אווה הסה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אווה הסה
Eva Hesse
Eva Hesse in her studio in 1965.jpg
לידה 11 בינואר 1936
המבורג, גרמניה הנאצית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 29 במאי 1970 (בגיל 34)
ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים אוניברסיטת ייל
ליגת הסטודנטים לאמנות של ניו יורק
Yale School of Art
קופר יוניון
התיכון לאומנויות ועיצוב במנהטן עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה פיסול עריכת הנתון בוויקינתונים
זרם באמנות postminimalism עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אווה הסהאנגלית: Eva Hesse‏; 11 בינואר 1936 - 29 במאי 1970) הייתה פסלת אמריקאית ילידת גרמניה, ידועה בעיקר בשל עבודתה פורצת הדרך עם חומרים כגון לטקס, פיברגלס ופלסטיק. היא אחת ממובילות התנועה האמנותית הפוסט-מינימליסטת בשנות ה-60.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסה נולדה למשפחה של יהודים שומרי מצוות בהמבורג, גרמניה, ב-11 בינואר 1936.[1][2] כשהייתה בת שנתיים בדצמבר 1938, בתקווה לברוח מגרמניה הנאצית, שלחו אותה הוריה יחד עם אחותה הגדולה, הלן הסה חרש, להולנד על אחת הרכבות האחרונות של קינדרטרנספורט.[3][4] אחרי כחצי שנה, המשפחה התאחדה ועברה לאנגליה ולאחר מכן, בשנת 1939, היגרה לניו יורק,[5] שם התיישבה בשכונת וושינגטון הייטס במנהטן.[6][7] ב-1944 נפרדו הוריה של הסה; אביה נישא מחדש ב-1945 ואמה התאבדה בשנת 1946.[7] בשנת 1962, היא פגשה והכירה את הפסל טום דויל ולאחר ארבע שנים הזוג התגרש.[8]

באוקטובר 1969, היא אובחנה עם גידול במוח, ונפטרה ביום שישי, 29 במאי 1970, לאחר שלושה ניתוחים כושלים.[9] מותה בגיל 34 גדע קריירה בעלת השפעה רבה, על אף פעילותה במשך עשור בלבד.[10]

קריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסה סיימה את לימודיה בבית הספר לאמנות תעשייתית בניו יורק בגיל 16, ובשנת 1952 נרשמה למכון פראט לעיצוב, משם היא נשרה כעבור שנה.[1] בגיל 18 היא עשתה התמחות במגזין "סוונטין" (Seventeen) ובמקביל למדה בליגת הסטודנטים לאמנות.[11] בין 1954–1957 היא למדה בקופר יוניון ובשנת 1959 היא סיימה תואר ראשון באוניברסיטת ייל.[1] בייל למדה הסה אצל יוסף אלברס והושפעה מאוד מאקספרסיוניזם מופשט.[1][12][13]

בסיום לימודיה שבה הסה לניו יורק, שם התיידדה עם אמנים צעירים רבים ובניהם סול לויט, דונלד ג'אד, יאיואי קוסאמה ואחרים.[14] חברותה הקרובה עם סול לויט נמשכה עד סוף חייה.[15] השניים כתבו זו אל זה לעיתים קרובות, ובשנת 1965 לויט נתן עצה להסה "הפסיקי [לחשוב] ופשוט תעשי!"[16] גם הסה וגם לויט המשיכו להיות אמנים בעלי השפעה, וידידותם סייעה להתפתחות האמנותית של שניהם.[17]

ב-1962 נישאה אווה הסה לפסל טום דוייל, ובשנת 1965 עברו השניים לגרמניה לתוכנית שהות אמן של דויל.[1] הסה ודויל חיו ועבדו בטחנת טקסטיל נטושה בגרמניה במשך שנה, בזמן זה נישואיהם החלו להתפרק.[18] הסה אמנם לא הייתה מאושרת להיות שוב גרמניה, אבל החלה לעבוד עם חומרים שנשארו במפעל הנטוש. הבניין עדיין הכיל חלקי מכונות, כלים וחומרים מתחנת הטקסטיל וכל אלו שמשו השראה עבור הרישומים והציורים המכניים של הסה. הפסל הראשון שלה היה תבליט בשם Ringaround Arosie, עשוי חוט מצופה בד, חוט חשמל, ומזוניט. שנה זו בגרמיניה הייתה נקודת מפנה בקריירה של הסה. מכאן ואילך המשיכה ליצור פסלים, שהפכו למרכז עבודתה. כשחזרה לניו יורק ב-1965, החלה לעבוד ולהתנסות בחומרים הבלתי שגרתיים שהפכו מאפיינים לעבודתה: לטקס, פיברגלס ופלסטיק.[13][19]

