע ל-146. הם השתמשו בשירותי ארגון דיגניטס .[4] אך אף על פי שארגון דיגניטס השווייצרי הוא ארגון צדקה ללא מטרות רווח, מעבר לתהליך הבירוקרטי המורכב, יש צורך במשאבים כלכליים על מנת לבצע את רצון האדם למות בכבוד.[4]
משאלה אחרונה היא חברה העוסקת בתיווך בין חולים סופניים ישראליים הבוחרים לסיים את חייהם בהמתת חסד אקטיבית בשווייץ, לבין ארגון דיגניטס ומלווה אותם בתהליך מתחילתו ועד סופו.[5]
בשנת 1987 הוקמה בישראל עמותת ליל'ך (לחיות ולמות בכבוד), עמותה ללא מטרת רווח, הפועלת לשמירת כבוד החולה הנוטה למות ושיפור איכות חייו. עמותת ליל“ך חברה בארגון העולמי של האגודות למען הזכות למות בכבוד. האגודה מאמינה באוטונומיה של האדם על גופו, ובזכותו למות בכבוד, תוך צמצום מרבי של סבלו. העמותה פועלת על מנת להכין אנשים במצבים סופניים לקראת סיום החיים. היא פועלת לשבירת הטאבו מהעיסוק במוות, במטרה להקל על האדם בחייו, להביא רוגע ולהגדיל את העצמאות והביטחון במצב בו איכות חייו וכבודו כאדם עצמאי שאינו תלוי בזולת, נשללים ממנו. עמותת לילך הייתה מיוזמי החקיקה בנושא המתת החסד ב־2005, בעדכון החוק הקיים, כמו כן העמותה פעילה בהסברה ובמפגשים לכלל האוכלוסייה, לאנשי רפואה ולעורכי דין, וביידוע ועידוד האזרחים למילוי טפסים ע פ החוק שיבטאו את רצונם בסוף חייהם.[6]
משנת 2005 קיים בארץ חוק החולה הנוטה למות, כפי שמתואר בהמשך. בארגון ליל"ך פועלים להרחבת החוק באופן שיאפשר לתת מענה גם לחולים סופניים חשוכי מרפא שהמערכת הרפואית מתקשה להעריך את תוחלת חייהם הצפויה. כמו כן מבקש הארגון לקדם את הסדרת החובה למתן טיפול תומך לחולים שאינם מעוניינים בהארכת חיים בלפי חוק זכויות החולה ולאפשר ניתוק ממכונת הנשמה, בכפוף לבקשת החולה.
החוק בארץ מתיר שלא להתחיל מחדש טיפול מחזורי כמו דיאליזה או כימותרפיה, אולם אינו מאפשר להפסיק טיפול רציף שכבר הותחל בו.[7]
עמדת החוק ביחס להמתת חסד
[עריכת קוד מקור | עריכה]בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]החוק הישראלי עד שנת 2005 ראה אדם אחראי למותו של זולתו אם: במעשהו או במחדלו החיש את מותו של אדם הסובל או ממחלה או מפגיעה שהיו גורמות למותו גם אילולא מעשהו או מחדלו זה. בתי המשפט בישראל מעולם לא נתנו הרשאה להמתת חסד אקטיבית, אם כי במקרים רבים אפשרו להימנע מטיפול מאריך חיים. ניתוק ממכונת הנשמה, הימנעות מדיאליזה, הפסקת אספקת מזון ונוזלים – כל אלו פעולות פסיביות שקיבלו הכשר במשפט הישראלי בנסיבות מסוימות.
ישנם מקרים שבהם אי הארכת חיי חולה סופני היא בגדר נורמה שכבר אין מערערים עליה. כך, למשל, בבתי החולים בישראל אין מנשימים חולים עם סרטן מפושט ואין ממעיטים בתרופות משככות כאבים לחולים סופניים, גם אם ברור שהן עלולות לקצר את ימיהם.
הדיון החקיקתי בנושא המתת החסד החל בהצעת חוק זכויות החולה שהוצגה לכנסת בשנת 1992. בהצעה זו ניתן ביטוי לזכויות החולה הסופני (בסעיף 10), אך סעיף זה נמחק בשל ההתנגדות שעורר חוק זכויות החולה שהתגבש בסוף 1996 ובו נקבעה זכותו של חולה להסכים או לסרב לקבל טיפול רפואי.[8]
ב-6 בדצמבר 2005 אישרה הכנסת את חוק החולה הנוטה למות, המתיר שלא להאריך את חייו של חולה סופני, שנתן הוראה מתאימה בעניין זה. עם זאת החוק מציין מפורשות בסעיף 19: אין בהוראות חוק זה כדי להתיר עשיית פעולה, אף אם היא טיפול רפואי, המכוונת להמית, או שתוצאתה, קרוב לוודאי, היא גם גרימת מוות, בין שהיא נעשית מתוך חסד וחמלה ובין שלא, ובין לבקשת החולה הנוטה למות או אדם אחר ובין שלא. החוק מנסה לתת מענה בנושא המתת החסד ברוח התקופה, אבל לא פחות מכך, מנסה למצוא פשרה בין תפיסות העולם השונות בחברה הישראלית ביחס לנושא. עם זאת, משום שהחוק בישראל אוסר בצורה חד משמעית על המתת חסד אקטיבית של חולים סופניים, לא לכולם הוא נותן מענה הולם.
