הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סמליל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו משנות ה-90 המאוחרות עד ל-2002
סמליל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו משנות ה-90 המאוחרות עד ל-2002
סמליל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו הנוכחי
סמליל הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו הנוכחי

הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו (ובקיצור: הרשות השנייה) היא תאגיד סטטוטורי[1] האחראי לקיום שידורי טלוויזיה ורדיו מסחריים בישראל, בתחנות טלוויזיה ארציות ובתחנות רדיו אזוריות, ועל הפיקוח עליהם[2]. הרשות החלה לפעול ב-1 בספטמבר 1991. החל משנת 2008 הרשות השנייה אחראית גם על שידור טלוויזיה דיגיטלי קרקעי לערוצים הציבוריים - עידן+.

בראש הרשות עומדת מועצה ציבורית. המועצה קובעת את מדיניות הרשות וממנה את מנכ"ל הרשות. כמו כן, מקיימת הרשות מכרזים ומעניקה זיכיונות שידור. עוד אחראית הרשות לבדיקת לוח המשדרים של הזכיינים בטלוויזיה וברדיו[3]. הרשות היא תאגיד הממוקם יחד עם מוסדותיו בירושלים[2].

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

זיכיון לשידור
כמות תדרי השידור מוגבלת, ולכן מדינות מסוימות מקצות אותם ליזמים פרטיים דרך מכרז או מכירה פומבית. הזוכה במכרז מקבל לפרק זמן מוגבל את הזיכיון לתחום התדרים אשר הוקצה לו. מתן זיכיון הוא בין השיטות המקובלות למתן היתר להפעלת תחנות רדיו. שיטה אחרת למתן היתר הפעלת תחנות רדיו וטלוויזיה היא באמצעות - "רישיון לשידור"[3]. זיכיון תקף לארבע שנות שידורים. למעט זיכיון שניתן לראשונה ליחידת שידור והוא יינתן לתקופה של שש שנים[2]. מעבר לטלוויזיה ורדיו דיגיטליים מאפשר ניצול יעיל של התדרים ומפיג את המחסור בערוצי שידור.
רישיון לשידור
רישיון מוענק לכל מי שעומד בתנאי סף מסוימים. הרישיון תקף כל עוד לא הופרו תנאי הסף והוא רשאי להחזיק בו[3].
ועדת קוברסקי
ועדה בראשותו של חיים קוברסקי. מכונה גם כוועדה לבירור נושא הערוץ השני בטלוויזיה בישראל. הוועדה הוקמה בשנת 1978 על ידי שרי החינוך והתקשורת (זבולון המר ויצחק מודעי). ועדה זו הניחה את היסודות להקמת ערוץ טלוויזיה מסחרי בישראל. כדי לספק את מגוון הצרכים אשר גברו והתרבו בקרב האוכלוסייה בארץ. הצימאון לערוץ נוסף. תפקידה העיקרי של הוועדה היה לבחון שתי סוגיות: א. האם קיים צורך בערוץ מסחרי ; ב. האם תידרש חקיקה מיוחדת להקמת הערוץ החדש או שיפעל במסגרת רשות השידור. הוועדה המליצה במסקנותיה כי יש להקים ערוץ נוסף, שכן שאין הצדקה לקיום מונופול של רשות השידור וערוץ נוסף יחזק ויתרום לטלוויזיה. ממועד הגשת הדו"ח ועד אישור חוק הרשות השנייה בכנסת בשנת 1990 חלפו כ-11 שנים.‏[3]

חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

החוק בישראל מסדיר את פעילותם של הערוצים המסחריים בטלוויזיה (ערוץ 2 וערוץ 10). ואת פעילותן של תחנות הרדיו האזוריות. העיכובים בחקיקת החוק נבעו ממחלוקות פוליטיות ובעיקרן המאבק על השליטה ברשות[2].

תפקידי הרשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קיום שידורים ופיקוח עליהם. בתחומי: הלימוד, חינוך, בידור. מידע בנושא: מדיניות, חברה, כלכלה, משק, תרבות, מדע, אמנות וספורט.

תפקידיה של הרשות על פי החוק[2]:

  • קידום היצירה העברית הישראלית.
  • טיפוח אזרחות טובה ולחיזוק ערכי הדמוקרטיה וההומניזם.
  • מתן ביטוי למורשת היהודית וערכיה ולערכי הציונות.
  • מתן ביטוי לתרבות העמים, ליצירה האנושית ולערכי הציוויליזציה לדורותיה.
  • קיום שידורים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסייה הדוברת ערבית, ולקידום ההבנה והשלום עם המדינות השכנות בהתאם למגמות היסוד של המדינה.
  • מתן ביטוי מתאים למגוון התרבותי של החברה הישראלית ולהשקפות השונות הרווחות בציבור.
  • שידור מידע מהימן, הוגן ומאוזן.
  • קיום שידורים להקניית השכלה לכלל הציבור ולאוכלוסיות מוגדרות.
  • קיום שידורים בשפות זרות לעולים חדשים ולתיירים.
  • מניעת שידורים אסורים על פי חוק זה.
  • סימון וסיווג תוכניות טלוויזיה לילדים[4]

