רוברט שול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רוברט שול
רוברט שול
רוברט שול
לידה 13 באפריל 1891
מינהארט, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 25 באוקטובר 1973 (בגיל 82)
שטוטגרט, גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי, כלכלן, לוחם מחתרת עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה All-German People's Party עריכת הנתון בוויקינתונים
הלורד ראש העיר
9 ביוני 1945–1948
(כשנתיים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

רוברט שולגרמנית: Robert Scholl‏; 13 באפריל 1891 - 25 באוקטובר 1973) היה פוליטיקאי גרמני מתנגד לנאציזם. הוא היה ראש עיריית אינגרשיים בין השנים 19171920, ראש עיריית פורכטנברג בין השנים 1920–1930 וראש עיריית אולם בין 19451948. עם זאת, את עיקר פרסומו הוא קנה כאביהם של הנס וסופי שול.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שול נולד ב-13 באפריל 1891 במינהארט שבקיסרות הגרמנית. במהלך מלחמת העולם הראשונה, הוא התגייס לחיל הרפואה בצבא הקיסרות הגרמנית, ובתקופה זו פגש את מגדלנה מילר (1881-1958), ונישא לה ב-1917.[1] באותה שנה נבחר שול לתפקיד ראש עיריית אינגרשיים. הוא החזיק בתפקיד עד 1920 עת התמנה לראש עיריית פורכטנברג.[2] בתפקיד זה הוא החזיק עד 1930. היו להם שישה ילדים: אינגה, הנס, אליבת, סופי, ורנר ומתילדה (נפטרה בגיל שנה). ב-1930 עברה המשפחה ללודוויגסבורג ובשנת 1932 לאולם, שם הקים שול חברת מס וחשבונאות.[3]

לאחר שעלתה המפלגה הנאצית לשלטון, התלהב ממנה הנס, ועד מהרה סחף אחריו את כל אחיו ואחיותיו. רוברט לעומת זאת, היה מתנגד חריף לנאציזם, ונהג לנהל ויכוחים ארוכים על כך עם הנס. בעיניו של רוברט היה היטלר "נוכל אשר עתיד לגרור את כל העם הגרמני אל התהום." עם זאת, בהיותו ליברלי, הוא האמין שיש לתת לילדיו חירות לבחור את דרכם ולפיכך לא כפה עליהם להתרחק מהנאצים.[4] במהלך יום המפלגה בנירנברג בנובמבר 1935, קיבל הנס את הכבוד לשאת את דגל ההיטלריוגנד במצעד. עם זאת, במהלך הכנס הוא חווה משבר שגרם לו לעבור מתומך בנאציזם למתנגד לו.[5] בעקבותיו של הנס, הפכו גם שאר האחים לשונאי הנאציזם. רוברט עודד אותם כאשר סיפר להם על מחנות הריכוז שמפעיל המשטר. כאשר ילדיו ניסו לטעון שאולי היטלר לא יודע על המחנות, התפרץ עליהם רוברט בזעם: "ואיך הוא לא יודע, כאשר [המחנות] עומדים על תלם כבר שנים, וידידיו הקרובים ביותר הקימו אותם? מדוע לא השתמש בסמכותו כדי לבטל אותם מיד?".[5]

מושפעים מהטפותיו של רוברט, ורנר והנס הצטרפו לקבוצת נוער מחתרתית שכונתה "1.11.1929" (על שם התאריך שבו הוקמה). הקבוצה הייתה מיועדת לבנים בלבד, כך שהבנות לא יכלו להצטרף. עם זאת, כאשר נודע לשלטונות שהנס עומד באש הסניף של הקבוצה באולם, הם החליטו להעניש באופן קולקטיבי את כל משפחת שול. בסוף נובמבר 1937, נלקחו הנס, ורנר, סופי ואינגה למעצר. הבנות שוחררו כמעט מיד, וורנר זמן קצר לאחר מכן. הנס נותר במעצר ארבעה שבועות ושוחרר רק תודות להתערבות ידידיו.[6] האירוע הפך את משפחת שול כולה למתנגדת חריפה לנאצים. בסופו של דבר ייסדו הנס וסופי, ללא ידיעת הוריהם, את מחתרת הסטודנטים "הוורד הלבן". ב-1942 נידון רוברט לארבעה חודשי מאסר לאחר שאחת ממזכירותיו שמעה אותו מדבר נגד היטלר.[7] סופי, שרצתה לנחם אותו, הגנבה לתאו את אחד מהעלונים שהיא ואחיה פרסמו נגד הנאצים. רוברט התלהב מאוד מהעלון, אולם מיהר לשאול: "סופי, אני מקווה שאת לא מעורבת בדברים האלה". סופי מיהרה להשיב: "איך עלה הדבר על דעתך... לי אין שום קשר לזה".[8] ב-22 בפברואר 1943 התגלתה פעילותם המחתרתית של הנס וסופי, ושניהם הוצאו להורג. חמישה ימים לאחר מכן נידון רוברט ל-18 חודשי מאסר בגין האזנה לשידורי הרדיו של האויב.

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, שימש רוברט שול כראש עיריית אולם מ-1945 עד 1948. הוא היה חבר בפרלמנט של באדן-וירטמברג. ב-1952 ייסד שול יחד עם גוסטב היינמן מפלגה פוליטית החדשה, מפלגת העם הגרמנית (GVP). בין חברי המפלגה נמנו יוהאנס ראו, לימים נשיא גרמניה וארהרד אפלר, לימים השר לשיתוף פעולה כלכלי של גרמניה. המפלגה תמכה במשא ומתן עם ברית המועצות במטרה לאחד את גרמניה ולהפוך אותה לנייטרלית בין הגוש המערבי לגוש המזרחי, אך ה-GVP לא הצליחה למשוך רבים מהבוחרים. ב-1957 פיזרו שול והיינמן את המפלגה.[9] שול נפטר בשטוטגרט ב-25 באוקטובר 1973 בגיל 82.

בסרט משנת 2005 - "סופי שול - הימים האחרונים", מגולם רוברט שול בידי יורג הופ.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא רוברט שול בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Axelrod, Toby (פברואר 2001). Hans and Sophie Scholl: German Resisters of the White Rose. Rosen Publishing Group. עמ' 26. ISBN 0-8239-3316-4. 
  2. ^ Spitz, René (25 במאי 2002). The Ulm School of Design: A View Behind the Foreground. Edition Axel Menges. עמ' 40. ISBN 3-932565-17-7. 
  3. ^ דני אורבך, ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר, ידיעות ספרים, 2009. עמ' 153.
  4. ^ דני אורבך, ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר, ידיעות ספרים, 2009. עמ' 155.
  5. ^ 1 2 דני אורבך, ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר, ידיעות ספרים, 2009. עמ' 156.
  6. ^ דני אורבך, ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר, ידיעות ספרים, 2009. עמ' 159.
  7. ^ Michalczyk, John J. (1997). Resisters, rescuers, and refugees: Historical and Ethical Issues. Rowman & Littlefield. עמ' 53. ISBN 1-55612-970-X. 
  8. ^ דני אורבך, ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר, ידיעות ספרים, 2009. עמ' 176.
  9. ^ גוסטב היינמן, באתר קרן פרידריך אברט