בערעור בפני בית המשפט העליון על חומרת עונשו של אדם אשר ניסה להמית את אימו המתת חסד ונגזרה עליו שנת מאסר בפועל, קבע בית המשפט[9]:
בסופו של יום, משנגזר עלינו להידרש לגזר הדין ולהכריע, סבורים אנו כי חובתנו לדבוק בעקרון קדושת החיים, לידע ולהודיע כי אין מנוס נוכח ניסיון ליטול חיים בכוונת מכוון - ממאסר מאחורי סורג ובריח. וכאמור, רק בשל הנסיבות הקשות והמיוחדות הושת עונש בן שנה אחת, שאילולא כן היה העונש חמור בהרבה - ואפשר לקרוא לענישה שהושתה כמעט "לפנים משורת הדין"
— השופט אליקים רובינשטיין, ע"פ 4688/09
חוק זכויות החולה
[עריכת קוד מקור | עריכה]החוק קובע שאין לתת טיפול רפואי למטופל אלא אם נתן לכך את הסכמתו בעל פה, בהתנהגות או בכתב (סעיף 13 וסעיף 14 לחוק). על פי החוק, אדם כשיר זכאי לסרב לקבלת טיפול רפואי, גם אם הסירוב עלול להוביל לפגיעה חמורה בבריאותו ואף למותו. אדם כשיר הוא אדם שנקבע על ידי סמכות רפואית, כי הוא מסוגל להבין את המידע ואת השלכות ההחלטה על מצבו הרפואי. במקרה של אדם שאינו כשיר לקבל החלטה, זו תינתן ביד אפוטרופוס מטעמו.
על פי החוק הרופא אינו רשאי לכפות טיפול על חולה המסרב לו, פרט למקרים הבאים: אם קיימת סכנה מיידית לחיי המטופל, אם המטופל לא הביע רצון ברור והרופא סבור שיש סכנה מידית לחייו, אם יש מחלוקת עקרונית או מוסרית או אם המטופל מסכן אחרים (למשל במקרה של מחלות מידבקות).
ניתן לפנות לבית המשפט כדי לאשר או לדחות טיפול כפוי.[10] אף על פי שלרוב החוק התפרש כך שלאדם יש זכות לסרב לטיפול רפואי אשר יאריך את חייו, ועל גורמי הרפואה לכבד את הסירוב, בפועל, פעמים רבות לא כובד רצונם של החולים.[8]
חוק העונשין משנת 1999, קבע שסיוע להתאבדות היא עבירה פלילית שעונשה הוא עשרים שנות מאסר.
התפתחות הרפואה מאפשרת להאריך את חייו של אדם גם במצבים סופניים. אולם מצב זה יצר קונפליקט בו מתנגש עולם המוסר עם עולם המדע. אם כי חוק העונשין אסר על המתת חסד אקטיבית, עדיין הייתה עמימות בכל מה שקשור להמתת חסד פאסיבית.
חוק החולה הנוטה למות
[עריכת קוד מקור | עריכה]החוק בישראל, הנושא את השם: חוק החולה הנוטה למות (2005) מסדיר את המעמד החוקי של הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות. החוק הקיים התגבש בעקבות דיוני ועדה שמינה בשנת 2000 שר הבריאות אז, שלמה בניזרי, לצורך בחינת הסוגיה. בראש הוועדה עמד הרב פרופסור אברהם שטיינברג והיא התבקשה למצוא איזון ראוי בין קדושת חיי האדם לבין איכותם, כשני פנים של כבוד האדם אך גם להתבסס על ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ועל עקרונות יסוד בתחום המוסר, האתיקה והדת.[8] עקרון היסוד של החוק הוא שהשיקולים הבלעדיים בקביעת הטיפול הרפואי בחולה הנוטה למות, הם מצבו הרפואי של החולה, רצונו ומידת סבלו. עם זאת, נטיית החוק היא לראות בערך קדושת החיים ערך מועדף: כל עוד לא הוכח אחרת מעל ומעבר לכל ספק סביר, אדם רוצה להוסיף לחיות .[11]
