אולגה שרה פישר (צ'יזמדיה)
 | |
| אולגה ובעלה קרול חיים | |
| לידה |
1922 ולקה בארה (בארי), הונגריה |
|---|---|
| פטירה |
18 בספטמבר 2006 (בגיל 84 בערך) עכו, ישראל |
| מקום קבורה |
בית העלמין היהודי הישן, עכו, ישראל |
| מדינה |
הונגריה |
| בן זוג | קרול חיים פישר (מ- 1945) (נפטר) |
| מידע חסידת אומות העולם | |
| מקום ההצלה |
קישטורוניה, הונגריה |
| אופן ההצלה | הברחת מזון, הסתרה וסיוע ליהודים |
| תאריך הכרה | 19 במרץ 1987 |
| מקום ההכרה | יד ושם, ירושלים |
| שנות הפעילות | 1938–1945 (כ־7 שנים) |
| אופן הנצחה |
עץ בגן חסידי אומות העולם, יד ושם, ירושלים אות "חסד אחרון" |
| פרסים והוקרה | חסידת אומות העולם |
| קישורים חיצוניים | |
| יד ושם | אולגה שרה פישר |
אולגה שרה פישר (צ'יזמדיה) (בהונגרית: Olga Fischer Csizmadia; נולדה בשם אולגה קובץ' מבית צ'יזמדיה בוולקה בארה (בארי) (אנ') שבהונגריה; 1922 – 18 בספטמבר 2006) הייתה חסידת אומות העולם על כך שהצילה יהודים בשואה.[1][2]
פעילות בתקופת השואה להצלת יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אולגה גדלה בבית עם אמה מריה צ'יזמדיה שהייתה אלמנה ועבדה כתופרת, ועם שתי אחיותיה אורנה שורני (אירן צ'יזמדיה) ומלבינה צ'יזמדיה. כאשר סופח חבל הסודטים לגרמניה ב־10 באוקטובר 1938, סופח גם חבל הארץ בה חיה משפחת צ'יזמדיה והעיירה קישטורוניה להונגריה. באותה תקופה, החלו הצעדים הראשונים בהיצרות צעדיהם של היהודים, וכבר אז החלה הפעולה של המשפחה לעזרה לזולת, במיוחד לתושבים היהודים שבמקום. האם, מריה קובץ' צ'יזמדיה, אספה חתימות מתושבי המקום הנוצרים כדי לאפשר פתיחת חנות כלבו בבעלות יהודית (משפחת שוורץ), שנסגרה עם כניסת ההונגרים. בעקבות זאת נאסרה האם ל־10 ימים בבית סוהר.[3]
אולגה עבדה בחנות גלנטריה בבעלות יהודית בעיירה שאטוראליאויהיי בין השנים 1939–1944. בתחילת 1944 נודע לבעלי החנות, ארנו וואלר, שקבוצת יהודים שניסתה לברוח דרך גבול סלובקיה נתפסה על ידי הגסטפו ונעצרה בתחנת המשטרה. אולגה הגיעה לתחנת המשטרה בשעות הערב המאוחרות, ובעורמה הצליחה להיכנס לתא המעצר ולהביא להם מזון, ביגוד וכסף. היא מעולם לא ידעה מי הם ומה עלה בגורלם.
