אימרה נוג'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אימרה נוג'
פסלו של אימרה נוג' בכיכר הקדושים המעונים (Vértanúk tere) בבודפשט

אימרה נוג'הונגרית: Nagy Imre; אלפבית פונטי בינלאומי: /imrɛ nɒɟ/) (נולד ב־7 ביוני 1896, הוצא להורג ב־16 ביוני 1958) היה פוליטיקאי קומוניסטי הונגרי, ראש ממשלת הונגריה בשנים 19531956 ובשנת 1956. ממנהיגי המרידה בהונגריה בשנת 1956.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוג' נולד בקאפושוואר שבהונגריה למשפחת איכרים, והוכשר כנפח, בטרם הצטרף לצבא האימפריה האוסטרו-הונגרית במלחמת העולם הראשונה. הוא נפל בשבי רוסיה ובעת המהפכה הרוסית שהה בשבי, הושפע מן האירועים והפך לקומוניסט. בשנת 1919 שב מן השבי והיה בין אנשיו של בלה קון אשר הקימו רפובליקה סובייטית קצרת ימים בהונגריה. ב-1929 עבר לברית המועצות שם היה מעורב במחקר חקלאי, וכן פעל במסגרת האגף ההונגרי של הקומינטרן.

נוג' שהה ברוסיה במהלך הטיהורים הגדולים בהם נרצחו רבים מן הקומוניסטים ששהו בגלות בארץ זו, ובהם בלה קון, אולם התמזל מזלו והוא שרד את הטיהורים.

לאחר כיבוש הונגריה על ידי הרוסים במלחמת העולם השנייה, בשנת 1944 שב נוג' להונגריה ושירת כשר החקלאות בממשלות שהוקמו בשנים אלו, שהיו בתחילה קואליציה של מספר מפלגות, בהן "מפלגת האיכרים הזעירים", ולאחר מכן עברו לשליטה קומוניסטית מלאה. במסגרת זו הפך נוג' מומחה לבעיות הרווחה של המגזר החקלאי בהונגריה.

תחילת שנות החמישים בהונגריה הייתה זמן שלטונו של הרודן הקומוניסטי מתיאש ראקושי, אשר הקים בהונגריה "רפובליקה עממית" על פי הדגם הסטליניסטי, המבוססת על טיהורים בשורות המפלגה ומחוצה לה, קולקטיביזציה כפויה ומשטרה חשאית פעילה. משטר זה התערער עם מותו של סטלין בשנת 1953. לחץ מבפנים ומבחוץ, ודרישה לרפורמות, הביאו לכך שראקושי מסר את תפקיד ראש הממשלה לנוג', בעוד הוא שומר לעצמו את התפקיד החשוב של מזכיר ראשון של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית ("מפלגת העובדים ההונגרית").

בשנותיו של נוג' בתפקיד (19531955) הוא הבטיח רפורמות כלכליות וחברתיות, אך הן התאפיינו במיוחד במאבקי כוח בין האגף הרפורמיסטי שבראשו עמד לבין האגף הסטליניסטי, שבראשו עמד ראקושי. בשנת 1955 גברה ידו של האגף הסטליניסטי, ונוג' הודח ממשרותיו. תחילה, בפברואר 1955 הודיעו בעיתונות שנוג' חולה במחלת לב[1]. לאחר מכן, במרץ 1955 גינתה המפלגה הקומוניסטית ההונגרית את נוג' כמי שהוליך שולל את העם ההונגרי בסיסמאות דמגוגיות[2] והזניח את התעשייה הכבדה[3]. ב-18 באפריל 1955 הודח נוג' ממשרת ראש הממשלה ומהפוליטבירו של המפלגה הקומוניסטית[4] וב-19 במאי 1955 התפטר מתפקידו כסגן נשיא המועצה הלאומית של המפלגה השלטת בהונגריה[5]. בסוף 1955 גורש נוג' מהמפלגה הקומוניסטית[6]. במשך זמן מה עסק בהוראה ופרש מפעילות ציבורית.

ביולי 1956 כששב ראקושי מברית המועצות ומצא תסיסה נגדו, הוא האשים בכך את נוג' וחבורותו[7]. החלפתו של ראקושי בארנו גארו בסוף יולי 1956 העלתה את האפשרות של שובו של נוג' לקדמת הבמה[8]. באוגוסט הוזמן נוג' על ידי גארו לשוב למפלגה הקומוניסטית[9]. באוקטובר 1956 הופיע נוג' כ"אדם פרטי" בהלוויה הממלכתית שנעשתה לרייק לאחר שטוהר מההאשמות נגדו[10]. ב-14 באוקטובר 1956 פרסמה המפלגה הקומוניסטית הודעת טיהור על נוג', בו נקבע שההאשמות נגדו נבעו מדעות קדומות של ראקושי[11].