על פי החוק, חולה הנוטה למות מוגדר כמי שסובל מבעיה רפואית חשוכת מרפא ותוחלת חייו, גם אם יינתן לו טיפול רפואי, אינה עולה על שישה חודשים. בנוסף, החוק קובע כי כדי להימנע ממתן טיפול רפואי נזקק הרופא להבעת רצונו המפורשת של החולה, אם הוא יכול לתת את הסכמתו וכן הנחיות מפורשות לדרכי פעולה במקרים בהם לא יכול החולה לתת את הסכמתו בשל מצבו הרפואי. רק כאשר נקבע על ידי רופא מוסמך כי מצבו הרפואי של המטופל עומד בתנאי הגדרת החוק של חולה הנוטה למות, ניתן לברר אם החולה אינו מעוניין שחייו יוארכו, שאז יש לכבד את רצונו ולהימנע מטיפול רפואי בו.[11]
חוק החולה הנוטה למות מאפשר לכל אדם מעל גיל 17 וכשיר לקבל החלטות, לתת הנחיות רפואיות מקדימות או למנות מיופה כוח למקרה שבו יוגדר כחולה הנוטה למות שאינו כשיר לקבל החלטות. ההוראות יכולות להינתן במסגרת הכנת ייפוי כוח מתמשך או בנפרד ממנו, במסגרת הנחיות רפואיות הנוגעות להארכת חיים. במסגרת ייפוי הכוח המתמשך ניתן לקבוע מיופה כוח אשר יקבל את הסמכות לקבוע בכל העניינים הרפואיים. החוק מאפשר לתת הנחיות גם כאשר האדם מוגדר כחולה הנוטה למות, כל עוד שהוא צלול בדעתו. אך מסקר חדש שערך מכון סמית עבור ח"כ-מטי צרפתי הרכבי ופורסם ב־11.3.2025, מסתבר כי רק 8% מן האוכלוסייה בגיל 50 ומעלה בישראל חתמו על טפסי הנחיות רפואיות מקדימות לפי “חוק החולה הנוטה למות”.[12] על פי עיתון מעריב הסיבה המרכזית לשיעור הנמוך של אי מתן ההנחיות היא חוסר מודעות בציבור: 68% מהישראלים בני 50 ומעלה כלל לא שמעו על החוק, ו־14% נוספים שמעו עליו, אך אינם מכירים את פרטיו. הסקר נערך בקרב 400 איש כמדגם מייצג של גילאי 50 ומעלה במרחבי הארץ .[13]
ניתן לתאר ארבע דרכי פעולה אפשריות ביחס לחולה הנוטה למות:
- המתת חסד אקטיבית.
- סיוע רפואי להתאבדות.
- ניתוק ממכשירים.
- הימנעות מחיבור למכשירים
חוק החולה הנוטה למות, קובע איסור על עשיית פעולה שתגרום למוות או שתוצאתה היא מוות, גם אם היא טיפול רפואי. הוא אוסר פעולה שיש בה סיוע להתאבדות, אם היא נעשית מתוך רחמים או שלא, ואפילו אם נעשתה לבקשת החולה הנוטה למות או אדם אחר. למעשה החוק מתיר רק את האפשרות המינימלית, כלומר, הימנעות ממתן טיפול רפואי לחולה הנוטה למות.[14] החוק מבחין בין שלושה מצבים רפואיים של החולה:
1. חולה שאינו נוטה למות ושתוחלת חייו מוערכת ביותר משישה חודשים.
2. חולה הנוטה למות שעל פי ההערכה תוחלת חייו היא עד שישה חודשים. במקרה זה אסורה כל פעולה אקטיבית שתקצר את חייו, אך אם החולה הביע את רצונו בכך, יופסקו כל טיפול מאריך חיים או ניסיונות החייאה. החולה במצב זה מחויב לקבל טיפולים במחלות נלוות ותרופות מקלות. כך בשלבים סופניים במחלות כמו פרקינסון, אלצהיימר או סרטן.
3. חולה בשלב סופני שעל פי ההערכה נותרו פחות משבועיים לחייו, יכול להורות על הפסקת טיפולים נלווים.