מועצת הרשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, מתמנית על פי חוק, בידי הממשלה ועל פי המלצתו של שר התקשורת, לתקופה של 4 שנים. במועצה 15 חברים, כאשר אחד מהם ממונה על ידי הממשלה ליו"ר[5]. המועצה מורכבת מאנשי ציבור בעלי "רקע תרבותי הולם, ניסיון וידע...והבנה למצב החברתי בישראל". תפקידה העיקרי הוא להתוות את קווי הפעולה של הרשות ולפקח על בעלי הזיכיונות. בין היתר, המועצה מאשרת את הצעת התקציב של הרשות וקובעת את כללי הרשות השנייה לפיקוח על הזכיינים.

מבנה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו

תפקידי המועצה וסמכויותיה[2]:

  • התווית קווי הפעולה של הרשות.
  • פיקוח שוטף על ביצוע השידורים על יד בעלי הזכיינות וקיום השירותים שהם נותנים.
  • דיון בכל הצעת תקציב של הרשות לכל שנת כספים ואישורה כפי שהוצעה או בשינויים הנכונים לדעתה.
  • מינוי נציגי הרשות במועצת המנהלים של החברה על פי המלצתו של מנהלה.
  • קביעת לוח המשדרים העונתיים של בעלי הזיכיונות לפי הצעה שהוגשה לה על ידי המנהל.
  • קביעת האזורים לזיכיון לשידורי רדיו (באישור השר).
  • תדון בדוחות אשר יגיש לה מבקר מנהל וועדות המשנה של הרשות ותקבע את מסקנותיה.
  • תגיש לשר כל דו"ח שידרוש.
  • תדון ותחליט בכל עניין שנמצא בעיניה נכון לביצוע תפקידה.

יושבי ראש מועצת הרשות לאורך השנים[3]:

הנהלת הרשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המועצה ממנה את המנכ"ל לתקופה של חמש שנים. בתום תקופה זו היא רשאית להאריך את כהונתו. המינוי באישורם של השר והממשלה[2].

תפקידי המנהל הכללי[2]:

  • הצעת חלוקת יחידות השידור בין בעלי הזיכיון ואישורה מול המועצה.
  • דרישה וקבלת לוח המישדרים מבעלי הזיכיונות. הכנת לוח מישדרים כללי והגשתו למועצה.
  • פיקוח על קיום השידורים על פי חוק.
  • הכנת תקציב לכל שנת כספים והגשתה למועצה.
  • הכנת דוח שנתי על פעולות הרשות והזכיינים למועצה.
  • ייעוץ לבעלי הזיכיונות בכל הקשור לשידורים.
  • קיום סקרים והאזנות על פי מועד ופרסום תוצאותיהם.

המנהל אחראי על הניהול השוטף ולו כל הסמכויות הדרושות לניהול הרשות וליצוגה.

מנכ"לי הרשות לאורך השנים[3]:

בעלי זיכיון[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרף בעלי זיכיון של הרשות השנייה

ערוצי טלוויזיה בעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ערוץ 2[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערוץ 2

בשנת 1986 החל משרד התקשורת בשידורי ניסיון של ערוץ 2 בכל יום למספר שעות, במקביל לחקיקת חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. שידורי הערוץ החלו בשנת 1993 וערוץ 2 הפך לערוץ הטלוויזיה המסחרי הראשון שהופעל בישראל. הרשות השנייה החליטה להעניק זיכיון לשידורים לשלוש זכייניות: א. טלעד ב. קשת ג. רשת. עם הקמת הערוץ השני קמה גם חברת החדשות של הערוץ השני ומומנה על ידי הזכייניות. בשנת 2005 תמה תקופת הזיכיון בת שש השנים והוחלט על מכרז חדש לשתי זכייניות בלבד. הזוכות במכרז היו: רשת וקשת[3] שהמשיכו לשדר בערוץ עד פיצולו ב־1 בנובמבר 2017.

  • טלעד - נוסדה בשנת 1973 על ידי עוזי פלד וחברת דיסקונט ופעלה כחברת הפקות כ 20 שנה. ביולי 1993 קיבלה טלעד זיכיון בערוץ 2. פעילותה כזכיינית בערוץ 2 נמשכה כ 12 שנים, בשנת 2000 טלעד התרחבה ונכנסה לפעילות של שידור רב-ערוצי בכבלים ובלוויין וכיום היא מפיקה 8 ערוצים – 5 מקומיים ו-3 בינלאומיים. בראש בעלי המניות בטלעד הם קבוצת גאון אחזקות, מגוויץ' ישראל בע"מ ועוזי פלד-בע"מ[6].
  • רשת - בנובמבר 1993 הוקמה רשת והחלה להפעיל שידורים בערוץ השני במסגרת זיכיון שניתן לה[7]. בשנת 2005 הוצא מכרז חדש להפעלת הערוץ לתקופה של 10 שנים ונקבע שהוא יופעל על ידי שתי זכייניות ורשת נבחרה להיות אחת מהן. הבעלים העיקריים של רשת (נכון לשנת 2007): פולאר תקשורת, אביב גלעדי, בינו אחזקות וקבוצת שטראוס-עלית[3].
  • קשת - זכיינית ערוץ 2 מראשיתו בשנת 1993. בשנת 2005 הוצא מכרז חדש להפעלת הערוץ לתקופה של 10 שנים ונקבע שהוא יופעל על ידי שתי זכייניות, קשת אחת מהן. הבעלים העיקריים של קשת (נכון לשנת 2005): משה (מוזי) ורטהיים, חיים סבן, שלמה אליהו, מרדכי יונה ואחרים[3].