טכניקה, חומרים ותהליכי יצירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבודתה המוקדמת של הסה (1960–1965) כללה בעיקר רישומים וציורים מופשטים.[1] היא מוכרת בעיקר בשל הפסלים שלה ובשל כך, הציורים נחשבים לעיתים קרובות כצעדים ראשוניים לעבודותיה המאוחרות יותר.[20] עם זאת, היא יצרה את רוב הציורים שלה כגוף עבודות נפרד. היא מציינת, "הם היו קשורים כי הם היו שלי אבל הם לא היו קשורים באופן שבו הם משלימים זה את זה."[21]

העניין של הסה בלטקס כחומר פיסולי היה קשור למיידיות. קיטס מציין, "המיידיות עשויה להיות אחת הסיבות העיקריות שמשכו את הסה ללטקס".[22] בשתי יצירותיה הראשונות בלטקס, Schema ו-Sequel, 1967-68) השתמשה הסה בחומר באופן שמעולם לא דמיין היצרן. "לטקס תעשייתי נועד ליציקה. הסה השתמשה בו כמו צבע, במריחת שכבה על גבי שכבה כדי לבנות משטח חלק אך לא סדיר, מרופט בקצוות כמו נייר בעבודת יד".[22]

היצירות של הסה עשויות לעיתים קרובות מריבוי של צורה דומה המסודרת במבני רשת או באשכולות. תוך שמירה על כמה מהמאפיינים של המינימליזם, מודולריות וחומרים לא קונבנציונאליים, היא יצרה עבודה אקסצנטרית, ריפטטיבית ואינטנסיבית. העבודה Contingent משנת 1968 היא דוגמה לכך. בהצהרה על עבודתה, הסה מתארת את היצירה Hang-Up ... "בפעם הראשונה שעבר לי רעיון אבסורדי או הרגשה קיצונית ... כל העניין הוא נוקשה לחלוטין, כבל מסובב סביב כל העבודה ... זה קיצוני ולכן אני אוהבת את זה ולא אוהבת את זה ... זה המבנה המגוחך ביותר שעשיתי אי פעם, ולכן זה באמת טוב".[23]

פוסט-מינימליזם ופמיניזם[עריכת קוד מקור | עריכה]

אווה הסה מזוהה עם התנועה האמנותית הפוסטמינליסטית. ארתור דנטו הבחין בין פוסט-מינימליזם לבין מינימליזם על ידי "העליצות" שלו, "ניחוח האירוטיזם שאין לטעות בו", ו"החזרה הלא-מכנית "שלו.[24]

היא עבדה ולפעמים התחרתה עם עמיתיה הגברים באמנות הפוסט-מינימליסטית, תנועה שנשלטה בעיקר על ידי גברים.[25] היסטוריונים רבים של אמנות פמיניסטית ציינו כי עבודתה מדגישה בהצלחה סוגיות נשיות, תוך הימנעות מאג'נדה פוליטית מובהקת. היא חשפה במכתב לאתלין הוניג (1966), כי אישה "נמצאת בעמדת נחיתות מההתחלה... אין בה את האמונה שיש לה את הזכות ל"הישגיות". חסרה לה גם האמונה שההישגים שלה ראויים".[26] היא המשיכה להסביר, "כוח פנטסטי הוא הכרח ואומץ. אני מתעכבת על זה כל הזמן. הנחישות והרצון שלי חזקים אבל חסרה לי כל כך הערכה עצמית, שלעולם לא נראה לי שאתגבר עליה".[26] היא הכחישה כי עבודתה היא פמיניסטית לחלוטין, הגדירה אותה כנשית אך ללא אמירות פמיניסטיות. בראיון עם Cindy Nemser עבור Woman's Art Journal (1970), היא קובעת, "למצוינות אין מגדר".[27]