אחד המקרים של המתת חסד בישראל, שזכה לסיקור תקשורתי נרחב בדצמבר 2012, היה המקרה של קרן שטלריד שאובחנה כחולה במחלת סרטן המעי הגס. היא עברה שמונה ניתוחים, אך הגרורות המשיכו להתפשט לכל חלקי גופה ובעיקר לכבד. היא סבלה מכאבי תופת וקצה בחייה. שטלריד ביקשה שוב ושוב לסיים את סבלה ואת חייה. יום לפני שהייתה אמורה להתחיל טיפול הוספיס בית, שם אביה, ד ר מרדכי שטלריד קץ לסבלה, והתאבד. קרן שטלריד הייתה אז בת 33 במותה.[15]
בשנת 2009 אושרה במשרד הבריאות הנחיה להקמת מערך ארצי של שירותי הוספיס בכל בתי החולים, שהייתה אמורה להתבצע עד ליולי 2012, אך ביישום ההנחיה חלו עיכובים משמעותיים. במערכת הבריאות היו מי שקשרו בין עיכובים אלו ובין התוצאה הטרגית של משפחת שטלריד.[7]
בשנת 2013 הוגשה הצעת חוק שחולים סופניים יוכלו לשים קץ לחייהם בעזרת מינון גבוה של כדורי הרדמה, שיונפקו להם על ידי רופא מוסמך, לבקשתם.[16] הצעת חוק זו נדחתה.[17]
ביוני 2014 אישרה ועדת השרים לענייני חקיקה את התיקון לחוק החולה הנוטה למות, כך שחולה המוגדר כנוטה למות יוכל לקבל מהרופא שלו מרשם לסם מרדים במינון ממית, ואילו הרופא לא יישא באחריות פלילית למעשיו. התיקון מבקש לשים קץ לייסורים של אנשים המצויים בתהליך של גסיסה ללא כל תקווה או תוחלת. לפי יוזמי התיקון, החוק מכבד את זכות החולה על גופו, ולכן הוא מאפשר לרופאים לקבל את בקשתו של חולה הנוטה למות לסיים את חייו. לדעתם, החוק משקף חקיקה נאורה, ליבראלית ומתקדמת כיאה למדינת ישראל.[18] נכון לאפריל 2025, התיקון לחוק, טרם התקבל כחוק מחייב. הצעת החוק הונחה על שולחן הכנסת בשנת 2021 על ידי חברי הכנסת גבי לסקי ואלון טל, אך לא התקדם מעבר לשלב זה .[19]
בשנת 2023 יזמו עמותת צרפתי הרכבי ועוד 17 חברי כנסת נוספים הצעה במטרה להסדיר את הטיפול בחולים סופניים. ההצעה לתיקון החוק נשענת על המלצות ועדת אפק שבחנה את יישומו של החוק. היא מכילה בדיקה מקיפה וכוללת בהוראות החוק, שנועדה להתגבר על קשיים שהתגלו ביישומו בשש עשרה שנות קיומו על מנת לאפשר מימוש מקיף יותר של מטרותיו.
חוק החולה הנוטה למות נועד להסדיר את הטיפול בחולים סופניים אך לא פחות חשוב מכך: הוא נועד להבטיח את זכותם של חולים סופניים בעלי כשרות משפטית להשפיע על גורלם ולהבטיח שכל אדם יוכל לקבוע מראש כיצד ברצונו להיות מטופל אם יהיה חולה סופני חסר כשרות משפטית.[20] בנוסף, בשנת 2024 הוגשה הצעת חוק נוספת שמטרתה להאריך את תוקפן של ההנחיות הרפואיות המקדימות, אך גם היא נמצאת בשלבי חקיקה ולא התקבלה עדיין.[21]
לסיכום: נכון לאוגוסט 2025, המצב המשפטי בארץ בסוגיית המתת חסד אוסר במפורש על המתת חסד אקטיבית, גם אם החולה מבקש למות. מצד שני, החוק מאפשר, בתנאים מגבילים, ביצוע המתת חסד פאסיבית.
בארצות אחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בארצות המערב מקובלת באופן כללי גישה הדומה לזו שבישראל:
במדינות רבות בעולם קיימת פתיחות וסובלנות לגבי המתת חסד פאסיבית. המתת חסד אקטיבית חוקית רק במספר מצומצם של מדינות: בהולנד, בבלגיה, בשווייץ, באוסטרליה, בקנדה, ובחלק ממדינות ארצות הברית. ברוב מדינות אירופה המערבית אושרו חוקים לאי- הארכת חיים לחולים סופניים, אך ברובן טרם אושרו חוקים המאפשרים המתת חסד אקטיבית. באירלנד, המתת חסד נחשבת לרצח או להריגה שדינם מאסר עולם. באנגליה המתת חסד אינה חוקית, היא מאפשרת לכל מבוגר לקבל העדפות רפואיות מקדימות וייפוי כוח מתמשך המאפשר לאדם שהמטופל בחר בו, לקבל החלטות רפואיות בשמו, אם אינו מסוגל לעשות זאת עוד בעצמו.[22]
בקנדה הותרה המתת החסד החל משנת 2015, ובארצות הברית מוות במרשם רופא חוקי במדינות הבאות: קליפורניה, קולורדו, אורגון, מונטנה, וושינגטון, ורמונט, וושינגטוןהבירה. בניו מקסיקו התקבל חוק בשנת 2014, אבל בוטל ב־2015. 90% מרופאי היחידות לטיפול נמרץ בארצות הברית הצהירו כי ביצעו בדרך כלשהי המתת חסד סבילה. לעומת זאת המתת חסד אקטיבית עדיין פסולה מכל וכל. התפרסם מקרהו של הרופא ג'ק קבורקיאן ממישיגן שהמציא מכונת התאבדות שבה סיימו עשרות חולים את חייהם. לאחר שזוכה פעמיים בבתי משפט, שונה החוק במישיגן. משהמשיך קבורקיאן במעשיו גם אחר כך, נידון למאסר ארוך בכלא, ושוחרר לאחר 8 שנים בשל התנהגות טובה.