ערוץ 10[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערוץ 10

"ערוץ 10" (שמו הקודם "ישראל 10") הוקם כערוץ מסחרי והחל לשדר בשנת 2002, בד בבד עם תחילת פעילותה של חברת החדשות של ערוץ 10. הערוץ היה אמור להיות מופעל באמצעות שתי זכייניות אך בשל קשיים אוחדו "ישראל 10" ושידורי עדן. כיום נמצא הערוץ בבעלות אנשי העסקים יוסי מימן (51%) ורון לאודר (25%). הערוץ אמור לממן את פעילותו באמצעות שידור פרסומות אך לאחר שנתו הראשונה נקלע לקשיים כלכליים, עקב "רייטינג" ופרסומות שהיו נמוכים מהצפי. כדי למנוע את התמוטטותו הוכנס הערוץ למצב משפטי של הקפאת הליכים ובוצעו תיקוני חקיקה כדי לאפשר את המשך פעילותו, ואף נמחקו חלק מחובותיו למדינה. ערוץ 10 הביא לגיוון בערוצי הטלוויזיה ואף עזר בהורדת מחירי הפרסומות[3]. הערוץ נקלט בבתי הצופים באמצעות חברת הכבלים ("HOT"), חברת הלוויין ("yes") או באמצעות שידור דיגיטלי קרקעי באנטנה. הערוץ מועבר באופן חופשי גם באמצעות הלוויין עמוס. הערוץ ממשיך לשאת בהפסדים שוטפים (מאז הקמתו) ונכון ל-2012, חובותיו עומדים על סך של 60 מיליון שקל למדינת ישראל, בנוסף לחובות אחרים (המובטחים בערבות אישית של מימן) לקרן אוריגו (30 מיליון שקל) ולקרן לקולנוע (20 מיליון שקל)[8]. הפסדים וחובות אלה עלולים להביא לסגירתו.

הסגנון הרגולטורי של הרשות השנייה למול ערוץ עשר אופיין במחקרים אקדמיים כרך, הסכמי וחסר שיניים, העומד בניגוד גמור לרגולציה המשפטית הפורמלית הסדורה שגובשה לשליטה על שוק הטלוויזיה בחקיקה ראשית, בחקיקת משנה ובתנאי הזיכיון.[9] גישה זו באה לידי ביטוי בחוזים רגולטוריים שערכה הרשות השנייה לאחר ניהולו של משא ומתן עם ערוץ עשר בדבר היקף המחויבויות והחובות שחלו עליו בעבר, וחלים עליו בהווה ובעתיד לבוא.[10] הערוץ שידר תחת זיכיון עד ה-1 ביולי 2017 אז עבר לשדר תחת רישיון.

הרדיו האזורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

רשימת התחנות הפועלות בישראל[11]:

*למעט התחנות המודגשות, אף אחת מהתחנות האזוריות האחרות לא מופצת בשידורי עידן פלוס

בעלי רישיונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קשת 12[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קשת 12

קשת 12 הוא ערוץ מסחרי שהחל לשדר ב-1 בנובמבר 2017 עם פיצול ערוץ 2 ומופעל על ידי קשת שבעבר הייתה אחת מזכייניות הערוץ. את הבקשה לרישיון הגישה קשת ב-31 באוקטובר 2016[12]. ב-26 באפריל 2017 זכתה באפיק 12 לאחר שהציעה את הסכום הגבוה ביותר מבין המתמודדים[13] וב-31 באוקטובר באותה שנה קיבלה את הרישיון[14]. בערוץ משודרות תוכניות שהיו בעבר משודרות בערוץ 2 לצד תוכניות חדשות. בנוסף משודרות בערוץ תוכניות חברת החדשות למשך 3 שנים מיום תחילת השידורים. הערוץ משדר באיכות HD.

רשת 13[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – רשת 13

רשת 13 הוא ערוץ מסחרי שהחל לשדר ב-1 בנובמבר 2017 עם פיצול ערוץ 2 ומופעל על ידי רשת שבעבר הייתה אחת מזכייניות הערוץ. את הבקשה לרישיון הגישה רשת ב-13 באוקטובר 2016[15]. ב-26 באפריל 2017 זכתה באפיק 13 לאחר שהציעה את הסכום השני הגבוה ביותר מבין המתמודדים(אחרי קשת)[16] וב-31 באוקטובר באותה שנה קיבלה את הרישיון[17]. בערוץ משודרות תוכניות שהיו בעבר משודרות בערוץ 2 לצד תוכניות חדשות. בנוסף משודרות בערוץ תוכניות חברת החדשות למשך 3 שנים מיום תחילת השידורים. הערוץ משדר באיכות HD.