ב־4 באפריל 1944, הממשלה ההונגרית הודחה, ובהונגריה כוננה ממשלה נאצית. בו ביום נסגרו כל העסקים בבעלות יהודית, וכל יהודי הונגריה הוגלו לגטאות. באותו היום קיבלה אולגה ממעסיקיה את מפתחות החנות, כדי לשמור על החנות עד להחלפת השלטונות. אולגה עשתה מאמץ מיוחד להבריח את משפחת ואלאר, בעלי החנות שאצלם עבדה, אך אף על פי שאשת בעל החנות הייתה מוכנה לנסות לברוח, בעלה ארנו לא היה מוכן להשאיר את בני המשפחה האחרים מאחור. הם החליטו להישאר בגטו ונשלחו לאושוויץ בשנת 1944. ארנו וואלר נספה בשואה. אשתו ניצלה, ולאחר שחרור המחנות שהתה אצל משפחת צ'יזמדיה עד שהיגרה לארצות הברית.[3]
לאחר הקמת הגטו בעיר, ב־10 במאי 1944, מלבינה צ'יזמדיה (מלכה), אחותה השנייה של אולגה, שיחקה בחצר הבית שגבל בבית ספר למסחר לבנות, שבו היו מרוכזים 210 יהודים במחנה עבודה. יהודים אלו רוכזו מכל רחבי הונגריה במחנות עבודה וחזרו לשטח הונגרי מאוקראינה שנכבשה על ידי הצבא האדום. באותה העת עבדה אולגה בהתנדבות במספרה. אולגה סיפרה כי אחותה מלבינה הציצה לתוך חצר בית הספר וראתה שם "אנשים משונים". אחותה דובבה את אחד האנשים שהיו במקום וביררה מי הם ומה מעשיהם. האנשים לא מסרו פרטים אודותיהם. הם ביררו היכן אחותה מתגוררת והיא אמרה שבחצר הסמוכה.[3]
אולגה אמרה למלבינה שעליה לגשת למקום רק בשעות החשכה, כדי שלא תיתפס, כי אלה יהודים. מאותו היום המשפחה כולה התגייסה לפעילות עזרה והצלה לאנשים שהיו מרוכזים במקום באמצעות חלוקת מזון. היה קיר עץ בגובה 2 מטרים שהפריד בין חצר בית משפחת צ'יזמדיה לבין מחנה העבודה, שדרכו העבירו אולגה ואחיותיה אוכל מבושל ומאפים לאסירים, ויצרו קשר איתם. אולגה העידה שהן קיבלו מאנשים אלה פרטים על משפחותיהם, ויצרו קשר עם המשפחות שהתגוררו באותה עת בבודפשט, שהיו עדיין חופשיות. מספר משפחות התארחו בביתן ופגשו את יקיריהם שמעבר לגדר. במשך התקופה נוצר קשר טוב עם חלק מהאסירים, ואולגה ואחיותיה עזרו להבריח מצרכי מזון, סיגריות, עיתונים ומידע אל תוך הגטו. אולגה הסתננה פנימה מספר פעמים כדי להעביר מצרכים, תחת איום של שוטרים ותוך סיכון חייה וחיי משפחתה. בדרך זו הן סייעו לאנשים מעבר לגדר עד 28 באוקטובר 1944.[1][2][3][4]
עם התקרבות הצבא האדום לאזור, חלק מהאנשים ביקשו להבריחם מהמחנה, ולמצוא עבורם מקום מסתור בשעת הצורך. אולגה, אחיותיה ואמה החלו לחפש בין בני משפחה וידידים שהתגוררו בכפרים הסמוכים מקומות מסתור.
ב־28 באוקטובר 1944 הצליחה קבוצה של 28 גברים לברוח מהמחנה לחצר בית משפחת צ'יזמדיה. מבעוד מועד סידרו להם מקומות מסתור, ובאותו יום פיזרו את הקבוצה למקומות המסתור, והבטיחו לאנשים שסיכנו את חייהם במתן מסתור ליהודים ללא שום תמורה, שידאגו לאותם יהודים לאספקת מזון. בנות המשפחה היו מסתובבות בעיירה שורצת החיילים הגרמנים, עמוסות בסלי מזון על מנת לקיים את הבטחתן. בנוסף על כך, הן נהגו לאפות לחם במאפיה בכמויות שעוררו חשד.[3]
אולגה העידה כי ”כבר קודם הסביר מפקד המחנה לחלק מהאנשים, שבמידה ויחול שינוי בנהלים הוא יחבוש את כומתתו הפוך וכל מי שיכל לברוח, שיברח”.