גם באוסטרליה היה קיים חוק שאפשר עזרה בהתאבדות ב־1995, למשך זמן קצר, אך גם הוא בוטל. המתת חסד מותרת במערב אוסטרליה, בוויקטוריה וטסמניה מאז 2021. בשאר המדינות היא לא חוקית. בניו זילנד החוק מאפשר המתת חסד לחולים סופניים שהביעו רצון לכך, בתנאי שנותרו להם פחות משישה חודשים לחיות וכך גם בהודו.[22]
בהולנד הותרה ב־2002 המתת חסד רק למי שסובל מכאב בלתי נסבל שאינו ניתן לריפוי. בשנת 2016 החוק הורחב ומאפשר לכל אדם שמבקש לסיים את חייו, לקבל סיוע, גם אם אינו סובל מכאבים או חולה במחלה סופנית. בהולנד רווחת גישה מתירנית ביותר בנוגע להמתות חסד, והחוק מאפשר לרופאים להמית בפועל חולים, אם החולים במצב סופני ומבקשים את מותם. מותרת המתת חסד לילדים חולים החל מגיל 12.[23] שוללי הגישה ההולנדית טוענים שהשימוש בהמתות חסד בה יצא משליטה והתנאים הקפדניים שדורש החוק אינם מיושמים.
בבלגיה המתת חסד מותרת משנת 2002, החקיקה הנוגעת להמתת חסד בבלגיה הוא הליברלי ביותר בעולם והוא כולל עזרה בהתאבדות והמתת חסד. משנת 2013 היא המדינה הראשונה שמתירה המתות חסד לילדים החולים במצב אנוש, המבקשים זאת בכל גיל. נוסח החוק הבלגי קובע שילדים הבוחרים למות חייבים להיות צלולים בנפשם ובכושר שיפוטם, ולהיבדק על ידי פסיכולוגים שיוודאו זאת. גם ההורים יצטרכו לאשר את החלטת הילד.[24] הספורטאית הפאראלימפית מריקה ורוורט קיבלה את כל האישורים הנדרשים בשנת 2008 וניצלה את הזכות בשנת 2019.[25]
בשווייץ מאפשר החוק עזרה בהמתת חסד על ידי רופא, לחולים במחלה קשה שאינה ניתנת לריפוי, ובתנאי שאין לרופא כל טובת הנאה מכך. שווייץ היא גם המדינה היחידה המאפשרת לאנשים שאינם אזרחי המדינה להתאבד באמצעות עמותות כגון פגאסוס ו-דיגניטס.[22] ארגון דיגניטס הוקם בשנת 1998 על ידי עורך הדין השווייצרי לודוויג מינלי כארגון צדקה ללא מטרות רווח. מטרת הארגון היא לסייע לאנשים הסובלים ממחלות חשוכות מרפא, פיזיות או נפשיות, ולסיים את חייהם, כשהמוטו שלהם הוא: "לחיות בכבוד - למות בכבוד". בקשת החולה לסיים את חייו מתועדת במסמכים משפטיים וכן בצילום וידאו המתעד את בקשתו בדעה צלולה. לפני ביצוע הפעולה מובהרת התהליך ותוצאותיו לחולה והוא נשאל שוב לגבי רצונו למות. תחילה ניתנת תרופה נוגדת הקאות, לאחר כ-30 דקות ניתנת מנה קטלנית של אבקת הסם פנטוברביטל, מהולה בכוס מיץ פירות. התרופה מדכאת את מערכת העצבים המרכזית וגורמת למטופל להפוך ישנוני ולהירדם בתוך 10 דקות מרגע השתייה. השינה הופכת לתרדמת, והחולה נושם בכבדות עד הפסקת נשימה המתרחשת בתוך 30 דקות משתיית הסם.[26]
מיליוני אנשים בעולם עומדים בקריטריונים להמתת חסד, אולם בפועל עושים זאת רק כמה עשרות אלפים בשנה, אם כי המספר בעלייה. לפי נתוני סטטיסטיקה מ־2022, את המגמה הובילה קנדה עם כ־10,000 אנשים שסיימו את חייהם כך, ואחריה הולנד עם 7,600, בלגיה עם 2,700 וארצות הברית עם 1,300.
הולנד מובילה את הרשימה מבחינת שיעור המסיימים את חייהם בסיוע המערכת הרפואית לנפש: כ־4% ממקרי המוות ב־2022.[4]
ההיבט הרפואי - אתיקה רפואית
[עריכת קוד מקור | עריכה]הדילמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התפתחות מדע הרפואה והטכנולוגיה הרפואית בעשורים האחרונים, אפשרה הארכת חיי אדם באמצעים שלא היו ברשות הרפואה לפני כן. בהתאמה, הדיון בדילמה האתית-רפואית שהיה קיים מאז ומעולם, גבר עוד יותר בציבור ובעיתונות המקצועית והפופולרית. הדילמה של הרופאים אשר מצד אחד נשבעו להגן על ערך החיים ולהציל חיים במסגרת שבועת היפוקרטס, ומצד שני מעוניינים להקל על סבלו של המטופל ולכבד את זכותו על גופו וחייו, עומדת למבחן קשה במצבים רפואיים רבים.