ערוץ עשר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערוץ עשר

ערוץ 10 קיבל רישיון ב-28 ביוני 2015[18] למשך 15 שנים והחל לשדר יומיים לאחר מכן תחת הרישיון אולם טרם הוחלט אם יישאר באפיק 10 או יעבור לאפיק אחר. ב-2017 החליטה הרשות השנייה לחייב את הערוץ במעבר לאפיק אחר עם פיצול ערוץ 2. ב-26 באפריל 2017 זכה הערוץ באפיק 14[19] ועבר אליו ב-1 בנובמבר של אותה שנה תוך שהוא שינה את המיתוג שלו ל"עשר" והחל לשדר באיכות HD.

ערוצים מסחריים זעירים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות החוק שעבר בכנסת בעניין שידור חדשות בערוץ 20, אשר כונה "חוק ערוץ 20"[20], הוצאו הערוצים הייעודיים מאחריותה של המועצה לשידורי כבלים ולוויין והועברו לידיה של הרשות השנייה. זאת, על אף ש-2 מתוכם (ערוץ 9 ו-הלא TV) אינם מופצים כלל בפלטפורמת עידן פלוס של הרשות, וגם אין צפי לעלייתם בפלטפורמה בעתיד. כמו כן, בשונה מערוצים 12, 13 ו14 שעושים שימוש בסמל הפרסומות האחיד, ערוצים 20 ו-24 לא עושים שימוש בסמל הפרסומות, ואף לא מחויבים בשינוי מספר האפיק (12 ומעלה), כפי שהיו מחויבים ערוצי הרשות השנייה במקור - או כפי שהם מכונים עתה, "הערוצים הגדולים". בעקבות החלטת הממשלה להפוך את הערוצים הייעודיים ל"ערוצים מסחריים זעירים", בכך מתאפשר לכל אחד מהערוצים (ובפרט לערוץ 20, אשר בזכותו המהלך יצא לפועל) לשדר שידורי חדשות וברודקאסט, כל עוד הערוץ הזעיר עומד בייעוד שלשמו הוא הוקם בעד 51% משידוריו (המשמעות - כל הערוצים הייעודיים עדיין מחויבים לשדר את התכנים הקשורים לנושא הערוץ - 20 יהדות, 24 מוזיקה, 9 שידורים ברוסית והלא TV שידורים בערבית, מינימום 51% מכלל השידורים, ואין איסור לשדר תכנים אחרים במקביל - לדוגמה חדשות, תוכניות ריאליטי, דוקו וכיוצא בזה)[21]. לדוגמה, אם "קשת" תבקש מחברת החדשות לשדר את מהדורת החדשות המשודרת בערוצים 12 ו-13 גם בערוץ 24, והאחרונה תאשר לה, ערוץ 24 יוכל לשדר את מהדורת החדשות המרכזית של חברת החדשות, וכך המהדורה תשודר ב-3 ערוצים במקביל.

ערוץ 9[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערוץ 9

ערוץ 9רוסית: 9 Канал Израиль; בעבר נקרא "ישראל פלוס" - Израиль Плюс) הוא ערוץ טלוויזיה ישראלי בשפה הרוסית. הערוץ משודר באפיק 9 בשידורי הלווין והכבלים מ-2002 ובעבר שודר גם בעידן+.[22]

ערוץ 20[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערוץ 20

ערוץ 20 (נקרא בעבר "ערוץ המורשת") הוא ערוץ טלוויזיה מסחרי ישראלי, המשודר באמצעות חברת הכבלים "HOT", חברת הלוויין "yes" סלקום tv, פרטנר TV או באמצעות ממיר עידן+[23]. הערוץ מועבר גם באופן חופשי, באמצעות לוויין התקשורת "עמוס", באתר האינטרנט ובסלולר.

ערוץ 24[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערוץ 24

ערוץ 24 (נקרא בעבר "ערוץ המוזיקה") הוא ערוץ טלוויזיה ישראלי מבית קשת שמתמקד במוזיקה ישראלית, בנוסף ערוץ 24 משדר גם סרטים וסדרות ישראליים פופולריים.

הלא TV[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הלא TV

הַלָא TVערבית: هلا) הוא ערוץ טלוויזיה ישראלי, המשדר בשפה הערבית. הערוץ החל את שידוריו בשנת 2012.

הסדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כללי האתיקה של הרשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספר סדרות של כללי אתיקה, כשכל אחת מתמקדת בתחום אחר של העשייה התקשורתית. כללי האתיקה עוסקים בשידורי התוכן בערוצי הטלוויזיה המסחרית (ערוץ 2 וערוץ 10) והרדיו האזורי. כללי האתיקה נקבעו על ידי הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו - על פי חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו משנת 1990.