ניתוח חזותי וביקורתי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירותיה של הסה מציגות לעיתים קרובות מניפולציה פיזית מינימלית של חומר, ובמקביל משנה לחלוטין את המשמעות שלו. פשטות ומורכבות זו עוררו מחלוקת בין היסטוריונים לאמנות. קיים דיון סביב אלו עבודות נחשבות גמורות ואלו נחשבות כמחקריות, סקיצות, או מודלים עבור עבודות עתידיות. הרישומים של הסה הוגדרו כטיוטות קדומות לפסלים מאוחרים יותר, אבל הסה עצמה התנערה מכל קשר. עבודתה מתוארת לעיתים קרובות כאנטי-צורה, מונח המתאר את ההתנגדות לאחידות.[28] עבודתה מגלמת אלמנטים של מינימליזם על ידי צורות פשוטות, קווים עדינים, ופלטת הצבעים המוגבלת.[29] כל העבודות שלה, ובמיוחד הציורים שלה, מבוססים על חזרות ועל התקדמות פשוטה.[30]

מורשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

האמנות של הסה לעיתים קרובות מתקשרת למאבקים הרבים בחייה. זה כולל בריחה מהנאצים, הגירושין של הוריה, התאבדות אמה כשהייתה בת עשר, נישואיה הכושלים ומותה של אביה. הסרט התיעודי " אווה הסה" משנת 2016, שהוקרן לראשונה בניו יורק, התמקד בעבר הכואב שלה.[31] בבימויו של מרסי בגלייטר, הסרט מספר את סיפור "החיים הטראגיים המושרשים" של הסה. הוא "מתמקד באותן שנים של צמיחה אמנותית, תקופה של התפתחות מהירה ופרודוקטיביות זועמת, עם מעט הקבלות בתולדות האמנות".[32]

לחוויות ללא ספק היו השפעות עמוקות על הסה, אך ההשפעה האמיתית של יצירותיה הייתה ההמצאה הפורמלית והאמנותית שלה. לדוגמה, השימושים החדשניים שלה בחומר, תגובתה בת זמננו לתנועה המינימליסטית, ויכולתה להוביל את תנועות האמנות הפוסט-מודרניות והפוסט-מינימליסטיות. ארתור דנו מחבר את השניים ומתאר אותה כ"מתמודדת עם תוהו ובוהו רגשי על ידי המצאה מחדש של הפיסול באמצעות סרבנות אסתטית, משחק עם חומר חסר ערך בין חורבות תעשייתיות של אומה מובסת, שרק שני עשורים קודם לכן הייתה רוצחת אותה בלי לחשוב פעמיים".[24]

תערוכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1961 הוצגו ציורי הגואש של הסה בביאנלה ה-21 לצבעי מים הבינ"ל במוזיאון ברוקלין. בד בבד הציגה את רישומיה בתערוכה "שלושה צעירים אמריקאים" בגלריית ג'ון הלר.[20] בחודש אוגוסט 1962, היא וטום דויל השתתפו בהפנינג Allan Kaprow בבית אגודת הסטודנטים לאמנות של ניו יורק בוודסטוק, ניו יורק.

ב-1963 הציגה תערוכת יחיד של עבודות על נייר בגלריית אלן סטון באפר איסט סייד בניו יורק.[33] תערוכת היחיד הראשונה של פסלים הוצגה בכנס Kunstverein für die Rheinlande und Westfalen, Düsseldorf, בשנת 1965.[9] בנובמבר 1968 הציגה את פסליה הגדולים בגלריה פישבאך בניו יורק, התערוכה "שרשרת פולימרים" הייתה תערוכת הפיסול היחידה שלה בימי חייה בארצות הברית.[34] תערוכה זו הייתה מהותית בקריירה של הסה.[34] היצירה Expanded Expansion הוצגה במוזיאון וויטני בתערוכת "אנטי-אשליה: חומרים / חומרים".[35]

