ירון גולן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ירון גולן
Yaron Golan.JPG
לידה 26 באפריל 1949 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 23 בינואר 2007 (בגיל 57) עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה הגימנסיה העברית "הרצליה"
האוניברסיטה העברית בירושלים עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע עיתונאי עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ירון גולן (26 באפריל 194923 בינואר 2007) היה מבקר ספרות ומו"ל ישראלי.

חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

גולן נולד בתל אביב. שני סביו, בן-ציון ברקאי ופנחס גולדברג, היו עורכי דין ידועים בתל אביב. סבתו מצד אביו, אסתר גולדברג לבית וילקנסקי, הייתה אחותם של פרופ' יצחק וולקני-אלעזרי - שעל שמו מכון וולקני ושל סופר העלייה השנייה מאיר וילקנסקי. סבו מצד אמו, עורך דין בן ציון ברקאי, מוותיקי מפא"י ומזכיר מועצת פועלי תל-אביב, ניהל משרד עורכי דין משגשג בבניין פלטין ברחוב אחד-העם בתל-אביב. אביו אליעזר גולן, בוגר הטכניון, היה בעל חברת "תרמויל" לחימום והסקה, אמו, פרופ׳ רבקה ברקאי-גולן, הייתה מדענית בתחום המיקרוביולוגיה. אחיו הוא אספן העתיקות עודד גולן.

גולן למד בגימנסיה הרצליה בדומה לסבו פנחס גולדברג, שהיה מבוגרי מחזור ו׳ של הגימנסיה, ובדומה להוריו שהיו גם הם מבוגרי הגימנסיה. הוא שירת בצה"ל בארכיון צה"ל.

לאחר שיחרורו מהצבא למד לתואר ראשון בחוג לספרות עברית והיסטוריה של ארץ ישראל באוניברסיטה העברית וסיים בה תואר שני בספרות. הוא היה תלמידו המועדף והבולט של פרופסור גרשון שקד. בהנחייתו הגיש עבודת גמר בהיקף של 770 עמודים על סיפוריו של נסים אלוני. על העבודה קיבל ציון 100 ואת התואר סיים בהצטיינות יתרה. עבודת גמר זו יצאה ב-2010 כספר מסחרי בשני כרכים בשם "תוגה ומחאה".[1]

בשנת 1982 פרסמו גולן ושקד במשותף את "חיים על קו הקץ" (בהוצאת "הקיבוץ המאוחד"), אנתולוגיה לספרות הישראלית המודרנית של בני דור הפלמ"ח (סופרי דור תש"ח). גולן ביצע למעשה את עבודת איסוף הסיפורים וכתב את ההקדמות לסיפורים, בעוד ששקד כתב את המבוא הכללי לאנתולוגיה.

באותה שנה התחיל גולן בכתיבת עבודת דוקטורט אודות יצירתו של יגאל מוסינזון, אך לא סיים את כתיבתה. הוא עזב את האקדמיה והמשיך כמבקר ספרות בעיתונים דוגמת "דבר", "על המשמר", "ידיעות אחרונות" ו"מעריב", והיה בעל טור ב"רחוב ראשי", "הארץ" (במדורו "ספרים הרבה") וטור עוקצני במקומון הירושלמי "כל העיר". הוא כתב בהזמנה ספרים על תאגידים הסתדרותיים ככור וטלרד. חלק ממאמרי הביקורת הספרותית שכתב באותה תקופה יצאו ב-2012 באנתולוגיה בעריכת אלמנתו בתיה גולן ובתוספת הקדמות מאת בתיה גולן והמשורר מנחם בן.[2] בסגנון כתיבתו כמבקר, חל שינוי הדרגתי מסגנון אקדמי-מחקרי לכתיבה קלילה יותר העוסקת בתופעות תרבותיות, ספרותיות ואנושיות. הוא מרד מוסכמות ונהג לנפץ מיתוסים ופרות קדושות. במדורו, נתן ביטוי להתפלמסויות ספרותיות שהתקיימו באותה עת בקהילה הספרותית בישראל. בתקופת היותו מבקר ספרותי, היה ידידה של קבוצת המשוררים דוד אבידן, יונה וולך ויאיר הורביץ והשתתף בפגישותיהם. בהיותו אספן ספרים ומאמין בצורך להוציא לאור כל ספר, החליט להקים הוצאת ספרים.

הוצאת הספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1986 ייסד גולן את הוצאת הספרים: "הוצאת ירון גולן". המוטו של ההוצאה היה מתן במה לריבוי הקולות של התקופה, ועל פי גישה זו היה מחלוצי התפיסה הפוסט-מודרניסטית ("כל דבר אותנטי ראוי להתפרסם ורק הקורא הוא הצנזורה"). ההוצאה התקיימה ללא צוות שכיר, אלא בהנהלת גולן עצמו ובני משפחתו (אמו ואשתו בתיה בעיקר). ההוצאה הוציאה כ-1200 כותרים. גולן לא דרש תשלום מסופרים בהם האמין, ודרש סכומים נמוכים יחסית מסופרים שהגיעו אליו, ואף זאת רק בשנים האחרונות. גולן לא ראה בהוצאה כפעילות עסקית למטרות רווח, אלא שליחות תרבותית-חברתית.