מספר כללי אתיקה[3]:

מנהל הרשות או מי שמונה על ידו הם אלו המופקדים על פיקוח ושמירת כללי האתיקה. על הזכיינים להיוועץ במנהל הרשות ולפעול על פי הנחיותיו. המנהל רשאי לזמן את בעלי הזיכיון לבירור והנחייה לצורך מילויים של הכללים. כל בעל זיכיון מחויב להעביר העתק של הפניות שהגיעו אליו מן הציבור והעתק של תגובותיו לציבור. הפרה של כללי האתיקה היא הפרה של הזיכיון[24].

אכיפת כללי האתיקה על ידי הרשות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות דו"ח מבקר המדינה בשנים 2010 ו-2011, שמצא בין היתר, כי נושא הטלת הקנסות על הזכיינים על ידי הרשות השנייה במקרים של הפרות הכללים הנו אות מתה, הגבירה הרשות בשנת 2012 את פעילותה לאכיפת כללי האתיקה. ביולי 2012 קנסה הרשות השנייה את זכייניות ערוץ 2 ("קשת" - 480,000 ש"ח, ו"רשת" - 540,000 ש"ח) ואת ערוץ 10 (540,000 ש"ח) והחליטה על הורדתן משידור של ארבע תוכניות בגין תוכן שיווקי ואייטמים ששודרו בהן תמורת תשלום, ללא ידיעת הצופים ותוך הטעייתם: (1) "יופי של יום" בהנחיית קרין מגריזו (משודרת על ידי "קשת" בשידורים חוזרים). (2) "בריאות 10" בהנחיית פרופ' רפי קרסו (משודרת בערוץ 10). (3) "משפחה 10" בהנחיית רונית יודקביץ' (שידורים חוזרים בערוץ 10 שתכנן להעלותה מחדש בספטמבר 2012). (4) "לחיות טוב" בהנחיית קובי מחט וקרין מגריזו (משודרת על ידי "רשת").

בכך נחשפה לציבור תופעה שהפכה להיות נהוגה בשנים האחרונות, לפיה המרואיינים בתוכניות טלוויזיה קונים את מקומם תמורת תשלום כספי, בעיקר בתוכניות הבוקר. התשלום מועבר למפיקי התוכנית ואלה מזמינים את המשלם להופיע ולדבר בתוכנית, מבלי שהצופה מודע לכך וסבור כי אותו אדם הוא מומחה בנושא שנבחר והוזמן להופיע בגין כישוריו בלבד. לחקירת התופעה מונה צוות מיוחד על ידי הרשות השנייה, בראשות אילת מצגר, המנהלת הכללית בפועל של הרשות. לאחר שהנושא נבדק במשך חודשיים, הוחלט לנקוט בצעדי הענישה של הורדת התוכניות משידור והטלת קנסות בגין הפרות כללי האתיקה[25].

רגולציה והיבטים משפטיים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיקות של הרשות השנייה ביחס למילוי החובות הרגולטוריות מגלות באופן עקבי פערים משמעותיים בין השידורים "על המסך" לבין דרישות הרגולציה. המצב הנוכחי של זכייני הטלוויזיה, וכך היה מאז שנות התשעים של המאה הקודמת, הוא של ציות-חסר לכללים האמורים.[26] למעשה, מרבית הדיאלוג הרגולטורי בין הרשות השנייה למפוקחים מרוכז לנושא של קיום מחויבויות התוכן, קרי סוגה עילית והפקה מקומית. אחד הכלים המרכזיים של הרשות השנייה הוא רגולציה הסכמית, כלומר קיום משא ומתן לקראת הסכמות רגולטוריות עם מפוקחים ספציפיים, כפי שמתארת במאמרה ד"ר שרון ידין:

"במקומה של אכיפה רגולטורית לאחר הפרות, נקבע לכל אחד מן הזכיינים הסדר ייחודי המעוגן בחוק ומותאם אישית למאפייניהם ויכולותיהם המוצהרות, בעקבות משא ומתן המנוהל בין הרשות השנייה והזכיינים. לאחר המשא ומתן ההארכות עוגנו בתיקוני חקיקה באישורה של הכנסת, מאחר שהרגולטור אינו מוסמך להאריך זיכיון שפג תוקפו. ההסדר בין הרגולטור לזכיינים מפרט את האופן שבו יקיימו הזכיינים את מחויבויותיהם "על המסך", קרי מחויבויות התוכן, בשנים העתידות לבוא, ואת מכסות ההשלמה להן יידרשו בגין הפרות בתקופת הזיכיון שחלפה. באופן דומה מסכימים הצדדים על פריסת חובות ושמיטת חובות פיננסיים הנובעים לזכיינים מדמי התמלוגים ודמי הזיכיון. "תוכניות ההשלמה" מגלמות באופן קבוע נסיגה מתמדת בסטנדרט הרגולטורי הנדרש, כך שבפועל לעולם לא מתמלאת במלואה הדרישה הרגולטורית הסטטוטורית ביחס למכסות סוגה עילית, הפקות מקור, השקעות בקולנוע או תשלומים של דמי זיכיון ודמי תמלוגים"'.[26]