לאחר מותה היו להסה עשרות תערוכות גדולות בארצות הברית ובאירופה. אחת הראשונות הייתה במוזיאון גוגנהיים (1972),[36] ואילו בשנת 1979, הוצגה הרטרוספקטיבה "אווה הסה: פיסול" בשלושה מקומות: בגלריה לאמנות וייטצ'אפל בלונדון, בין התאריכים 4 במאי - 17 ביוני 1979; מוזיאון קרולר-מילר באוטרלו מ־30 ביוני - 5 באוגוסט 1979; ואת קסטנר- Gesellschaft בהנובר מ-17 אוגוסט - 23 בספטמבר 1979.

בשנת 1982 ארגנה אלן הג'ונסון את הרטרוספקטיבה הראשונה שהוקדשה כולה לשרטוטים של הסה, שנדדה ל-Grey Art Gallery באוניברסיטת ניו יורק, מוזיאון אלן ממוריאל לאמנות במכללת אוברלין, אגודת הרנסאנס באוניברסיטת שיקגו, המוזיאון לאמנות עכשווית ביוסטון, והמוזיאון לאמנות בולטימור.

בשנים 1992 ו-1993 התקיימו תערוכות רטרוספקטיבה בניו הייבן, ולנסיה ופריז.[37]

תערוכות רבות וגדולות הוצגו מאז תחילת שנות ה-2000, כולל תערוכה מרכזית ב-2002 (שיתוף פעולה בין מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית, מוזיאון טייט מודרן ומוזיאון ויסבאדן),[12][38] וב-2006 תערוכות במרכז לציור בניו יורק ובמוזיאון היהודי בניו יורק[39][35]. באירופה, הסה הציגה תערוכות בקרן הפונדסיו אנטוני טאפיס בברצלונה (2010) ובגלריית פרוטמרקט באדינבורו (אוגוסט-אוקטובר 2009).[40] תערוכת רישומיה מאוסף מוזיאון אלן לזיכרון ייסע בשנים 2019–2020 למוזיאון ויסבאדן, למומוק בווינה, האוזר ווירת' ניו יורק ומוזיאון האמנות אלן ממוריאל.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 Encyclopedia of World Biography (מהדורה שנייה). Detroit: Gale. 2004. עמ' 365–367. 
  2. ^ SFMOMA מציג הערות, 2002 עבור המבורג; Danto 2006, p.32 למשפחה יהודית שומרת מצוות.
  3. ^ Sutton, Benjamin. "Finally, a Documentary About Eva Hesse’s Life and Work". hyperallergic. hyperallergic. בדיקה אחרונה ב-26 במרץ 2018. 
  4. ^ Vanessa Corby, Eva Hesse: Longing, Belonging and Displacement. Books.google.com. עמ' 133–37. בדיקה אחרונה ב-18 באפריל 2012. 
  5. ^ Lippard 1992, p. 6 ובכרונולוגיה: חייו של האמן, עמ ' 218.
  6. ^ Danto 2006, עמ '32.
  7. ^ 1 2 Lippard 1992, p. 6.
  8. ^ Encyclopedia of World Biography Vol. 7 (מהדורה שנייה). Detroit: Gale. 2004. עמ' 365–367. 
  9. ^ 1 2 Eva Hesse Archived 2013-10-29 at the Wayback Machine Solomon R. Guggenheim Museum, New York.
  10. ^ "Eva Hesse Documentary". Eva Hesse Documentary. בדיקה אחרונה ב-12 באוגוסט 2017. 
  11. ^ "The Art Story". The Art Story. בדיקה אחרונה ב-12 במרץ 2017. 
  12. ^ 1 2 SFMOMA, 2002.
  13. ^ 1 2 "Josef Albers, Eva Hesse, and the Imperative of Teaching | Tate|accessdate=11 August 2017|website=www.tate.org.uk|language=en". 
  14. ^ Nemser, Cindy (2007). "My Memories of Eva Hesse". Woman's Art Journal (Old City Publishing, Inc.) 28 (Spring-Summer): 27. 
  15. ^ "Archived copy". אורכב מ-המקור ב-2014-08-17. בדיקה אחרונה ב-21 באוגוסט 2014. 
