אירנה קלפפיש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אירנה קלפפיש
Irena Klepfisz1.jpg
לידה 17 באפריל 1941 (בת 80)
ורשה, גנרלגוברנמן עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק בלשנית, חברת סגל הוראה, משוררת, פעילה חברתית, מסאית, מתרגמת, סופרת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים הסיטי קולג' של ניו יורק, אוניברסיטת שיקגו עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה אנגלית, יידיש עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

אירנה קלפפישפולנית: Irena Klepfisz; נולדה ב-17 באפריל 1941) היא מסאית, משוררת ואקדמאית יהודיה-אמריקאית ממוצא פולני.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלפפיש נולדה בגטו ורשה ב-17 באפריל 1941 למיכאל קלפפיש, פעיל "הבונד" ואיש הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה, ולרוז'ה פרצ'יקוף. ב-1943, זמן קצר לפני המרד, אביה הבריח אותה, את אמה ואת דודתה מן הגטו, ושיכן את שלושתן בביתה של מריה סביצקה, פולניה נוצרייה ופעילת הז'גוטה, בביתה שרדו שלושתן את שארית המלחמה. אביה השתתף כלוחם ב"מרד גטו ורשה", ונהרג ביום השני של הלחימה.

בסיום המלחמה, עברה עם אמה ללודז', ב-1946 היגרו השתיים לשוודיה, וב-1949 לארצות הברית. קלפפיש למדה יידיש בסיטי קולג' של ניו יורק אצל הבלשן היהודי מקס ויינרייך, וסיימה תואר ראשון בהצטיינות ביידיש ואנגלית. ב-1963 סיימה תואר שני בספרות אנגלית באוניברסיטת שיקגו, וב-1970 קיבלה תואר דוקטור באנגלית. כיום היא משמשת כפרופסורית חברה במחלקה ללימודי נשים, מגדר ומיניות בברנרד קולג'[1], מכללה פרטית למדעי הרוח המיועדת לנשים מייסודה של מוד נייתן, שמזוהה עם אוניברסיטת קולומביה.

קלפפיש החלה לפרסם שירים פרי כתיבתה ב-1971. היא הייתה עורכת מייסדת של המגזין "תנאים" (באנגלית: Conditions), מגזין פמיניסטי ששם דגש על כתיבה של לסביות. בנוסף, הייתה עורכת-שותפה של "השבט של דינה: אנתולוגיית נשים יהודיות" (באנגלית: Tribe of Dina: A Jewish Women's Anthology). כמו כן, תרמה מכתיבתה למגזין היהודי-פמיניסטי "גשרים".

היא הקדישה את עצמה לשמירה על שפת היידיש ועל היידישקייט בחיים. אחת מיצירותיה הידועות, שכותרתה "באַשערט" (בעברית: גורל), משלבת שירה ופרוזה, זיכרון ודמיון, חלום ומציאות כדי לתאר אירועים מרכזיים בחייה. היצירה לוקחת את הקוראים מפולין בתקופת מלחמת העולם השנייה לדרום שיקגו ב-1964 ולברוקלין ב-1971. קטעים 1 עד 4 של היצירה כתובים בבלוקים של פרוזה, וקלפפיש רואה בהם "שירי פרוזה". "1 - פולין: אמא שלי הולכת לאורך הכביש", מתאר את פולין שסועת המלחמה כפי שחוו אותה אירנה ואמה. בקטע זה היא כותבת:

"אימא שלי חולה. זפקת. תת-תזונה. מחסור בוויטמינים. יש לה פצעים בעור שהיא אינה יכולה לרפא. במשך חודשים כבר היא חיה בבידוד מוחלט, ללא נקודת התייחסות מחוץ לעצמה. היא הייתה היועצת, בת הלוויה והמנחמת היחידה של עצמה. כמעט כל אחד מעולמה מת..."

קלפפיש כותבת בבהירות על רגעי האסון שהתרחשו בחייה בגיל צעיר מאוד, מה שמביא את הקורא לתוך עולמה.

