אינגה שול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אינגה שול
Inge Scholl
אין תמונה חופשית
לידה 11 באוגוסט 1917
אינגרשיים, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 4 בספטמבר 1998 (בגיל 81)
גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה אוניברסיטת מינכן עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע סופרת, לוחמת מחתרת עריכת הנתון בוויקינתונים
השקפה דתית לותרניזם עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Otl Aicher עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה מסדר ההצטיינות של באדן-וירטמברג עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אינגה איכר-שולגרמנית: Inge Aicher-Scholl‏; 11 באוגוסט 19174 בספטמבר 1998) הייתה סופרת, מחנכת ופעילת שלום גרמנית. ספרה "הוורד הלבן" הפך לרב-מכר שעיצב את הזיכרון אודות קבוצת המחתרת של אחיה ואחותה, הנס וסופי שול.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אינגה נולדה ב-11 באוגוסט 1917 בעיר אינגרשיים שבקיסרות הגרמנית. אביה היה רוברט שול - ראש עיריית אינגרשיים. אמה הייתה מגדלנה מילר (1881-1958). היא הייתה בתם הבכורה. היו לה חמישה אחים קטנים: הנס, אליבת, סופי, ורנר ומתילדה (נפטרה בגיל שנה). ב-1920 נבחר אביה כראש עיריית פורכטנברג והמשפחה עברה לשם.[1] בתפקיד זה הוא החזיק עד 1930, ואז עברה המשפחה ללודוויגסבורג ובשנת 1932 לאולם, שם הקים רוברט חברת מס וחשבונאות.[2]

לאחר שעלתה המפלגה הנאצית לשלטון, התלהב ממנה הנס, ועד מהרה סחף אחריו את כל אחיו ואחיותיו. הבנים היו חברים בהיטלריוגנד, והבנות ב"ליגת הנערות הגרמנית" (Bund Deutscher Mädel). רוברט לעומת זאת, היה מתנגד חריף לנאציזם, ונהג לנהל ויכוחים ארוכים על כך עם ילדיו. על פי עדותה של אינגה, במהלך יום המפלגה בנירנברג בנובמבר 1935, קיבל הנס את הכבוד לשאת את דגל ההיטלריוגנד במצעד. עם זאת, במהלך הכנס הוא חווה משבר שגרם לו לעבור מתומך בנאציזם למתנגד לו.[3] בעקבותיו של הנס, הפכו גם שאר האחים לשונאי הנאציזם. ורנר והנס הצטרפו לקבוצת נוער מחתרתית שכונתה "1.11.1929" (על שם התאריך שבו הוקמה). הקבוצה הייתה מיועדת לבנים בלבד, כך שהבנות לא יכלו להצטרף. עם זאת, כאשר נודע לשלטונות שהנס עומד בראש הסניף של הקבוצה באולם, הם החליטו להעניש באופן קולקטיבי את כל משפחת שול. בסוף נובמבר 1937, נלקחו הנס, ורנר, סופי ואינגה למעצר. הבנות שוחררו כמעט מיד, וורנר זמן קצר לאחר מכן. הנס נותר במעצר ארבעה שבועות ושוחרר רק תודות להתערבות ידידיו.[4] האירוע הפך את משפחת שול כולה למתנגדת חריפה לנאצים. בסופו של דבר ייסדו הנס וסופי, ללא ידיעת הוריהם, את מחתרת הסטודנטים "הוורד הלבן". סופי והנס ניסו לגייס גם את אינגה למחתרת, אולם היא כלל לא הייתה מוכנה להקשיב להם.[5] עם זאת, היא סייעה באופן עקיף להנס, וזמן קצר לפני מעצרו קיבלה הודעה מאחד מחברי המחתרת להזהיר אותו, אולם לא הצליחה להעביר את ההודעה.[6]

ב-22 בפברואר 1943 התגלתה פעילותם המחתרתית של הנס וסופי, ושניהם הוצאו להורג. אינגה ושאר המשפחה נעצרו ונחקרו, אולם שוחררו. חמישה ימים לאחר מכן נידון רוברט ל-18 חודשי מאסר בגין האזנה לשידורי הרדיו של האויב. ב-1952 נישאה אינגה למעצב הגרפי אוטו "אוטל" איכר, אשר היה חבר טוב של ורנר והנס. יחד עמו היא הקימה את בית הספר לעיצוב של אולם (בגרמנית: Hochschule für Gestaltung (HfG Ulm)) במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 היא הייתה פעילה מאוד בתנועות שלום. היא פרסמה שלושה ספרים על אחיה ואחותה. ספרים אלו משמשים כמקור חשוב לחייהם המוקדמים של הנס וסופי והנסיבות שהובילו אותם להתנגד לנאציזם, אולם ניכר שאינגה בדתה סיפורים מלבה כדי להבליט את גבורתם של אחיה.[7] ספר ביכוריה "הוורד הלבן" מ-1952 נמכר במיליוני עותקים ונדפס מדי שנה במהדורה חדשה (רבות מהן בהיקף של כמיליון כרכים בכל אחת) עקב הביקוש הרב. הוא הציג לציבור את פועלם של הנס וסופי והפך לספר קאנוני בגרמניה. עד 2000 הוא תורגם לשתים-עשרה שפות.[8]

לוח זיכרון לזכרה של אינגה שול

שול נפטרה ב-4 בספטמבר 1998 בגיל 81.

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Die weiße Rose. S. Fischer Verlag, 1952
  • Sippenhaft. Nachrichten und Botschaften der Familie in der Gestapo-Haft nach der Hinrichtung von Hans und Sophie Scholl. Fischer Verlag, 1993, ISBN 978-3-10-000409-3
  • Eva – Weil du bei mir bist, bin ich nicht allein. Direktverlag, Riedhausen, 1996, ISBN 3-925295-18-6

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אינגה שול בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Spitz, René (25 במאי 2002). The Ulm School of Design: A View Behind the Foreground. Edition Axel Menges. עמ' 40. ISBN 3-932565-17-7. 
  2. ^ דני אורבך, ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר, ידיעות ספרים, 2009. עמ' 153.
  3. ^ דני אורבך, ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר, ידיעות ספרים, 2009. עמ' 156.
  4. ^ דני אורבך, ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר, ידיעות ספרים, 2009. עמ' 159.
  5. ^ מרכז המחקר של הוורד הלבן
  6. ^ דני אורבך, ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר, ידיעות ספרים, 2009. עמ' 179.
  7. ^ דני אורבך, ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר, ידיעות ספרים, 2009. עמ' 171.
  8. ^ Joanne Sayner, Women Without a Past?: German Autobiographical Writings and Fascism. Rodopi, 2007. עמ' 79.‏ Simone König, Die Gedenkveranstaltungen zur Erinnerung an den Widerstand der Weißen Rose an der Ludwig-Maximilians-Universität München von 1945 bis 1968. Herbert Utz Verlag, 2017. עמ' 27.