אישיות משפטית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

יישות משפטית היא ישות אשר החוק העניק לה כשרות לשאת בזכויות ובחובות משפטיות. האדם, ורק האדם, הוא יישות משפטית טבעית הכשרה לשאת זכויות וחובת. יצורים אחרים (וכן צמחים וחפצים דוממים) אינם מוכרים כיישות משפטית ואינם כשירים לשאת זכויות ו/או חובות אם כי בשיח המודרני, קיימת מגמה של זכויות בעלי חיים. תאגיד, לסוגיו השונים, הוא יישות משפטית מלאכותית הנבדלת מהמחזיקים בה;יישות או יישויות אחרת/ות שהם אדם או תאגיד.

טעות נפוצה ומושרשת היא לכנות ולכתוב "אישיות" במקום "יישות". טעות זו שגורה בפני משפטנים ואף בספר החוקים הישראלי. מכל מקום, המינוח "אישיות משפטית" הוא מינוח שגוי.

החוק מקנה ליישות משפטית את זכות הקניין וזכות לחתום על חוזים, ניתן לתבוע יישות משפטית לדין והיא יכולה לתבוע אחרים. יש להבחין בין יישות משפטית טבעית, לבין יישות משפטית מלאכותית. יישות משפטית טבעית - בני אדם; יישות משפטית מלאכותית - תאגיד שהוא יציר הדין כגון חברה, עמותה או אגודה שיתופית. לא כל הזכויות המוקנות לאדם מוקנות גם ליישות משפטית מלאכותית - לזו אין זכות בחירה וזכות להתחתן, למשל. מדינות שונות נבדלות זו מזו ביכולתה של יישות משפטית מלאכותית לעבור עבירה פלילית. כאשר יישות משפטית עוברת עבירה פלילית, ניתן להטיל עליה קנס, אך עונש מאסר יוטל רק על אדם, ולא על יישות משפטית מלאכותית.

כמו כן, יש להבחין בין המונח יישות משפטית כללית - יישות שהדין מעניק לה את הכוח להיות עם כל הזכויות והחובות שטבעי עבורה (אדם לא יכול להתמזג ולהתפרק וחברה בע"מ לא יכולה להנשא, להיכנס לבית הסוהר וכו'), לבין המונח יישות משפטית מוגבלת - הדין מגביל מראש את כל הזכויות והחובות האפשריות, למשל, רשות שלטונית היא מוגבלת כי מותר למדינה לעשות כל מה שהחוק מאפשר לה במפורש, לעומת אדם שכל עוד לא נאסר עליו, הכל מותר לו.

בישראל קובע סעיף 4 לחוק הפרשנות "מקום שמדובר באדם - אף חבר בני אדם במשמע, בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד". עם זאת נקבע כי רק אדם (כולל בני אדם אחדים) יכול להגיש תביעה בבית משפט לתביעות קטנות, אך תאגיד אינו רשאי לעשות זאת. הבדל זה אינו מהותי אלא פרוצדורלי - תאגיד המעוניין להגיש תביעה, עושה זאת בבית משפט אחר. בפסק דין[1] של הנשיא (בדימוס) אהרן ברק נקבע כי זכות הקניין, כפי שנקבעה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ניתנת לכל יישות משפטית ולא רק לבן אדם. נימוקי פסק הדין לכך:

ראשית, מאחורי כל יישות משפטית מסתתר, בסופו של דבר, בן-אדם. הוצאת היישות המשפטית שאינה בן-אדם מתחום המעמד החוקתי של זכויות האדם, תיפגע קשות בבני האדם. שנית, הזכות להתאגד – שאף היא זכות חוקתית – תתרוקן מכל תוכן ממשי, אם התאגיד אשר יקום לא ייהנה מזכויות חוקתיות. לבסוף, הפעילות באמצעות גופים משפטיים שאינם בני אדם היא אלמנטרית בחברתנו. אין להלום חברה מודרנית בלעדיהם. מניעת זכויות אדם מגופים אלה תיפגע קשות במרקם החיים המודרניים.

ברק הסתייג והוסיף כי:

כמובן, לעתים מעצם מהותה של הזכות מתבקש כי היא מוענקת רק לבן-אדם. כך, למשל, ההוראה לפיה "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה" (סעיף 5) אינה חלה, מעצם מהותה, על מי שאינו בן-אדם.

