אחיינו של ויטגנשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אחיינו של ויטגנשטיין
Wittgensteins Neffe
אחיינו של ויטגנשטיין.jpg
מידע כללי
מאת תומאס ברנהרד
שפת המקור גרמנית
סוגה נובלה
הוצאה
שנת הוצאה 1982
הוצאה בעברית עם עובד
שנת הוצאה בעברית 1996
תרגום לעברית נילי מירסקי
מספר עמודים 141
ספר קודם Woodcutters עריכת הנתון בוויקינתונים
ספר הבא Der Untergeher, Old Masters עריכת הנתון בוויקינתונים
קישורים חיצוניים
מסת"ב 978-0-226-04392-0
הספרייה הלאומית 001741822
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אחיינו של ויטגנשטייןגרמנית: Wittgensteins Neffe) הוא נובלה אוטוביוגרפית מאת הסופר האוסטרי תומאס ברנהרד, שיצאה לאור בשנת 1982. הנובלה היא מונולוג של המספר, ברנהרד, על זכרונותיו מפאול ויטגנשטיין, בן למשפחת ויטגנשטיין.

תמצית העלילה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנובלה היא מונולוג רצוף, ללא חלוקה לפסקאות, של המספר, ברנהרד, על זכרונותיו מפאול ויטגנשטיין,[1] המוצג כאחיינו של הפילוסוף הנודע לודוויג ויטגנשטיין (אך למעשה אינו אחיינו של לודוויג ויטגנשטיין, אלא נכד דודו). תחילתה בשנת 1967, שבה היו שניהם מאושפזים בשתי מחלקות נפרדות של אותו בית חולים - המספר בביתן הרמן לחולי ריאה, וויטגנשטיין בביתן לודוויג לחולי נפש. בין שני הביתנים חצצה גדר, שנועדה למנוע מעבר ביניהם, אם כי מעבר כזה התאפשר מחמת פרצות בגדר. אירינה, חברה משותפת של שניהם שלמעשה הובילה לתחילת ידידותם, מבקרת אצל שניהם, וכך כל אחד מהם יודע שהאחר מאושפז לא רחוק ממנו. המספר משתוקק לבקר אצל ויטגנשטיין, אך בריאותו הרופפת אינו מאפשרת לו זאת, ובסופו של דבר הם מצליחים להיפגש בבית החולים רק פעם אחת.

פאול ויטגנשטיין גילה עניין רב במוזיקה קלאסית ובמרוצי מכוניות, ואת הכסף הרב שקיבל ממשפחתו בזבז עד שנותר חסר כל. המשך הנובלה עוסק בקשרים שבין המספר לוויטגנשטיין במשך שים-עשרה השנים הבאות, עד לפטירתו של ויטגנשטיין.

במונולוג משולבות דעותיו של ברנהרד על הפסיכיאטריה ("הפסיכיאטר הוא הנבער שבכל הרופאים"[2]), על פרסים ספרותיים ("אין לך דבר בלתי נסבל כטקסי הענקת פרסים; הטקסים האלה אין בהם כדי לרומם, כמו שהייתי סבור לפני שזכיתי בפרס הראשון שלי - אדרבא, הם משפילים אותך, ועוד בדרך הכי מבישה"[3]), על האומללות ("אני נמנה עם האנשים שאינם סובלים בעצם שום מקום על פני האדמה והם מאושרים רק בין המקומות, בין המקום שעזבו למקום שהם נוסעים אליו"[4]) ועוד.

מבקרת הספרות בתיה גור תיארה את הנובלה:

"אחיינו של ויטגנשטיין" הוא מין וידוי המתאר יחסים בין שני בני אדם חריגים ומורדים, שתכונותיהם הקיצוניות, השקפת עולמם ופגיעותם האיומה מכלות אותם בייסורים קשים. ... תומאס ברנהאד וידידו היחיד אינם יכולים להסיח את דעתם מהכיעור, מהצביעות, השקר וההשפלה שבקיום, ומאחר שהם מלאים שנאה עצמית (יותר מכל הם מלאים בה) ומשום שלעולם אינם מניחים לעצמם לנוח מהשנאה, אינם מוצאים להם שנייה של נחת, כמעט.[5]

שם הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם הספר, "אחיינו של ויטגנשטיין", הוא בהשראת ספרו של דני דידרו, "אחיינו של רמו" (Le Neveu de Rameau).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ אין לבלבל עם הפסנתרן פאול ויטגנשטיין, אחיו של לודוויג ויטגנשטיין
  2. ^ אחיינו של ויטגנשטיין, בתרגום נילי מירסקי, הוצאת עם עובד, 1996, עמ' 11–12
  3. ^ אחיינו של ויטגנשטיין, עמ' 93
  4. ^ אחיינו של ויטגנשטיין, עמ' 123
  5. ^ בתיה גור, שיר האהבה שבשנאה, ב"גוגל ספרים"