  16. ^ "S+ Stimulant: Sol LeWitt's advice to Eva Hessa Hesse". Seymour Magazine. בדיקה אחרונה ב-12 באפריל 2015. 
  17. ^ Mitchell, Samantha. "Converging Lines: Eva Hesse and Sol LeWitt". The Brooklyn Rail Critical Perspectives on Arts, Politics, and Culture. Yale University Press. בדיקה אחרונה ב-12 באפריל 2015. 
  18. ^ Lippard 1992, p. 26
  19. ^ "Eva Hesse – The Arts Council". The Arts Council (באנגלית). בדיקה אחרונה ב-5 במרץ 2016. 
  20. ^ 1 2 Corby, Vanessa (2010). New Encounters: Arts, Cultures, Concepts: Eva Hesse: Longing, Belonging and Displacement. London: Tauris. עמ' 12. 
  21. ^ Corby, Vanessa (2010). New Encounters: Arts, Cultures, Concepts: Eva Hesse: Longing, Belonging, and Displacement. London, UK: Tauris. עמ' 16. 
  22. ^ 1 2 קיטס, ג'ון. "החיים שלאחר המוות של אווה הס". מגזין לאמנות ועתיקות. מגזין לאמנות ועתיקות, 31 במרץ 2011; גישה אל 4 במרץ 2015.
  23. ^ Sandler, Irving (1996). Art of The Postmodern Era (מהדורה first). NY: HarperCollins. עמ' 29. ISBN 0-06-438509-4. 
  24. ^ 1 2 Danto, 2006, p. 33.
  25. ^ Stoops, Susan (1996). More Than Minimal: Feminism and Abstraction in the 70's. Waltham, MA: Brandeis University. עמ' 54–59. 
  26. ^ 1 2 Stiles, Kristine (2012). Theories and Documents of Contemporary Art. Berkeley, CA: University of California Press. עמ' 705. 
  27. ^ Nemser, Cindy (2007). "My Memories of Eva Hesse". Woman's Art Journal (Old City Publishing, Inc.) 28 (1): 27. JSTOR 20358108. 
  28. ^ Danto, Arthur (2006). "All About Eva". The Nation 24 (July): 30–33. 
  29. ^ Fer, Briony (1994). "Bordering on Blank: Eva Hesse and Minimalism". Art History (Oxford: Blackwell Publishers) 17 (3): 424–449. ISSN 0141-6790. doi:10.1111/j.1467-8365.1994.tb00586.x. 
  30. ^ Johnson, Ellen. "Eva Hesse". Tate Britain. בדיקה אחרונה ב-12 באפריל 2015. 
  31. ^ Wolfe, Jennifer (27 ביוני 2016). "Portrait of the Artist as a Young Woman: Documenting the Innovation and Influence of Eva Hesse". Creative Planet Network. בדיקה אחרונה ב-22 באוגוסט 2016. 
  32. ^ Scott, A.O. (26 באפריל 2016). "Review: 'Eva Hesse' Offers a Moving Portrait of an Artist's Brief Life". The New York Times. בדיקה אחרונה ב-1 במאי 2017. 
  33. ^ Lippard 1992, p. 219
  34. ^ 1 2 זוסמן וסרמן, הקדמה
  35. ^ 1 2 Danto, 2006, p.30.
  36. ^ Lippard 1992, עמ '5, 128-29, 138, 180-82.
  37. ^ "Eva Hesse – Museum Wiesbaden". museum-wiesbaden.de. בדיקה אחרונה ב-19 באוגוסט 2018. 
  38. ^ "Eva Hesse – Exhibition at Tate Modern | Tate|website=Tate|last=Tate|language=en-GB|access-date=2018-08-19". 
  39. ^ "Eva Hesse: Sculpture". The Jewish Museum. בדיקה אחרונה ב-5 באפריל 2017. 
  40. ^ Fer, Briony. Eva Hesse Studio. The Fruitmarket Gallery, Edinburgh. ISBN 978-0-300-13476-6.