בין השאלות העומדות על הפרק: האם החולה לא מעוניין כלל בהצלת חייו, והוא מבקש להיגאל מייסוריו? האם החזקתו בחיים במצב שכזה אינה מהווה יותר נזק מתועלת עבורו? האם יש היתר מוסרי להפסיק את חיי החולה? האם לאדם אחד זכות להחליט, ובאילו תנאים, על סיום חייו של אדם אחר המצוי בסבל? האם לחולה קיימת הזכות הבלעדית להחליט? האם קיימת זכות זו למשפחתו או לממסד הרפואי?
שאלות אלה ונוספות מאוגדות בסוגיית המתת החסד שהיא דילמה מוסרית מרכזית באתיקה הרפואית. אלה התומכים בהתרת המתת חסד סבורים שיש להכיר בזכותו של אדם על גופו ובזכותו למות בכבוד וללא ייסורים. המתנגדים להמתת החסד חוששים מהמדרון החלקלק שיביא לכך שהמתת חסד תתאפשר במקרים שהם פחות מחמורים.
הדיון הציבורי בסוגיית המתת החסד התעורר לא מעט בזכות השינוי שחל ביחסי הרופא-חולה: בעבר הרופא נתפס כבעל הידע והסמכות לקבוע מה טוב עבור החולה ולפעול בהתאם להחלטותיו, במשך מזמן השתנה המצב והמידע הרפואי הפך נגיש לכל. החולה האוטונומי רשאי להחליט עבור עצמו, במסגרת המגבלות הרפואיות והחוקיות. כך למעשה, בכל הליך רפואי נדרשת הסכמת החולה או האפוטרופוס שלו.[27]
את השאלה האם להתיר המתת חסד ובאיזה אופן, ניתן לפרק לשלוש סוגיות מרכזיות הקשורות אחת לשנייה:
- זכות האדם על גופו ובכלל זה הזכות למות בכבוד
- קדושת החיים
- ההבחנה בין המתת חסד אקטיבית (הזרקת רעל לחולה) לבין המתת חסד פאסיבית (אי-מתן תרופות או אי-חיבור למכונת הנשמה).[18]
עמדות הרופאים
[עריכת קוד מקור | עריכה]במחקר רחב היקף שהתפרסם בשנת 2018, נערכו ראיונות עם רופאים המטפלים בחולים הנוטים למות. המחקר נועד לבחון את מידת ההלימה בין עקרונות היסוד שבחוק והליך קבלת ההחלטות הקבוע בו, לבין עמדות הרופאים ודפוסי קבלת ההחלטות שלהם בפועל.
ממצאי המחקר גילו כי ככלל לא נמצאה הלימה בין תהליך קבלת ההחלטות הקבוע בחוק לבין ההתנהלות שהרופאים המשתתפים במחקר מדווחים עליה. התנהלות הרופאים הייתה מושפעת ממגוון גורמים כגון: הכרה בזכות החולה לאוטונומיה, שיקולים והנחות פטרנליסטיות (כלומר, התערבות של מדינה, של המוסד, או של פרט מסוים בענייניו של פרט אחר כנגד או בלי קשר לרצונו של החולה), קשיים רגשיים בהתמודדות עם נושא המוות, אופי המערך הטיפולי ואופי הקשר עם החולה.[28]
העמימות ברבים מהמצבים הרפואיים, וההבנה שהמלצות הרופאים, אף על פי שהן נשענות על נתונים מדעיים, הם בעצם שכלול של גורמים רבים שכוללים השקפות עולם, תפיסות וערכים, אשר הופכים את הרפואה למדע שאינו בהכרח מדויק, אלא אנושי, מטיל אחריות עצומה על כתפי הרופאים ומעלה שאלות רבות.
במחקר שממצאיו פורסמו בשנת 2020, ושבו השתתפו 131 רופאים מהמרכז הרפואי ברזילי, נבחנו עמדותיהם של הרופאים כלפי המתת חסד. נמצא כי רוב הרופאים נתקלו בחולים סופניים במסגרת העבודה או בחייהם האישיים.
- 62% מהרופאים שהשתתפו במחקר הסכימו כי לאדם יש זכות להחליט אם לזרז את מותו.
- 56% סברו כי עליהם לקבל את בקשת חולה למנוע או להפסיק טיפול משמר חיים
- 53% הסכימו כי יש לאפשר המתת חסד לרוצים בכך.
- 18% מהרופאים סברו כי בכל מצב, על רופאים לשמר את חיי החולה, גם אם הוא מבקש לזרז את מותו.
- רק מחצית מהרופאים בקיאים ב ”חוק החולה הנוטה למות”.