באותו יום, כאשר אולגה שבה הביתה מעבודתה במספרה, ראתה כי ליד ביתה כבר עמדו כל אנשי המחנה מוכנים לתזוזה. סמל המחנה פנה אליה ואמר לה כי חסרים לו כ־30 גברים מהמחנה ושהיא צריכה להודיע להם לחזור. אולגה ענתה לו כי איננה יודעת על מה הוא מדבר, והציעה לו להשלים את החסר עם גברים מהרחוב. לאחר שהאנשים מבית הספר יצאו את העיירה החלה פעולת פיזורם למקומות מסתור. חלק מן האסירים ידעו להגיע בכוחות עצמם למקומות שסודרו עבורם, בעוד האחרים הועברו בעזרת אולגה ומשפחתה. היא סייעה לכל האסירים למצוא מקומות מסתור, אף על פי שלא הכירה איש מהם.[3]
ניצול אחד הועבר על ידי אולגה בלבוש אישה. אחותה מלבינה, לקחה את אחד הניצולים למקום המסתור. היא הייתה נמוכת קומה והוא היה ענק, וזה היה מחזה מוזר לראות אותה גוררת אותו ברחובות. כשהגיעו למקום המיועד כמעט ונתקלו בקצין אס אס וקצין צבא הונגרי משתף פעולה שערכו חיפושים. מלבינה הסתירה אותו ביער עד שיכלו להמשיך. בחשכה הביאה אותו למקום המיועד. קרול חיים פישר, וניצול נוסף היו סגורים במשך ארבעה ימים בארון בחדר נטוש שעל גשר הגבול. הגשר יועד להריסה ולכן שלח לאולגה מכתב בו הוא מבקש שתעביר אותו. היא יצאה בצהריים למקום כאשר היא מצוידת במזון וביקשה עזרה ממכר. הוא חיכה לה בקצה העיירה, וכאשר ירד הלילה, נכנסה אולגה למקום בו הסתתרו שני הניצולים. היא הוציאה אותם החוצה והובילה אותם למקום אחר דרך שדה מוקשים.[3]
כשהגיעו לעירייה, אולגה מצאה את עצמה שורצת בחיילים גרמנים שברחו מהצבא האדום. היא הסתירה אותם בהתחלה בתוך גורן בין ערמות גדולות של חציר. היא הורתה להם להמתין לה במקום וכמו כן תדרכה אותם שבמקרה וייתפסו, עליהם לאמור שאינם מכירים זה את זה ולא אף אחד בעיירה.[3]
כשהגיעה לבית סבה ביקשה בהסתר שתי פרוסות לחם ושתייה. בבית סבה שהו באותו זמן דודה, שהיה חייל הונגרי, כאשר השלטון ההונגרי שיתף פעולה עם הנאצים, ושני קצינים שבאו לנוח בדרכם מהחזית הרוסית לתוך הונגריה. באותו מעמד אולגה חשה לראשונה בפחד ובדילמה למי לעזור, לבני משפחתה שעלולים להיתפס במתן מסתור ליהודים, או לשני הניצולים החבויים בערמה בחצר. לאחר שהצבא התמקם בעיירה אולגה העלתה את הניצולים מערמת החציר לעליית הגג. היא הסבירה להם שעליהם להיות בשקט ושאסור להם לזוז כי בבית יש חיילים. כדי לספק את צורכיהם בזמן שהותם בעליית הגג אולגה הורתה לאחת מקרובותיה להעלות בבוקר שלמחרת שתי פרוסות לחם גדולות וחלב לשני אנשים הנמצאים בעליית הגג. היא לא מסרה את זהותם ואף לא נשאלה על כך. הם שהו בעליית הגג במשך יומיים ואז היא העבירה אותם למכר שכבר אכלס בביתו שני ניצולים אחרים.[3]
לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-6 בדצמבר 1944 נכנס הצבא האדום לעיירה בה התגוררו ולכפרים הסמוכים. עבור אולגה ומשפחתה תם הפחד והחשש. הניצולים יכלו לצאת בביטחה ממקומות המסתור, ולא הייתה עוד סכנה למסתיריהם. רוב האנשים התפזרו, מלבד ארבעה גברים שנותרו בעיירה ביניהם קרול פישר. אחרי השחרור קרול פנה אל אולגה וביקש עזרה מכיוון שהיה חולה. מצבו הגופני לא אפשר לו לחזור לביתו, לכן היא דאגה לאשפוזו בבית חולים. אולגה נסעה 3 ימים ברכבת מסע לעיר מישקולץ, בה עדיין התנהלו קרבות, כדי לקנות מכספה פניצילין, לצורך ריפויו, וסיפקה לו מזון מיוחד ותרופות עד להחלמתו. הוא החלים אחרי כמה חודשי אשפוז. מאחר שלא היה לו שום מידע על גורל אימו ואחותו, חשש לשוב לביתו. לכן, ביקש לשוב למקום מגוריו בליווי. אולגה סירבה ללוותו ולכן פנה לאימה אשר נתנה את הסכמתה לכך.[3]
לאחר מכן ביקש קרול את ידה של אולגה. אולגה ביקשה שחרור דת מהכומר הקלוויניסטי שלה, והתגיירה בשנת 1945 ברבנות בטורנאליה, סלובקיה.[1][2][4]
בסיום המלחמה, התגיירה אולגה והוסיפה לשמה את השם "שרה". היא נישאה לקרול חיים פישר אותו הצילה. אולגה שרה וקרול חיים, עלו למדינת ישראל ב־1949 והתגוררו בעכו. אחותה אורנה שורני התחתנה עם יהודי אחר שהצילו, ואחותה השנייה מלבינה התחתנה בישראל.[1][2][4][5]
לאורך השנים התנדבה אולגה והשתתפה במבצעים של אגודות, כגון מבצע חג האורים למען העוורים בחנוכה תשכ"ז של האגודה למען העוור ולמניעת העוורון – ישראל, מבצע הקש בדלת תשכ"ז של האגודה למלחמה בסרטן, מצעד הפרוטות ב-18 ביולי 1966 של איל"ן – איגוד ישראלי לילדים נפגעים, ופעולות הוועד למען החייל בעכו.