מגוון הכלים הרגולטוריים העומדים לרשותה של הרשות השנייה בתחום האכיפה הוא דל ביותר. אמנם החוק העניק לרשות השנייה סמכות להפעיל כלי אכיפה "קשים" של שלילת זיכיון והשעיית זיכיון אך אלו לא הופעלו מעולם נגד זכיין, אף לנוכח הפרות מהותיות אשר הדין חייב שלילת הזיכיון בגינן.[26] בנסיבות אלו נוצר "מעגל קסמים" של הפרות רגולטוריות הנענות במשא ומתן לקראת חוזה רגולטורי מקל וחוזר חלילה. מחקרים אקדמיים בנושא הציעו כי הרשות השנייה היא למעשה "רגולטור שבוי" באינטרסים של הגורמים המפוקחים, קרי ערוצי הטלוויזיה בעצמם.[9]

כלי נוסף בו נעשה שימוש ברגולציה של שוק הטלוויזיה בישראל הוא כללי גילוי. כך למשל המערכת הרגולטורית שהתפתחה להתאמת משדרי טלוויזיה לילדים מורכבת מארבעה רבדים מרכזיים הנגזרים מתהליך סיווג המשדרים: (1) סימון המשדרים; (2) חסימה טכנולוגית; (3) מגבלה על שעות שידור; (4) איסור שידורים.[4] באופן עקרוני, הסימונים יכולים להיקבע כסימונים גיליים, קרי סימונים המבוססים על חתכי גיל, או כסימונים הערכתיים, קרי סימונים המבוססים ומתייחסים למאפייני התוכן, כגון אלימות, מין וכיוצא בזה. בישראל אומץ המודל הגילני.

הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 2007 הוחלט להקים תחנת רדיו אזורי ביהודה ושומרון. תנועת גוש שלום הגישה עתירה לבג"ץ נגד הכוונה להקים את התחנה, בטענה שאין זה מסמכותה של הרשות השנייה, הואיל והחוק הישראלי אינו חל בשטחים אלה. בעקבות העתירה, הכריז אלוף פיקוד המרכז בשנת 2008 על הקמת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו – איו"ש. גוף זה העניק בפברואר 2009 זיכיון לחברת רדיו"ש שהחלה להפעיל מאז את תחנת הרדיו גלי ישראל.[27]

ביקורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

נציב תלונות הציבור[עריכת קוד מקור | עריכה]

נציב תלונות הציבור של הרשות השנייה מטפל בתלונות ופניות של הצופים בערוץ 2 ובערוץ 10, ושל המאזינים לרדיו האזורי, בכל הנוגע לשידורי הטלוויזיה או הרדיו האזורי אשר כפופים לרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. נציב התלונות נחשב לבלתי תלוי. הוא אינו כפוף לאף גורם ברשות השנייה ופועל ללא כל תלות בגורם מוסדי כלשהו. זאת, לצורך שמירה על מעמדו, הערכתו ויוזמותיו האובייקטיביות. הוא רשאי לבצע חקירות כרצונו ועמדותיו נקבעות על פי שיקול דעתו, בסיוע יועצים. הנציב רשאי לשתף בשיקול הדעת את שר התקשורת בעת טיפול בפניות-ציבור המוגדרות כהפרה יוצאת דופן של החוק או של האתיקה[28].

הציבור מוזמן להפנות תלונות לנציב תלונות הציבור באמצעות הטופס הקיים לשם כך באתר האינטרנט של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו.

בשנת 2017 פורסם כי הייתה עלייה של 25% במספר התלונות שהוגשו לרשות השנייה, שעמד על 3,983 תלונות. בין הנושאים של התלונות ניתן למנות תלונות 74% שעסקו בתוכן טלוויזיוני, 12% עסקו בתוכן רדיופוני ו-14% עסקו בנושאים כלליים. כשליש מהתלונות נמצאו מוצדקות.[29]

דוח מבקר המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דו"ח מבקר המדינה שפורסם במאי 2011 אודות הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו מצא אי הקפדה על החוק בעניין הארכת הזיכיון של ערוץ 10, אכיפה לא אפקטיבית של הפרות על ידי הזכיינים וניהול בעייתי של כספי התמלוגים. עוד מצא הדו"ח כי נושא הטלת קנסות על ידי הרשות הוא אות מתה.[30]

נושאים נוספים שנבדקו בתקופת הביקורת, ממרץ עד אוגוסט 2010, הם הליכי האיתור והמינוי של חברי המועצה ויושב ראשה ושל דירקטורים מטעם הרשות בחברות החדשות של ערוצי הטלוויזיה, בהם נמצאו ליקויים. בנוסף, המבקר העיר לרשות על ניהול כספי התמלוגים שמשלמים למדינה בעלי הזיכיון.[30]

ביקורת ציבורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

באתר ביקורת התקשורת לאטמה נמתחה ביקורת נוקבת על כך שלצורך הגברת הרייטינג, משדרים הערוצים המסחריים תוכן בלתי הולם בשעות שבהן נוהגים גם ילדים לצפות בשידורים, כגון שידור הוצאה להורג ללא משפט בערוץ 10 בשעה חמש אחר הצהריים, וכל זאת מבלי שחברי מועצת הרשות השנייה מבצעים את מלאכת הפיקוח הראויה, משום שהם "מקושרים לבעלי ההון ולא לציבור עליו הם אמורים לשמור"[31].