- 41% כלל לא ידעו אם קיים נוהל DNR (Do Not Resuscitate) במחלקתם. כ־40% מהרופאים עמדו בפני הדילמה אם להורות על נוהל אי החייאה (DNR).
נמצא כי לרופאים מומחים, ולמתמחים במקצועות פנימיים עמדות חיוביות יותר כלפי המתת חסד ביחס לשאר המקצועות. כמו כן נמצא שככל שהרופא ותיק יותר, חילוני יותר וככל שנתקל יותר בחולים סופניים, עמדותיו כלפי המתת חסד חיוביות יותר.[29]
המתת חסד בהלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המתת חסד בהלכה
התפיסה שיש לנקוט כל פעולה בכל מצב על מנת להאריך חייו של אדם, גם אם הדבר נגד רצונו, נתפסת לעיתים כעמדתה של ההלכה בנושא המתות החסד, אך למעשה אינה רווחת. השולחן ערוך מבדיל בין עשיית מעשה המקרב מותו של אדם, דבר שהוא איסור חמור, לבין הסרת דבר המונע את פטירת החולה, שהיא מותרת. ככלל הפוסקים מתירים שלא לנקוט בפעולות שיאריכו את סבלו של אדם גוסס, ויש גם כאלו הסבורים שהארכת חיים במקרה כזה אף אסורה, אם אין הגוסס מעוניין בה. במקרים שבהם החולה אינו סובל, אך הוא נטול הכרה ואין כל תקווה לחייו, החובה להמשיך ולטפל בו שנויה במחלוקת בין פוסקים כרב יוסף שלום אלישיב, המצדד בהמשך הטיפול, לבין הרב שלמה זלמן אוירבך, שהתיר הימנעות פסיבית מפעולות להארכת חייו.
כאמור, רווחת הדעה שניתן להימנע מהארכת חייו של חולה סובל, דהיינו אין צורך לחברו למכשיר הנשמה או לערוך בו החייאה, ולפי דעות רבות, גם אין צורך לספק לו תרופות. עם זאת, לא ניתן להימנע מלספק לו מזון ונוזלים. במקרה שהחולה כבר חובר למכשיר הנשמה, חלוקות הדעות האם וכיצד ניתן לנתקו ממנו.
רוב הפוסקים אף מתירים להתפלל למען מותו בהקדם של חולה סופני בתקווה שייגאל מייסוריו.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]- התאבדות בסיוע רפואי
- דיגניטס
- תוכנית T4 - אותנסיה – תוכנית רצח ההמונים בגרמניה הנאצית שאותה כינו הנאצים המתת חסד .
- אין לבצע החייאה
- בריטני מיינרד
- רכבת ההרים אותנסיה
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פיטר סינגר, מוסר הלכה למעשה, ירושלים: מאגנס, 2009.
- פסק הדין של פרופ' מנחם אֵלון, משנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס, בעניין פסק דין יעל שפר נגד מדינת ישראל (ערעור אזרחי מס' 506/88).
- אברהם שטינברג, החולה הנוטה למות: מבט השוואתי בין 'ערכים דמוקרטיים והלכתיים', בתוך קובץ מאמרים: דילמות באתיקה רפואית, בעריכת ד ר רפאל כהן-אלמגור, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ירושלים 2002, עמ' 283–321.
- ענת אסייג, בחינתו של האיסור על הפסקת טיפול רפואי רציף בחוק החולה הנוטה למות, משפט רפואי וביו אתיקה, כרך 1 עמוד 160, תשס ח
- זהר גזית, עושים את המוות: ארגונים חברתיים המקדמים תפיסות והסדרים חלופיים בנושא מוות בישראל, רסלינג, 2016.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- חוק החולה הנוטה למות התשס ו-2005, באתר משרד-הבריאות
- דינה צדוק, סיוע רפואי להתאבדות של חולה הנוטה למות – החקיקה בארה"ב, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 29 באוקטובר 2009
- מקבץ מאמרים על המתות חסד, באתר דעת
- ישעיהו ליבוביץ, על המתת חסד
- אבינעם רכס, מוות במרשם רופא, באתר הארץ, 15 בפברואר 2008
- אברהם שטינברג, הערך "נוטה למות", מתוך אנציקלופדיה הלכתית רפואית, באתר מכון שלזינגר
- מנחם אלון, רפואה, הלכה ומשפט – ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית, פרשת שפר ופרשת לובצקי, באתר של המכון ע ש ד ר שלזינגר לחקר הרפואה על פי התורה
- יופי תירוש, המתות חסד וסחר בביציות בראי ההעצמה במשפט