בהפגנות הסטודנטים באוקטובר 1956 בדרישה לרפורמות בהונגריה, העלו הסטודנטים את הדרישה להשבת נוג' לראשות הממשלה[12]. דרישה זאת נתמלאה, במקביל לתחילת דיכוי ההפגנות על ידי הצבא האדום, שהביא לפרוץ המרד ההונגרי[13]. ממשלתו של נוג' ניצבה בין הפטיש לסדן, בין דרישותיהם של המורדים לרפורמות מקיפות, ובין לחץ סובייטי אגרסיבי. נוג' הכריז על סיום המשטר החד-מפלגתי, ועל הקמת ממשלה זמנית רב מפלגתית שכללה נציגים מן המפלגות הישנות אשר פורקו בהוראת המשטר הקומוניסטי, אנשים כקרדינל מינדסנטי, או ראש הממשלה והנשיא לשעבר זולטן טילדי, שהיו מזוהים עם ההתנגדות למשטר הקומוניסטי[14]. ב-1 בנובמבר 1956 הוא הכריז על פרישתה של הונגריה מברית ורשה, וקרא לעזרה מדינות המערב[15]. ב-3 בנובמבר 1956 הציג את ממשלתו הרב מפלגתית[16].

ב-4 בנובמבר 1956 פלשו הסובייטים להונגריה בכוח גדול כדי לדכא את המרידה, ב"הזמנתו" של יאנוש קאדאר, שר החוץ בממשלתו של נוג', שהפך לעושה דברם של הרוסים. נוג' ועמו רבים מאנשי ממשלתו חיפשו מקלט מדיני בשגרירות יוגוסלביה, שם שהו עד 22 בנובמבר. הם יצאו מן השגרירות מרצונם לאחר שהובטח להם כי לא יאונה להם כל רע. ההבטחה הופרה באופן מיידי. נוג' ואנשיו נעצרו[17], נשלחו לרומניה (כדי להרחיקם ממוקד המרידה שעדיין לא דוכאה באופן סופי), ולאחר מכן הוחזרו לבודפשט, שם נשפטו במשפט חשאי והוצאו להורג ביוני 1958[18].

נוג' ואנשיו נקברו בפינה מרוחקת בבית הקברות העירוני בבודפשט, ולא הורשתה גישה לקברם עד שנת 1989. במשך הזמן בו לא הורשתה גישה לקברו של נוג' או העלאת זכרו, היה מצוי לוח זיכרון המציין את מותו בבית הקברות פר לשז בפריז. בשנת 1989 טוהר שמו של נוג', והוא נקבר מחדש בהלוויה ממלכתית. כיום מצוי בסמוך לקברו פעמון, ולצדו חרוטה כתובת בלטינית, הונגרית, גרמנית ואנגלית - "אני קורא לחיים, אני מתאבל על המתים, אני רודף אחר הברקים".

בשנים 2003 ו־2004 צילמה הבמאית ההונגרייה מרטה מסרוש סרט על חייו של אימרה נוג' לאחר המרד, שנקרא "המת שלא נקבר".

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אימרה נוג' בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שינויים בממשלת הונגריה, על המשמר, 21 בפברואר 1955
  2. ^ סימני "טיהור" בהונגריה, הבוקר, 10 במרץ 1955
  3. ^ פאול ברטון, נאגי בעקבות מאלנקוב, זמנים, 25 במרץ 1955
  4. ^ ראש ממשלת הונגריה הודח והוצא מהנהגת המפלגה, מעריב, 18 באפריל 1955
  5. ^ נאגי התפטר מנשיאות החזית, למרחב, 20 במאי 1955
  6. ^ נאגי הוצא מהמפלגה הקומוניסטית?, למרחב, 30 בינואר 1956
  7. ^ ראקושי ניצח אח יריביו, מעריב, 8 ביולי 1956
  8. ^ ראקושי ־ פארקאש ־ גארו, למרחב, 27 ביולי 1956
  9. ^ נאג'י הוזמן לחזור למפלגה הקומוניסטית, למרחב, 19 באוגוסט 1956
  10. ^ קבורתם השניה של מנהיגי הונגריה שנקברו בפעם הראשונה ב"טעות", חרות, 8 באוקטובר 1956
  11. ^ נאג'י טוהר בהונגריה, למרחב, 15 באוקטובר 1956
  12. ^ דרישות הסטודנטים ההונגרים, שערים, 25 באוקטובר 1956
  13. ^ מטוסי סילון סוביטיים, למרחב, 25 באוקטובר 1956
  14. ^ נאג': בהונגריה תקום ממשלה קואליציונית, על המשמר, 31 באוקטובר 1956
  15. ^ נאגיי תובע ביטול חוזה וארשה ומשטר כיבוש של 4 מעצמות, למרחב, 2 בנובמבר 1956
  16. ^ נאג'י הקים ממשלת לאומית, למרחב, 4 בנובמבר 1956
  17. ^ יוגוסלביה מאשימה את בריה"מ בחטיפת אימרה נוג' ו-43 מלוויו בהוגגריה, הבוקר, 25 בנובמבר 1956
  18. ^ הזדעזעות לחיסול נוג' וחבריו, דבר, 18 ביוני 1958