אולגה שרה נפטרה ב-18 בספטמבר 2006.[1][2][4][6][7][8][9][10]
הכרה והנצחה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־15 ביוני שנת 1965, יד ושם הכיר במלבינה, אחותה, כחסידת אומות העולם. ב־19 במרץ 1987 אולגה הוכרה כחסידת אומות העולם, וב־14 בספטמבר באותה השנה הוכרו גם אורנה, אחותה, והאם מריה. ב־6 ביוני 1988 ניתנה לה תעודת כבוד כחסידת אומות העולם, וניטע עץ לכבודה בגן חסידי אומות העולם ביד ושם בירושלים. במסגרת מיזם "חסד אחרון" (מיזם משותף ל"יד ושם" והשב"כ שנערך במהלך 2021, ובמסגרתו אותרו קבריהם של חסידי אומות העולם שגרו ונקברו בישראל ונאסף אודותם מידע רב), נחקר גם סיפורה של אולגה, ואותר קברה. מקום קבורתה הוא בבית העלמין היהודי הישן בעכו.[1][2][4][11][12][13]
.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פלדיאל, מרדכי, "חסידי אומות העולם המתגוררים בישראל", ילקוט מורשת, 1986
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
Showtime – The Rescuers – Barrow Davis (edited version), סרטון בערוץ "Barrow Davis", באתר יוטיוב (אורך: 09:53)- אולגה שרה פישר, באתר יד ושם (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 3 4 5 6
עופר אדרת, חסידת אומות העולם שנישאה ליהודי שהצילה, באתר הארץ, 9 במרץ 2017
- ^ 1 2 3 4 5 6 מאגר חסידי אומות העולם, באתר יד ושם, שנה לא ידועה
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 עדות אישית של ענת פישר, בתה של אולגה פישר
- ^ 1 2 3 4 5 עדותה של המצילה - אולגה, בית לוחמי הגטאות, 19/3,1987, ארכיון יד ושם, תיק 3619
- ^ כתבה על אולגה פישר, "הסתירה 28 יהודים בביתה", 27/09/2006, עיתון הארץ, ארכיון יד ושם, תיק 3619
- ^ תעודת הוקרה, האגודה למען העוור ולמניעת העוורון – ישראל, חנוכה תשכ"ז, ארכיון יד ושם, תיק 3619
- ^ תעודת הוקרה, האגודה למלחמה בסרטן - 8/11/1966, ארכיון יד ושם, תיק 3619
- ^ תעודת הוקרה, איגוד ישראלי לילדים נפגעים, 18/7/1966, ארכיון יד ושם, תיק 3619
- ^ תעודת הוקרה, הוועד למען החייל עכו, תשל"ה, ארכיון יד ושם, תיק 3619
- ^ מודעת פטירה מאת יד ושם, 18/9/2006, ארכיון יד ושם, תיק 3619
- ^ מכתב אישור קבלת תואר חסידת אומות עולם, 3/4/1987, ארכיון יד ושם, תיק 3619
- ^ תעודה על נטיעת עץ בשדרת חסידי אומות העולם, 6/6/1988, ארכיון יד ושם, תיק 3619
- ^ תעודת כבוד על מדליה ונטיעת עץ בשדרת חסידי אומות העולם, 6/6/1988, ארכיון יד ושם, תיק 3619