- אבי בליזובסקי, מקרה ראשון של המתת חסד בישראל: היועץ המשפטי לממשלה התיר לשופט לאפשר המתת חסד לחולה ALS שביקש זאת, באתר "הידען", 10 בדצמבר 2014
שלמה פפירבלט, עידו אפרתי, כשילד רוצה למות, ונותנים לו, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2016- שרית רוטשילד, בניו זילנד עומדים לאשר המתות חסד. הם לא יודעים עד כמה המדרון חלקלק, באתר הארץ, 20 במאי 2020
- המתת חסד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
המתת חסד, דף שער בספרייה הלאומית- צינור לחיים ולמוות בלוג ינואר 6, 2006 מאת אורי פז
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ בינה דיבון, 5 שנים למותו הטראגי של עדי טלמור - וכלום לא השתנה, באתר ynet, 4 באוגוסט 2016
- ↑ אילנה דיין, גלעד טוקטלי, מסע הניצחון של מתי מילוא, באתר מאקו, 9 בדצמבר 2013
- ↑ אורן רייס, ההחלטה האחרונה: פרופ' דניאל כהנמן סיים את חייו מרצונו בשווייץ, באתר ynet, 15 במרץ 2025
- 1 2 3 גלי וינרב, בעקבות דניאל כהנמן: איך מסיימים את החיים בשווייץ וכמה זה עולה?, באתר מאקו, 20 במרץ 2025
- ↑ המתת חסד, באתר משאלה אחרונה
- ↑ בית, באתר ליל"ך - לחיות ולמות בכבוד
- 1 2 דן אבן, המתות חסד: כשהמוסר, ההלכה והאנושיות מתנגשים האחד בשני, באתר הארץ, 2 בדצמבר 2012
- 1 2 3 איילת גלעדי וניר סרבטקה, עת להרוג ועת לרפוא -שילוב חוק החולה הנוטה למות בדין הקיים, באתר law.haifa.ac.il
- ↑ ע"פ 4688/09 שלמה ראב נ' מדינת ישראל, ניתן ב־29 בדצמבר 2009, סעיף כ"ה
- ↑ חוק זכויות החולה, תשנ"ו 1996, באתר משרד הבריאות, 1996
- 1 2 עו"ד דניאל סרור, המתת חסד בישראל – מדוע כל כך קשה להסדיר את החקיקה?, באתר אינפומד, 06/12/2012
- ↑ נעם גרינברג, מרב פלג-גבאי, יונת מייזל, יישום חוק החולה הנוטה למות, באתר הכנסת, 9 במרץ 2025
- ↑ יובל בגנו, רק 8% מהישראלים מעל גיל 50 מימשו את זכותם לחוק החולה הנוטה למות, באתר מעריב אונליין, 12 במרץ 2025
- ↑ שירלי אברמי, סיוע רפואי להתאבדות של חולה הנוטה למות– החקיקה בארה”ב, באתר main.knesset.gov.il, 29 באוקטובר 2009
- ↑ קרן שטלריד: "לא יכולתי לסבול עוד", באתר ישראל היום, 2 בדצמבר 2012
- ↑ ד"ר איתי גל, הצעת חוק: חולה יוכל להתאבד עם מרשם מהרופא, באתר ynet, 28 באוקטובר 2013
- ↑ איתי גל, הכנסת דחתה - לא תהיה המתת חסד בישראל, באתר ynet, 13 ביולי 2016
- 1 2 רוני רוזנברג, המוסר של המתת חסד, עו"ד רוני רוזנברג, באתר גלובס, 23 ביוני 2014
- ↑ גבי לסקי אלון טל, תיקון חוק החולה הנוטה למות )העדפות טיפוליות(, התשפ"ב - 2021, באתר לילך, 2021
- ↑ קמיר, יוזמת ליל"ך - לשינוי החוק, באתר ליל"ך - לחיות ולמות בכבוד, 2023
- ↑ מזרסקי, הצעת חוק החולה הנוטה למות )תיקון – תוקף ההנחיות המקדימות(,, באתר הכנסת, 2024
- 1 2 3 חקיקה בעולם, באתר ליל"ך - לחיות ולמות בכבוד, 2021
- ↑ הולנד תרחיב את חוקי המתת החסד גם עבור ילדים שחלו במחלות סופניות, באתר הארץ, 16 באפריל 2023
- ↑ בלגיה המדינה הראשונה שמתירה המתות חסד לילדים, באתר הארץ, 13 בפברואר 2014
- ↑ בגיל 40: המדליסטית הפראלימפית עברה המתת חסד, באתר ynet, 23 באוקטובר 2019
- ↑ איתי גל, תיעוד מצמרר: כך מתבצעת המתת חסד ב'דיגניטס', באתר ynet, 9 באוגוסט 2011
- ↑ דו"ח הוועדה הציבורית / פרופ' אברהם שטינברג, באתר www.daat.ac.il
- ↑ קרקו-אייל, גילבר, פלד-רז,, חוק החולה הנוטה למות, התשס"ו- 2005 : החוק בראי הפרקטיקה הרפואית | עיוני משפט, באתר TauLawReview, 2018
- ↑ דופלט, ק. כהן, ד. עמר, ע. לוי, ח., רפואה מול סוף החיים: עמדות רופאים כלפי המתת חסד, באתר ההסתדרות הרפואית בישראל, 2020