גולן תמך במשוררים, ובין ספרי שירה שלא נודעו בציבור הוציא לאור גם משוררים ידועים ומפורסמים כידידו הטוב דוד אבידן ("עלילות דני מחונני" ו"ראש לשועלים"), מנחם בן ("אין שירה בלתי מובנת"), דפנה שחורי, משה בן הראש, מתי שמואלוף ואחרים. כן הוציא לאור את הגיליון האחרון של כתב העת "עכשיו" בעריכתו של גבריאל מוקד וחוברות השירה "הנה" בעריכת נתן זך. הוא הוציא לאור ספרים רבים (כ-200, לפי אלי אשד) של זכרונות ניצולי השואה, בהם ראה ערך מיוחד. הוא הוציא לאור ספר שירה וספר פרוזה בכל שבוע ורומן היסטורי אחת לשלושה חודשים, כ-120 ספרים בשנה. בין סופרי הפרוזה שהוציא היו אהרן אמיר, צבי הרמן, אריה קרישק, משה גרנות, אילן עמית ואחרים. היה המו"ל של ההיסטוריון הצבאי השנוי במחלוקת אורי מילשטיין והוציא רומנים היסטוריים וספרי מדע פופולרי. ירון גולן הוציא תרגומים רבים של ספרות קלאסית ומודרנית ומבחינתו, אמר, לא הייתה לו כל בעיה להוציא לאור אף את "מיין קאמפף" של אדולף היטלר, אשר יצא לבסוף בתרגום חלקי בהוצאת "אקדמון".[דרוש מקור]

גולן חילק שורה של "פרסים" (תעודות בלבד, לא פרס כספי) בין סופרי הוצאתו, למשל פרס עליזה ברקאי לספרי ילדים, פרס היינה לתרגום, פרס גרשום שופמן לסיפורים קצרים ופרס רחל לשירה ניתן לנאוה בלוך, על "מכתבי אהבה לקהיר" בעברית ואנגלית.

ידידו, המשורר ישראל בר-כוכב, תיאר אותו: "הוא היה אשף בעניין הסופרים העברים מסוף המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20; לא היה דבר שלא ידע עליהם. הוא היה אדם מבריק, אקסצנטרי, לא תמיד מובן. הוא עזר לאנשים והוציא ספרים על חשבונו כשלא יכלו לשלם לו. העניין הכלכלי פחות העסיק אותו, אלא יותר העניין הספרותי והחברתי".[3]

על אף שהיה דמות מקובלת בקרב קבוצת אינטלקטואלים, היו אנשי ספרות בישראל, ובמיוחד בממסד המו"לות, שמתחו על גולן ביקורת על כך שלא עשה אבחנה בין ספרים "חשובים" ו"בלתי חשובים", "ראויים" ו"בלתי ראויים". אף על פי שהוציא כמות גדולה של ספרים חשובים לכל הדעות, הוציא גם ספרים בעלי איכות ירודה וכאלה שעורכי הוצאת ספרים ממסדית לא היו מוציאים לאור. בראשית דרכה של ההוצאה, היתה פחות הקפדה בתהליכי הפקת הספר, והדבר נבע גם מהעדר מימון מצד המחברים. גולן הצהיר אז שהתוכן חשוב מן הצורה, אך בשנים האחרונות של ההוצאה השתפרה האיכות האסתטית והחומרית של הספרים (כריכה קשה, איורים, צילומים בגוף הטקסט, עריכה לשונית ועוד).

גולן נודע במנהגו להופיע בפורומים שונים ולהטיח ביקורת קשה, בלשון חדה ונחרצת, בפני אנשי הממסד הספרותי. הוא כפר בתפיסה המקובלת שהוצאה לאור היא עסק כלכלי וראה במי שהפיק רווח מהוצאת ספרים שרלטן אנטי-תרבותי.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • ירון גולן וגרשון שקד, חיים על קו הקץ: אנתולוגיה לסיפורת ישראלית, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1982
  • ירון גולן, תוגה ומחאה: סיפורי ניסים אלוני על רקע הסיפורת העברית בשנות הארבעים והחמישים, הוצאת ירון גולן, 2010
  • ירון גולן, ספרים הרבה - פרידות ופרידות סופיות, עורכת: בתיה גולן, הוצאת ירון גולן, 2012

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ ירון גולן, תוגה ומחאה: סיפורי ניסים אלוני על רקע הסיפורת העברית בשנות הארבעים והחמישים, תל אביב: ירון גולן, 2010
  2. ^ ירון גולן, ספרים הרבה: פרידות ופרידות סופיות, תל אביב: ירון גולן, 2012
  3. ^ שירי לב-ארימת העורך והמו"ל ירון גולן, באתר הארץ, ינואר 2007