קלפפיש מזדהה כמשוררת יהודיה, לסבית ופמיניסטית, ומתוקף כך היא הייתה ועודנה פעילה פוליטית בשלוש הקהילות. בספרה "חלומות של "Insomniac" (אדם הסובל מנדודי שינה): מסות, נאומים והטפות יהודיים פמיניסטיים" היא מתארת את הפלישה הישראלית ללבנון ב-1982 במסגרת "מלחמת לבנון הראשונה" כאירוע שעורר אותה לאקטיביזם פוליטי בהקשר הישראלי-פלסטיני. באפריל 1988 הקימה יחד עם חברותיה קלייר קינברג וגרייסי פיילי את "ועדת הנשים היהודיות לסיום הכיבוש של הגדה המערבית ורצועת עזה" (באנגלית: "The Jewish Women's Committee to End the Occupation of the West Bank and Gaza", הארגון קיים משמרות מחאה מול משרדי ארגונים יהודיים אמריקאיים גדולים במטרה להראות שאין תמיכת פה אחד של הקהילה היהודית האמריקנית במדיניותה של מדינת ישראל בגדה המערבית ורצועת עזה. הארגון יצר קשרים עם "ברית הנשים נגד הכיבוש" בישראל ועם "נשים בשחור". כמו כן, הייתה חברת "די וילדע חייעס" (בעברית: "חיות הפרא"), ארגון יהודי-לסבי-פמיניסטי, שאדריאן ריץ' הייתה בין חברותיו, ועסק בסוגיות פמיניסטיות וקוויריות "מובהקות", לצד עיסוק בסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודת מבט פמיניסטית-קווירית-יהודית. כמו כן, בכתיבתה ובפעילותה הפוליטית היא שומרת נאמנות לערכי תנועת "הבונד" ולסוציאליזם.

ב-2014 נמנתה על קבוצה בת יותר מ-350 ניצולי שואה יהודים ובני משפחותיהם מרחבי העולם שחתמו על עצומה אותה פרסמו ב"ניו יורק טיימס" בזמן "מבצע צוק איתן", ובה גינו בחריפות את ישראל על מעשיה במלחמה בזו הלשון[2]:

אנו ניצולי שואה יהודים וצאצאיהם וקורבנות של רצח העם הגרמני מגנים באופן חד משמעי את הטבח בעזה ואת המשך הכיבוש של פלסטין ההיסטורית. אנו מגנים גם את ארצות הברית על מימון התקיפה, ואת ארצות המערב על שימוש בכוחן הפוליטי כדי למנוע גינויים מישראל. רצח עם מתחיל בשתיקת העולם. אנו מודאגים מהדה-הומנזיציה הקיצונית של הפלסטינים בחברה הישראלית.

בישראל, פוליטיקאים ופרשנים ב-Times of Israel וב-Jerusalem Post קראו בגלוי לרצח עם של הפלסטינים, וישראלים מהימין מאמצים סמלים נאו-נאציים. יתר על כן, אנו סולדים וזועמים עקב השימוש לרעה של אלי ויזל בהיסטוריה שלנו בעיתון זה כדי להצדיק את שלא ניתן להצדקה; את מאמצי ישראל להרס עזה, ואת הרצח של יותר מ-2000 בני אדם, כולל מאות רבות של ילדים. דבר לא יכול להצדיק הפצצות של מקלטי או"ם, בתים, בתי חולים ואוניברסיטאות. דבר לא יכול להצדיק מניעת חשמל ומים מאנשים.

אנו חייבים להרים את קולנו ולהשתמש בכוחנו כדי להביא לסוף כל צורות הגזענות, כולל רצח העם המתמשך של העם הפלסטיני. אנו קוראים לסיום מידי של המצור על עזה. אנו קוראים לחרם כללי על ישראל. המשמעות של 'לעולם לא עוד!' חייבת להיות לעולם לא עוד לכולם.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]