מקלט מדיני
מקלט מדיני הוא מושג משפטי עתיק יומין, שעיקרו זכויות אדם הנרדף בגלל דעותיו הפוליטיות או אמונותיו הדתיות ממדינתו ועתיד לקבל הגנה מרשות ריבונית אחרת, ממדינה זרה, או מהכנסייה (בימי הביניים). מקלט מדיני פוליטי שונה מהגירת פליטים מודרנית בה מתרחשת נהירה מאסיבית של אוכלוסייה, בעוד במקלט מדיני מדובר בזכותם של יחידים, מבקשי מקלט מדיני, אשר בדרך כלל ניתנת תוך התייחסות לגופו של כל אדם. עם זאת, עשויה להיות ביניהם חפיפה, שכן כל פליט עשוי לדרוש לקבל מקלט מדיני על בסיס אישי. מקורה של זכות זו בעיקר בזמן המודרני על אף שניצניה נראו כבר אצל המצרים, היוונים והעברים.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]עמים רבים בעת העתיקה, ובהם המצרים, היוונים והעברים, הכירו בזכות למקלט על רקע דתי ומוסרי. זכות זו העניקה לעיתים קרובות הגנה לפושעים או לאנשים שהואשמו בפשע מפני ענישה ועשיית דין עצמי, באמצעות מתן מחסה במקומות קדושים (ערי מקלט אצל העברים, למשל).
בימי הביניים אימצה הכנסייה הנוצרית את עקרון המקלט. בשנת 511, במסגרת מועצת אורליאן (Council of Orléans) ובנוכחות המלך כלוביס הראשון, נקבע כי מקלט יינתן לכל אדם שימצא מחסה בכנסייה, ברכוש הכנסייה או בביתו של בישוף, הגנה שחלה גם על רוצחים וגנבים. באנגליה התפתחה מערכת מקובלת של מקלט כנסייתי; למבקש המקלט הוענקו 40 ימים במסגרתם היה עליו להחליט אם להסגיר את עצמו לרשויות החילוניות ולעמוד למשפט, או להודות באשמתו, לוותר על רכושו ולצאת לגלות לצמיתות מחוץ לממלכה. מערכת זו באנגליה בוטלה סופית על ידי המלך ג'יימס הראשון בשנת 1623.
בעת החדשה המוקדמת החלו מדינות באירופה להעניק חסות לאינטלקטואלים, אנשי דת ופילוסופים נרדפים. רנה דקארט מצא מקלט בהולנד, וולטר נמלט לאנגליה, ותומאס הובס זכה להגנה בצרפת. זכות המקלט הפכה בהדרגה מזכות דתית כנסייתית לזכות פוליטית שהוענקה על ידי מדינות ריבוניות.
מקלט מדיני במשפט הבין-לאומי המודרני
[עריכת קוד מקור | עריכה]הזכות למקלט מדיני עוגנה בסעיף 14 להכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם של עצרת האו"ם משנת 1948, הקובע כי "כל אדם זכאי לבקש ולמצוא בארצות אחרות מקלט מרדיפות".
הבסיס החוקי המודרני למקלט מדיני מוסדר באמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 ובפרוטוקול הנוסף לה משנת 1967. אמנה זו מגדירה פליט כאדם הנמצא מחוץ למדינתו ואינו יכול או אינו רוצה לחזור אליה בגלל "פחד מבוסס היטב להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקבוצה חברתית מסוימת או להשקפה פוליטית". עיקרון יסוד הנובע מאמנה זו הוא עקרון האי-החזרה, המעוגן בסעיף 33 לאמנה ומונע גירוש של מבקש מקלט למדינה שבה נשקפת סכנה לחייו או לחירותו, למעט במקרים חריגים של איום ביטחוני או פלילי חמור.
מקלט מדיני במדינות נבחרות
[עריכת קוד מקור | עריכה]האיחוד האירופי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מדיניות המקלט של מדינות האיחוד האירופי התגבשה באופן משותף החל משנות ה-90, על רקע יישום אמנת שנגן שביטלה את מעברי הגבול הפנימיים ביבשת. במטרה למנוע ממבקשי מקלט להגיש בקשות מקבילות במספר מדינות לאחר שנדחו באחת מהן, התקבלה תקנת דבלין ויושמה מערכת זיהוי טביעות האצבע Eurodac. באחריותה של כל מדינה חברה לבחון ולהעניק את המקלט בשטחה. בשנת 2023 התקבלו ברחבי האיחוד האירופי למעלה מ-1.1 מיליון בקשות למקלט, ושיעור האישור הכולל להענקת מעמד פליט או הגנה משלימה עמד על 43%[1].
ארצות הברית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ארצות הברית מעניקה זכויות מקלט ליחידים בהתאם לדין הבין-לאומי והחוק הפדרלי. קיימים שני מסלולים עיקריים לבקשת מקלט במדינה: בקשה אקטיבית המיועדת לאנשים שאינם נמצאים בהליכי הרחקה מהמדינה, ובקשה הגנתית לאלו המשתמשים בבקשת המקלט כהגנה מפני הליכי גירוש. חוק הפליטים האמריקאי משנת 1980 קבע את המסגרת המשפטית לקליטת מבקשי מקלט. לפי נתוני משרד המשפטים האמריקאי, בשנת 2023 הוגשו 478,885 בקשות למקלט מדיני. באותה שנה אושרו 31,630 בקשות (שיעור אישור של 14.40%), בעוד 15.67% מהבקשות נדחו, ו-8.98% נסגרו מנהלית; 937,611 בקשות נותרו תלויות ועומדות במערכת[2][3].
צרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]צרפת הכירה בזכות למקלט כבר בחוקה משנת 1793, אשר הצהירה על מתן מקלט ל"זרים שגורשו ממולדתם למען החירות". הזכות למקלט מובטחת כיום במבוא לחוקת 1958 ומנוהלת על ידי המשרד הצרפתי להגנה על פליטים וחסרי אזרחות (OFPRA). על מנת לייעל את המערכת, מנהלת ממשלת צרפת "רשימת מדינות בטוחות"; אם מבקש המקלט מגיע ממדינה הנכללת ברשימה זו, בקשתו נבחנת בהליך מזורז, תוך הפחתת הסיוע הסוציאלי בתקופת ההמתנה. לשם המחשה, מתוך 35,000 בקשות שהוגשו בצרפת בשנת 2006, אושרו 7,000 בקשות.
הממלכה המאוחדת
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה ה-19 העניקה בריטניה מקלט מדיני לפעילים פוליטיים ולנרדפים רבים מאירופה, ביניהם הוגים וחברים בתנועות סוציאליסטיות, דוגמת קרל מרקס. עם זאת, בעקבות אירועי טרור ואלימות מצד קבוצות אנרכיסטיות בתחילת המאה ה-20 (כגון המצור על רחוב סידני ב-1911), החלה בריטניה לצמצם ולהגביל משמעותית את מתן זכות המקלט בשטחה.
רוסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממשלת רוסיה העניקה במאה ה-21 מקלט מדיני למספר אישים בולטים שפעלו נגד ממשלותיהם. המדליף האמריקני מהסוכנות לביטחון לאומי אדוארד סנודן קיבל מקלט מדיני ברוסיה ב-1 באוגוסט 2013, ומאוחר יותר אושרה שהייתו לטווח ארוך יותר. במקרה אחר, ב-27 בפברואר 2014, העניקה רוסיה אישור שהייה לנשיא אוקראינה לשעבר ויקטור ינוקוביץ', לאחר שנמלט מארצו בעקבות אירועי יברומאידן.
ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בישראל, סוגיית המקלט המדיני והיחס לפליטים מורכבת ועולה במספר רב של הקשרים פוליטיים וחברתיים. החל מאמצע שנות האלפיים גדלה משמעותית כמות הבקשות למקלט מדיני מצד אזרחי סודאן ואריתריאה שהסתננו לישראל, רבים מהם על רקע רצח העם בדארפור ומשטרו הרודני של איסאייס אפוורקי באריתריאה. הטיפול בבקשות מקלט אלו מצד הרשויות בישראל ידע עיכובים רבים וסחבת מנהלית. במקרה פוליטי שונה, בשנת 2008 נמלט חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה מישראל וביקש מקלט מדיני בקטר לאחר שהתנהלה נגדו חקירה בחשד לעבירות ביטחוניות חמורות וריגול[4].
אוסטרליה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אוסטרליה מעניקה מקלט במסגרת אשרות הגנה הומניטריות. סוגיית המקלט באוסטרליה עולה לרוב בהקשר של מדיניות הגירה קפדנית, אך המדינה מתערבת ומעניקה מחסה בנסיבות של רדיפה מובהקת. ב-10 במרץ 2026 העניקה ממשלת אוסטרליה אשרות הומניטריות וסיפקה מקלט מדיני לחמש שחקניות מנבחרת כדורגל הנשים של איראן, ובהן קפטנית הנבחרת זאהרה גנבארי. השחקניות סירבו לשיר את ההמנון האיראני כצעד מחאה טרם משחק הפתיחה שלהן במסגרת אליפות אסיה שנערכה באוסטרליה, ובעקבות כך זכו לאיומים וכונו "בוגדות" על ידי גורמי תקשורת ומשטר באיראן. עקב החשש המיידי לחייהן, הן חולצו ממלונן למקום מסתור בטוח על ידי המשטרה הפדרלית האוסטרלית. מתן האשרות הושלם בתוך שעות, במבצע מתוקשר שלווה בקריאה פומבית מצד נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לראש ממשלת אוסטרליה אנתוני אלבניזי למנוע את החזרתן לסכנה[5][6].
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- איציק וולף, סחבת בטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל, באתר News1 מחלקה ראשונה, 20 במאי 2008
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ "EU received over 1.1 million asylum applications in 2023". European Union Agency for Asylum. בפברואר 2024.
{{cite web}}: (עזרה) - ↑ "Executive Office For Immigration Review, Adjudication Statistics, Total Asylum Applications" (PDF). U.S. Department of Justice. 2023.
- ↑ "Asylum Decision Rates, Adjudication Statistics" (PDF). U.S. Department of Justice. 2023.
- ↑ צבי יחזקאלי, חדשות 10, דיווח: בשארה ביקש מקלט מדיני בקטאר, באתר nana10, 10 באפריל 2007
- ↑ "Australia grants asylum to 5 members of the Iranian women's soccer team". Associated Press. 10 במרץ 2026.
{{cite news}}: (עזרה) - ↑ "'They are safe here': five Iranian women footballers granted humanitarian visas in Australia". The Guardian. 10 במרץ 2026.
{{cite news}}: (עזרה)
