איסור הלנת המת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איסור הלנת המת
(מקורות עיקריים)
מקרא דברים, כ"א, כ"ג
משנה מסכת סנהדרין, פרק ו', משנה ה'
משנה תורה הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ט"ו, הלכות ז'-ח'
שולחן ערוך יורה דעה, סימן שנ"ז
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו ס"ו
ספר החינוך, מצווה תקל"ו
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

איסור הלנת המת הוא מצוות לא תעשה מהתורה על עיכוב קבורת המת. פשט המקרא אמנם מתייחס להרוגי בית דין, אולם המשנה בסנהדרין (פרק ו', משנה ה') מבארת שהאיסור נוגע לכל אדם. הציווי מופנה אל קרובי המשפחה של המת, ואם אין לו קרובי משפחה, מופנה הציווי אל בני עירו.

מקור האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור האיסור מסתמך על פסוק בספר דברים (כ"א, כ"ג), שם נאמר:

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת, וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ, כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא, כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי, וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

אף שלפי רש"י המצווה היא רק במת מישראל, בספר יהושע מסופר כי יהושע במלחמותיו בארץ כנען, קיים את ההלכה הזו במלך העי (יהושע, ח', כ"ט), ובחמשת המלכים: מלך ירושלים, מלך חברון, מלך ירמות, מלך לכיש ומלך עגלון (יהושע, י', כ"ז, לאחר שתלה את גופותיהם במשך היום, לעת ערב הורידם מעל העצים וקברם.

טעם המצווה[עריכת קוד מקור | עריכה]

רש"י מבאר כי טעם המצווה "קללת אלהים תלוי" שהוא "זלזולו של מלך הוא, שאדם עשוי בדמות דיוקנו, וישראל הם בניו. משל לשני אחים תאומים שהיו דומין זה לזה, אחד נעשה מלך ואחד נתפס ללסטיות ונתלה. כל הרואה אותו אומר 'המלך תלוי'". כלומר ישנו ביזוי של האל, בכך שהאדם שנברא בצלמו, מתבזה ונרקב על העץ.

פרטי האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערוך השולחן כותב בעקבות הספרי כי במצווה זו יש גם מצוות עשה וגם לא תעשה. עוד פוסק ערוך השולחן שעיקר עניין של איסור ההלנה הוא בשביל כבודו של המת והאיסור לנוולו, ולכן מותר להשהות את הקבורה במקום שיש פקודת מלכות, וכן "אם הלינו לכבודו להכין תכריכים, או שיבואו רבים ללוותו, או לעשות ארון, או שיבואו מקוננות, או להביא ספדן, וכיוצא בו – אינו עובר עליו" (יורה דעה שנז).

שמירת האיסור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1772, פרידריך השני, דוכס מקלנבורג-שוורין הוציא הוראה, לפיה אסור לקבור אף אדם עד שיעברו שלושה ימים מיום מותו (מחשש שהמת רק נראה ככה, אולם הוא עדיין חי). הקהילה היהודית פנתה למשה מנדלסון ובקשה את עצתו בנושא. מנדלסון כתב לדוכס והסביר לו שאמנם דין התורה לא מחייב קבורה מיידית, אבל ההלכה מחייבת אותה מדרבנן. הוא הציע פשרה, שהקהילה היהודית תמשיך במנהג של קבורה מיידית אבל רק אחרי שרופא מוסמך יוודא שהנפטר באמת מת. הפשרה נתקבלה על ידי הממשלה.[1]

כיום, לעיתים דוחים את הקבורה ביום או יותר, על מנת לאפשר השתתפות ציבור בהלוויה, או לאפשר את השתתפותם של קרובים שנמצאים במקומות רחוקים. אולם בירושלים נהוג לקבור כל מת ביום מותו, אף בשעות מאוחרות בלילה, ולא לדחות את קבורת הנפטרים מעבר ליום מותם. אולם לעיתים כן דוחים את הלוויתם של אישים חשובים גם בירושלים, כדוגמת הלוויתם של רבנים מפורסמים, על מנת לאפשר הלוויה מכובדת ורבת משתתפים. מנהג זה הוא אחד מהמנהגים המיוחדים לירושלים, ומקורו בהלכה מיוחדת שתוקפה ככל הנראה הוא לירושלים שבין החומות.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ''Together with the shell, they have thown away the kernel - Arron Halle-Wolfssohn's Critique of Contemporary Judaism, Jutta Strauss, in Religious Pespectives in Modern Muslim and Jewish Literatures, ed. Glenda Abramsom, Hilary Kilpatrick, page 111, Routledge, 2006 . ראו גם מ' סמט, "הלנת המת", אסופות ג (ירושלים, תשמ"ט), עמ' 413-465.


הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.