אח שלי גיבור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אח שלי גיבור
בימוי יונתן ניר
הופק בידי יונתן ניר, אנוש קסל, איתמר פלג (מפיקים שותפים: דני מנקין, אלמוג גורביץ')
עריכה טלי גולדנברג
מוזיקה אהוד בנאי
צילום יואב קליינמן
מדינה ישראל/ הודו
הקרנת בכורה פסטיבל ירושלים 2016
משך הקרנה 78 דקות
שפת הסרט עברית
סוגה תיעודי
דף הסרט ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אח שלי גיבור הוא סרט תיעודי המלווה צעירים ישראלים בעלי תסמונת דאון, היוצאים עם אחיהם לטיול תרמילאים בצפון הודו. המסע המאתגר חושף את מערכות היחסים המורכבות השוררות בין האחים, את הקשיים ואת רגעי הקסם שמביא עמו ילד עם תסמונת דאון לתא המשפחתי. הסרט זכה במאי 2019 בפרס חביב הקהל בפסטיבל קאן. הסרט נתמך על ידי: הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, קרן אבי חי, קרן שלם ומפעל הפיס.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרויקט "אח שלי גיבור" החל מיזם צעיר, אנוש קסל, בוגר החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. בסוף קיץ 2011 החליט אנוש לצאת עם אחיו הצעיר חנן, שנולד עם תסמונת דאון, לטיול תרמילאים של שלושה שבועות בנפאל. שם הם חוו חוויה מאתגרת שחיברה וקירבה ביניהם. הטיול זכה לחשיפה רבה בתקשורת הישראלית ולהד ציבורי נרחב. החשיפה הביאה לפניות של משפחות שיש להן ילד\ה עם תסמונת דאון שרצו גם הן לעבור חוויה דומה. בעקבות זאת, הרחיב אנוש את הרעיון לפרויקט קבוצתי יחד עם היזם ומדריך הטיולים איתמר פלג, מנהל חברת "יומן מסע" המתמחה בטיולי קונספט מהסוג הזה. יחד הם גיבשו קבוצה של 22 אנשים - 11 בעלי תסמונת דאון עם 11 אחים. הקבוצה יצאה יחד לטיול תרמילאים אתגרי בצפון הודו בסוף 2013 בהדרכת פלג. אל הקבוצה הצטרף הבמאי יונתן ניר, הצלם יואב קליינמן וצוות הפקה שתיעדו את החוויה.

הסרט[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסרט "אח שלי גיבור" עוקב אחר מסעם המשותף של מספר זוגות אחים ואחיות ישראליים בגילאי 20-30, היוצאים לטיול תרמילאים בצפון הודו. כל זוג אחים (או אחיות) מורכב מאח "רגיל" ומאח עם תסמונת דאון.

הסרט מלווה את זוגות האחים משלב ההכנה בארץ ובמהלך המסע עצמו, וחושף את מערכות היחסים המיוחדות השוררות ביניהם. כל אחד מזוגות האחים סוחב אתו מהבית קונפליקט לא פתור הקשור למורכבות שמביא עמו ילד עם תסמונת דאון לתא המשפחתי. הקונפליקט נחשף ומתפתח עם התקדמות המסע שבסיומו אמורים האחים לטפס לפסגתו של הר. המסע והדרך אל הפסגה קשים מהמצופה ומעלים אל פני השטח שאלות והתלבטויות קשות: עבור מי בעצם נערך המסע הזה ואת צרכיו של מי הוא משרת? האם אין בו משום ניסיון חסר תוחלת לנרמל משהו שאינו נורמלי? עד כמה מותר לאח "הרגיל" או למשפחה לקבוע לאח "המיוחד" איך לחיות את חייו? היכן עובר הגבול שבין אחריות לבין שליטה בחייו של האח המיוחד? ועוד. שאלות מסוג זה הן שאלות העולות בתוך משפחות שאחד מילדיהן הוא בעל תסמונת דאון באופן תדיר והמסע מחדד אותן.

עבור האחים "הרגילים", זוהי הפעם הראשונה בה הם לוקחים אחריות מלאה על אחיהם "המיוחדים" לתקופת זמן ממושכת. המסע הופך עבורם למסע של התבגרות והפנמה שאחריות זו עומדת להמשיך איתם הלאה להמשך חייהם. כמו כן, החוויות שמביא איתו המסע מכריחות אותם להתעמת לראשונה עם העבר ועם ילדותם בצל האח "המיוחד". עבור האחים בעלי תסמונת הדאון (שרובם לא יצאו מעולם מישראל), המסע מביא אתו התרגשות גדולה, אבל גם פחדים וחששות. תגובות אנושיות אלה, באות לידי ביטוי באופן מוקצן אצל בעלי תסמונת דאון שאינם יודעים "לשמור בבטן" או להעמיד פנים.

ההתמודדות עם הקשיים ואחוות האחים, על רקע נופיה של הודו וצבעוניותה האנושית, יעבירו את הצופה חוויה של פתיחות וקבלת השונה ויתרמו להבנה עמוקה יותר של אנשים בעלי צרכים מיוחדים ומשפחותיהם.

הפרויקט לאחר המסע[עריכת קוד מקור | עריכה]

המסע המאתגר להודו יצר קבוצה מגובשת וקרובה של זוגות אחים שיש ביניהם תחושה חזקה של שיתוף. הקבוצה ממשיכה להיפגש לעיתים תכופות כמשפחה גדולה ותומכת, לפעילויות שונות בארץ. ההשפעה החיובית של המסע, הן על האחים כפרטים והן על הקבוצה בכלל, הביאה את היוזמים למסקנה כי כדאי להמשיך את הפרויקט ואף להרחיבו.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]