בחוק ובפסיקה קיימים גם מקרי ביניים. בית הדין הארצי לעבודה פסק לעניין זה[2], כי לא ניתן למכור חברה בע"מ ביחד עם רישיון שקבלה לפי חוק העסקת עובדים על ידי קבלני כוח אדם, התשנ"ו-1996. זאת, בין היתר, מפני שהרישיון ניתן לאחר בדיקת יכולותיהם, אמינותם ועברם הפלילי של האנשים אשר עומדים מאחורי היישות המשפטית הנפרדת של החברה, כלומר האנשים השולטים בה.

שימושו העיקרי של המונח הוא במסגרת דיני החברות. הכרה מפורשת של המונח בהקשר התאגידי, ניתן למצוא בסעיף 4 לחוק החברות "חברה היא יישות משפטית כשרה לכל זכות, חובה ופעולה המתיישבת עם אופיה וטבעה כגוף מאוגד."

הכרה משתמעת של המונח, ניתן למצוא בפס"ד אברמוב,[3]שם הדיון נסב סביב השאלה האם להקדש ציבורי יש יישות משפטית נפרדת. מדובר במקרה בו אישה ביקשה לרשום נכס במקרקעין על שם הקדש ציבורי וזאת כדי להשיג פטור ממס שבח. רשם המקרקעין סירב לרשום את הנכס, שכן להקדש אין יישות משפטית נפרדת. נקבע בהקשר זה, כי כל עוד החוק לא מתייחס ואומר במפורש שהקדש ציבורי הוא יישות משפטית נפרדת, הוא לא יהיה יישות משפטית נפרדת.

רוב החברות מאוגדות כך שבעליהן נהנים מאחריות מוגבלת. דבר זה מצוין בשם החברה - חברה בע"מ. פס"ד משמעותי ומפורסם שדן בנושא של יישות משפטית נפרדת בחברה בע"מ, הוא פס"ד סלומון[4]. סלומון הוא אדם בעל מפעל עורות מצליח אשר לאחר שנים החליט להפעיל את עסקו כחברה בע"מ - סלומון בע"מ. סלומון הלווה כספים מכיסו לחברה באופן כזה שנוצר מצב שבו הפך למעשה לנושה מובטח של החברה. המשמעות של הדבר היא שניתנת לו העדיפות על פני הנושים האחרים של החברה במקרה שבו החברה מגיעה לחדלות פירעון. הנושים האחרים ביקשו לטעון כי לא ייתכן שאדם יוכל להלוות לעצמו כסף, ובערכאה הראשונה נקבע כי יועבר התשלום לנושים האחרים. אולם, לאחר שהנושא נדון בבית הלורדים, נקבע כי סלומון הוא המנצח ויוכל לקבל את הכסף לפני הנושים הלא מובטחים. מטרתו של סלומון הייתה ליהנות מאחריות מוגבלת על החובות של העסק, שכן יש לו כיס עושר אישי משלו - בית, קופת גמל וחסכון והוא יודע שהעסק מסכן אותו ולכן המעבר למתכונת של חברה בע"מ העניקה לו אחריות מוגבלת, כלומר, היה חשוף לחובות העסק רק עד השקעתו הראשונית ואז לא ניתן היה לגעת בכיס העושר האישי שלו ולכן הכל יישאר אצלו. הלכות פס"ד זה הן משמעותיות ומהותיות והלכה משמעותית לעניינינו היא כי לחברה שהוקמה יש יישות משפטית נפרדת מזו של סלומון האיש. מכאן שלו תינתן עדיפות ע"פ הנושים האחרים.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ בג"ץ 4593/05 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ראש הממשלה, ניתן ב-20 בספטמבר 2006.
  2. ^ עש"ר 6277-06-13, טופ קוואליטי סולושנס (טי.קיו.אס.) בע"מ - מדינת ישראל, משרד הכלכלה, מנהל ההסדרה והאכיפה; ניתן ב-21 ביולי 2013
  3. ^ רע"א 46\94 אברמוב נ' הממונה על מרשם המקרקעין פ"ד נ(2) 202 (פסקות 4-6)
  4. ^ Salomon v. Salomon & Co. Ltd. [1897] A.C. 22 (H.L

היישות המשפטית של התאגיד מתוך סיקינג