במהלך חקיקתו של חוק הרשות השנייה חלו שינויים בנוף הישראלי. עקב כך ובהתאם לזאת, החוק אינו תוצר בלעדי של פשרות פוליטיות וגם משקף את הצלחתן של קבוצות לחץ, בעלי אינטרסים וכוח מעולם התקשורת. כמו כן גם השפעה על פוליטיקאים. הגדרת תפקידה של הרשות השנייה הועתקה כמעט במדויק מחוק רשות השידור. ומדיניותה התרבותית והחברתית עוצבה לאורו של אידיאל כור ההיתוך. החוק לא לקח בחשבון את השינויים שחלו בתרבות ובתחום התקשורת ב 30 השנים שחלפו[32]. טלוויזיה מסחרית בפיקוח מסחרי החלה כחידוש מבורך. עם זאת קמות שאלות וסוגיות רבות שמתעוררות יחד עם תחילת פעילותה. כגון: היחס בין מימון מסחרי ואיכות השידורים, מתח ויחסי גומלין בין שיקולים כלכליים ומקצועיים, המעמד וההשלכות של הפרסומת, השלכות ההיבטים הכלכליים של השידור המסחרי[33]. במודל הרשות השנייה יש מערכת בקרה ומעקב שקבע החוק. זו מלווה את השידור מתחילתו ועד סופו. החיבור בין המערכת הציבורית מול הפרטית מסחרית מוליד מערכת לא ברורה. הציפייה לפופולריות מול הציפייה לאיכות מבלבלת. מערכת הבקרה והשידורים מתסכלת. שכן אין בידי הרשות אמצעים לאכוף על הזכיינים ולדרוש מהם לבצע את מה שנדרש במלואו[34]. בכל הקשור לתקשורת דמותו של הגורם הכלכלי נתפסת כשלילית. למרות שהתפתחות השוק החופשי והכלכלה יכולה להעלות את התקשורת. התחרות שומרת שלא יגרם נזק ופועלת גם למען הציבור[35]. עם זאת האם יוכלו בעלי כלי תקשורת פרטי להחליט לסייע למועמד פוליטי מטעמים אישיים? האם קרטל התקשורת יוכל להריץ מועמד לכנסת?[36] נוצר מצב של תלות הדדית של התקשורת בפוליטיקאים ולהפך. מצב אשר דורש מן הפוליטיקאי התעסקות בתקשורת אשר מונעת מהם לבצע את תפקידם בצורה הטובה ביותר. שכן אם לא ישקיעו בתקשורת לא יבחרו שוב לתפקיד. הפתרון המוצע הוא ריסון עצמי הדדי, הפעלת שיקול דעת או יצירת אמנה בין התקשורת לנבחרים[37]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ יזהר טל, דינה עברי-עומר, הרגולציה של שירותי התקשורת האלקטרונית בישראל, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2009
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 2.5 2.6 2.7 חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו-התש"ן-1990
  3. ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 יחיאל . ל, אדוני, ח. ומן, ר.(2007). לקסיקון לתקשורת. תל אביב: למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.
  4. ^ 4.0 4.1 טלי תאני-הררי ושרון ידין, המארג הרגולטורי-חינוכי: סימון תוכניות טלוויזיה בסביבה התקשורתית החדשהמסגרות מדיה 13, 2014
  5. ^ מבקר המדינה - דו"ח שנתי 49 לשנת 1998 ולחשבונות שנת הכספים 1997: "הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו-מועצת הרשות וועדותיה". כתובת האתר: http://www.mevaker.gov.il
  6. ^ אתר טלעד
  7. ^ אתר רשת
  8. ^ נתי טוקר ואמיר טייג, לאודר שוקל למנות עורך מטעמו לערוץ 10 ולקצץ בשכר, דה מרקר, 1 באוגוסט 2012
  9. ^ 9.0 9.1 שרון ידין "קצר בתקשורת: בין אינטרס ציבורי לאינטרס פרטי ברגולציה של ערוץ עשרדין ודברים ח 391 (2015)
  10. ^ שרון ידין רגולציה: המשפט המנהלי בעידן החוזים הרגולטוריים (הוצאת בורסי, התשע"ו - 2016)
  11. ^ מבנה הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
  12. ^ טוקר, נתי (31 באוקטובר 2016). "עוד שלב בפירוק ההיסטורי של ערוץ 2: גם קשת הגישה בקשה לרישיון". TheMarker. בדיקה אחרונה ב-17 בנובמבר 2017. 
  13. ^ טוקר, נתי (26 באפריל 2017). "תשכחו מ-22 ו-10: המספרים החדשים של ערוצי הטלוויזיה - וכמה שילמו על זה קשת וערוץ 10?". TheMarker. בדיקה אחרונה ב-17 בנובמבר 2017. 
  14. ^ רישיונות השידור הוענקו לערוצים, ערוץ 7 (בעברית)
