אירנה ליבמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אירנה ליבמן
אין תמונה חופשית
לידה 25 במאי 1925 (בת 94)
לודז', פולין
עיסוק סופרת עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ישראלית
שפות היצירה עברית
תחום כתיבה ספרות מקור, פרוזה וספרות נוער
נושאי כתיבה משפחה, השואה
הוצאות ספרים מסדה, הוצאת הקיבוץ המאוחד
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אירנה ליבמן (נולדה ב-25 במאי 1925) היא סופרת ישראלית, זוכת פרס למדן לספרות ילדים ונוער (1977) ופרס יד ושם (1995).

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליבמן נולדה בעיר התעשייה לודז' שבפולין, בה גדלה והתחנכה, סיימה בית ספר עממי יהודי-פולני ולאחר סיומו למדה בגימנסיה בעיר.

בתקופת מלחמת העולם השנייה נכלאה בגטו לודז', שם התנדבה לעבוד בבית החולים של הגטו.

בשנת 1944 נשלחה ליבמן למחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ-בירקנאו, ולאחר מכן נשלחה משם למחנה עבודה בגרמניה.

לקראת סיום המלחמה הועברה לאוסטריה, למחנה הריכוז מאוטהאוזן, שם ניהלה דפי יומן בפולנית וכתבה שירים וזיכרונות ילדות.

(...) בפעם החדש ראיתיה בדרך למחנה החדש באוסטריה. היה זה כשבועיים לפני גמר המלחמה. שלחו אותנו להשרף אבל לא הספיקו: נסענו 16 יום בקרונות בלי מים וכמעט בלי אוכל. יצאנו תשושות כח, מתות, הצועדות בדרכן האחרונה, דרך הגולגולתה. היה עוד קילומטר אחד עד למחנה. הלכנו פסיעה, פסיעה חסרות אונים. הפעם לא עוררו אותנו גם הקללות והמכות. לא הרגשנו בהן. לא חשבנו על כלום. פתאום השמיע קול מכר לי הלוחש את שמי. נעמדתי. על יד העץ באמצע הדרך ישבה זינה. האם הייתה זו באמת זינה? או רק את צלה? נגשתי ושאלתיה: - זינה, למה את יושבת כאן? קומי! נלך ביחד! עוד מעט ונגיע. לא השיבה לי מאומה. רק הסתכלה בעיני במבטה החולם כרוצה לומר: לא אכפת לי שום דבר. כאן התיישבתי וכאן אמות. טוב לי למות כאן בעשב ולא על יד המכונה. רציתי להקימה בכח אך לא יכולתי. באותו רגע ניגש מישהו אלי. הרגשתי כאב בוער בגבי. ראשי נשתחרר. אחזתי ביד מושטת אליי...שבוע אחרי שחרורנו הגיעתני הידיעה לראשונה שזינה חולה ואין תקווה לחייה. לאחר כמה ימים מתה.

מתוך עדות כתובה ביד ושם, זיכרונות של אירנה ליבמן, ילידת 1925 Lodz פולין, על קורותיה בגטו Lodz ועל חברתה זינה הלפרן

בשנת 1946 עלתה ליבמן לארץ ישראל בעזרת אנשי הבריגדה היהודית.[1] ליבמן נישאה והקימה משפחה בגבעתיים. למדה בכוחות עצמה עברית ועבדה כספרנית בספרייה הטכנית של התעשייה האווירית לישראל.

בשנת 1965 יצא לאור ספרה הראשון בהוצאת אל"ף: "אורות באופק". מאז פרסמה ליבמן ספרים רבים, רובם מיועדים לנוער. נושאי הכתיבה העיקריים של ליבמן הם אֵימי השואה והחיים המתחדשים בישראל.

בשנת 1976 זכתה בפרס על שם יצחק למדן לספרות ילדים ונוער על ספרה "פיקי זה אני", סיפור מפיו של נער יתום על שלוש שנים מחייו, חיי אמו וחיי אחיו החייל.

בשנת 1996 זכתה בפרס על שם ברונו ברנד לספרות ילדים ונוער מטעם יד ושם, על ספרה "בדרך ללא מוצא".[2] הספר מתאר את סיפור גבורתם של אחדים מבין אלפי היהודים אשר התקוממו נגד הצורר הנאצי, בעיבוד ספרותי לגילאים צעירים.[3]

סיפוריה שודרו ברדיו, ונכללים בספרי לימוד ובאנתולוגיות.[1]

ספריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שם הספר הוצאה שנה הערות
אורות באופק  אל"ף 1965
עדיין הכל כשורה  אל"ף 1968
פרטיזן ושמו צוציק מסדה 1971
ה'חברה' מהנח"ל מסדה 1972
פיקי זה אני עמיחי 1976 זוכה פרס למדן
הילדה בלבן הוצאת הקיבוץ המאוחד 1980
המון חברים הוצאת הקיבוץ המאוחד 1982
מאין את, נערה? הוצאת הקיבוץ המאוחד 1983
משפחה שכזאת כתר הוצאה לאור 1984
אלבום תמונות ישן הוצאת הקיבוץ המאוחד 1985
סוס-עץ ושמו זריז מסדה 1988
לראות את נאפולי ולחיות עקד 1989
ימי מבחן : סיפור לבני נעורים ירון גולן 1991 סיפור אהבה לבני הנעורים על רקע מלחמת יום הכיפורים
הרכבות של מאיר'קה : סיפורים על ילדים בשואה ירון גולן 1994
בדרך ללא מוצא מורשת 1995 עריכה: אלי נצר. זוכה פרס יד ושם
צוציק - הפרטיזן הקטן דני ספרים 2001

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1.0 1.1 מאין את נערה, booknet.co.il
  2. ^ ליבמן, אירנה, לקסיקון הספרות העברית החדשה
  3. ^ בדרך ללא מוצא, אירנה ליבמן, moreshet.org