  15. ^ טוקר, נתי (13 באוקטובר 2016). "עוזבים את ערוץ 2: רשת רוצה לעבור לשדר בערוץ חדש ברישיון". TheMarker. בדיקה אחרונה ב-17 בנובמבר 2017. 
  16. ^ טוקר, נתי (26 באפריל 2017). "תשכחו מ-22 ו-10: המספרים החדשים של ערוצי הטלוויזיה - וכמה שילמו על זה קשת וערוץ 10?". TheMarker. בדיקה אחרונה ב-17 בנובמבר 2017. 
  17. ^ רישיונות השידור הוענקו לערוצים, ערוץ 7 (בעברית)
  18. ^ "היסטוריה: ערוץ 10 קיבל רישיון שידורים ל-15 שנה - וואלה! ברנז'ה". וואלה! ברנז'ה (בעברית). בדיקה אחרונה ב-17 בנובמבר 2017. 
  19. ^ טוקר, נתי (26 באפריל 2017). "תשכחו מ-22 ו-10: המספרים החדשים של ערוצי הטלוויזיה - וכמה שילמו על זה קשת וערוץ 10?". TheMarker. בדיקה אחרונה ב-17 בנובמבר 2017. 
  20. ^ החדשות הכנסת אישרה: ערוץ 20 ישדר חדשות, באתר רשת, 20 בפברואר 2018
  21. ^ נתי טוקר, אחרי אישור החוק: ערוץ 20 פרש ממועצת העיתונות, באתר TheMarker‏, 20 במרץ 2018
  22. ^ מירב קריסטל, ערוץ 9 יצא במפתיע מ"עידן פלוס", ynet, ‏18-05-2017
  23. ^ הילה חיימוביץ', מהשבוע: ערוצים חדשים בעידן+, Mako, ‏01-03-2017
  24. ^ שפירא, ע. (1994). "אתיקה עיתונאית בערוץ 2". בתוך: ר, לאל (עורכת) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל (ע"מ 79-82). תל אביב: למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.
  25. ^ ערן סוויסה, נפסלו תוכניות בערוצים 2 ו־10, ישראל היום, 31 ביולי 2012
  26. ^ 26.0 26.1 26.2 שרון ידין, רגולציה של ערוצי טלוויזיה: הפיקוח של הרשות השנייה על ערוץ עשר", (בתוך ספר רגולציה של מכון ון-ליר, ירושלים, 2016) http://hazan.kibbutz.org.il/hafrata%20-2/SharonYadin__Regulating_Channel10_-_Oct_2014.PDF
  27. ^ כתבה באתר הארץ 23.2.2010
  28. ^ נציב תלונות הציבור באתר הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו
  29. ^ כרמית ספיר ויץ, מהאח הגדול ועד שפטל: עלייה במספר התלונות על תכני הטלוויזיה, מעריב, ‏29 באוגוסט 2017
  30. ^ 30.0 30.1 דוד אברהם, דוח המבקר על הרשות השנייה: "השירות שקיבל הציבור נפגע באורח משמעותי", נענע10, 17/05/2011
  31. ^ יוסי דורפמן, רצח בחמש בערב: הרגולטור ישן והערוצים המסחריים סוחרים במוות, באתר לאטמה, 15 באוגוסט 2012
  32. ^ גורן, ד. (1994) השילוב בין "טלוויזיה מסחרית לבין פיקוח ציבורי". בתוך: ר, לאל (עורכת) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל (ע"מ 52-55). תל אביב: למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.
  33. ^ לאל, ר. (1994) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל. ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה.
  34. ^ שי, נ. (1994). "ערוץ 2-עד לכאן ומכאן". בתוך: ר, לאל (עורכת) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל (ע"מ 38-51). תל אביב: למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.
  35. ^ תדמור, ד. (1994). "דיון". בתוך: ר, לאל (עורכת) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל (ע"מ 82). תל אביב: למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.
  36. ^ בגין, ב. (1994) "פאנל". בתוך: ר, לאל (עורכת) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל (ע"מ 131-134). תל אביב: למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.
  37. ^ חזן, נ. (1994) "הפוליטיקאים והעשיה הפוליטית בעידן של תחרות תקשורתית ובחירות מקדימות". בתוך: ר, לאל (עורכת) כינוס –שנה אחת –ערוץ 2-טלוויזיה מסחרית בישראל (ע"מ 135-137). תל אביב: למשכל- הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד.